עצות לפני תחילת שנה"ל
- ראשית, חובתו של כל יהודי להודות לבורא עולם, על כך שזכה שבניו יהיו מיושבי וחובשי בית המדרש. ולהרבות בנתינת צדקה להצלחתם. ולכל בעל נפש ראוי לקבוע יום של תענית בערב ר"ח אלול להצלחת בניו בתורה ויראת ה' טהורה, ולבקש מהשי"ת שיפתח ליבם להבנת התורה. ומה טוב שישפוך צקון לחשו מול שריד בית מקדשנו בכותל המערבי ובמקומות הק', באמירת תפילת השל"ה הק' בבכייה. כאשר הילד חש ורואה את תפילת ודמעת הוריו כשכל רצונם ומאווים היא שיגדל הוא בתורה בשקידה ובמידות טובות, כדרך אבותינו הק', הרי זה נוסך בו כוחות נפש עצומים, ורצון להשקיע כל יכולותיו בעבודת ה' ולהתעלות במעלות התורה. מלבד שבכך נקבע בליבו "כי הם חיינו ואורך ימינו".
- ראוי לשוחח בחביבות וברצינות, קודם תחילת זמן הלימודים עם בניו (בכללות ובנפרד) על הזכות שנפלה בחלקם להיות ממעמידי העולם ומחובשי ביהמ"ד. על חובת הציות לצוות החינוכי [בת"ת, ישיבה]. שנשלחו ממרום לנווט לחוף מבטחים. ועיקר העיקרים לשוחח עמהם להישמר מאוד "מחברים רעים", שהם צרה גדולה שאין כמותה.[1]
- לתת לילדים, לבחורים הרגשה שאנו מאמינים ביכולתם, ושיש בכוחם להעפיל למדרגות גבוהות בעבודת ה'.
- חשוב לדאוג שהיה להם כל הנצרך להם בביגוד ובספרי לימוד.
כל ההתחלות קשות
קודם העצות לשנת לימודים מוצלחת, עלינו להבין לנבכי נפשו ולהבין לליבו, נזכור ש"כל ההתחלות קשות", והמרככים קושי זה הם ההורים ע"י הבנה והתעלמות מהערות שוליות, יחד עם נתינת חום ואהבה, מילות עידוד והערפת שבחים. נזכור שעתה הוא משקיע כוחות להסתגל לשנה ולמציאות חדשה.
לאלו שלא הצליחו כל כך בשנה שעברה, ניתן צ'אנס, הזדמנות ואמון. ונזכור שהמשקל של האמון שההורים נותנים לבנם הוא אבן יסוד גדול להצלחתם. עלינו להאמין שע"י נתינת אמון, פרגון והערכה, גם בזמנים שהילד מעד, יעזרהו לעלות על דרך המלך.
(למחנכים – לא לקבל סטיגמות – הן ברובן שקר, לקבל כל ילד כמות שהוא, להאמין בו ולקרב ולאהוב אותו, וכבר אמרו חז"ל כמים הפנים לפנים כו', ואז ודאי שהוא יחזיר למחנך באותו מטבע, הוא לא ירצה להרוס את האמון והיחס המכובד שקיבל מהמחנך. ובעיני ראיתי לא אחת תלמידים שלא כ"כ הצליחו בשנים קודמות, וע"י יחס של כבוד והערכה עם הרגשה שמאמינים בהם, הפכו לתלמידים מצטיינים. מחנך שיאמין בדרך זו יראה פלאים).
ללוות את הילד
ביום הראשון (של תחילת שנה"ל) הילד מאוד מרוגש, ורצוי מאוד שאחד ההורים ילווה אותו למקום לימודיו, יעניק לו ממתק מתוק, מילות שבח ודרבון, עם הרבה מילות אמון בהצלחתו, יעזרו לו להחליט על מקום ישיבה ומדף בספריית הכיתה, ועם הרגשה נעימה זו יתחיל ברגל ימין את תחילת שנה"ל.
התערבות ההורים בתהליך הלימודי?
יש הבדל בין הורים "מתערבים" להורים "מעורבים", ההבדל הוא דק ומהותי.
הורים ה'מעורבים', הם עוזרים ומסייעים, ונותנים לילד יד מכוונת להסתגל לשנה החדשה. כי היות והמחנך לא מכיר את הילד ואת טבעו, המגשרים בין שניהם הם ההורים. וע"י מעורבות אכפתיות וקשר אמיץ ומלא אמון עם המחנך, בונה, מטפח ומחמם את הלב, ומסייע להצלחתו ולצמיחתו של הילד לשם טוב ולתפארת.
אולם הורים 'מתערבים' זו בעיה מסוכנת. התערבות בוטה בדרכו של המחנך ובגישתו, גורמת לחוסר אמון בעיני הילד. הורים יכולים מבלי משים להביע הסתייגות מהמחנך מול הילד, דבר שגורם נזק גדול לכל שנות הלימודים. לסיכום: תפקידנו כהורים להאמין בצוות החינוכי ולדאוג שבננו ירגיש שאנו משתפים פעולה, ובדעה אחידה עם המחנך.
קשר הורים ומחנך, כיצד?
א. הקשר בין המחנך להורים צריל להיות קשר של כבוד והערכה, על ההורים לדבר תמיד בכבוד והערכה כלפי המחנך בפרט, ועל הצוות החינוכי בכלל. [ילד שובב רוצה לחבל בקשר זה, כדי שיהיה מי שיצדיק את מעשיו].
יש בעולם כל מיני ילדים: יש אמיצים ויש נפחדים. יש עליזים ויש נרגזים. יש מהססים ויש מנסים. יש עצורים ויש פתוחים. יש שחוששים ויש שבוטחים. יש מהירים ויש איטיים. יש עצובים ויש צוחקים.
ובידינו המחנכים וההורים יש צרור מפתחות שפותחים וסוגרים את כל אלו הסוגים. עלינו להתאים לליבו של כל אחד את המפתח (אהבה וביטחון) המתאים לו. וכשנפתח את ליבו, נראה כמה טוב הוא שופע, ועולה בדרך העולה בית א'ל.
הורים שיותר מדי יטריחו את המחנך יזיקו לעצמם, לא מפני שהמחנך מרגיש שמציקים לו, אלא כי בסופו של דבר מפסיקים להתייחס לטענותיהם. צריך לתת לילד את ההסתגלות. הורים ה"מגינים" יתר על המידה על בניהם דומים הם לאותו אדם שעזר לפרפר לצאת מהגולם… אולם גם לא לשכוח ולהתעלם מקיומו של המחנך, מידי זמן להתקשר לשיחה מתעניינת ולא ח"ו ביקורתית. בימים שלאחר שיחה זו, המחנך באופן טבעי יהיה מוכרח להסתכל עליו יותר, כי הוא יודע שבעוד זמן יהיה עוד טלפון. וגם הילד מצידו יעשה ככל יכולתו לשפר הישגיו, כדי שהוריו ישמעו עליו דברי שבח.
לסיכום: להיות בקשר עם המחנך אחת לחודש, שיחה קצרה, לפתוח בדברי שבח והערכה, ללא כל דברי ביקורת. חשיבות רבה מאוד נודעת למשוב השבועי שכותב האב למחנך בדף הקשר, איך למד בנו בשבת, רצוי ומומלץ להוסיף מילות שבח והודאה למחנך, בצורה חיובית, לדוגמא: 'נהנינו מהחידושים על הפרשה', 'בני אוהב את הרב מאוד', 'בני מרוצה עד השמים', 'בני חוזר כל יום עם חיוך ושמחה'.
ספרי לימוד:
חשיבותם של ספרי לימוד חדשים ומאירי עיניים גורמות להצלחת הילד בלימודיו. יש בהם ב' מעלות:
- הילד מרגיש שאנו מכבדים את התורה שהוא לומד.
- התלמיד מכובד בעיני חבריו ורבותיו.
'עשה טוב': עצות חשובות למנף את הצלחת הילדים
- א. לאהוב את הילד ללא תנאי, וללא קשר לעשיה הלימודית שלו, חובה שהילד ידע וירגיש תמיד שהוריו אוהבים אותו לא בגלל "שאני לומד טוב" אלא בגלל "מה שאני". על אף מה שקרה ביום שלפני, ילד חייב לצאת מהבית למקום לימודיו עם הרגשה טוב, חיבוק ונשיקה מההורים, ומידי פעם ממתק קטן עם פתק הערכה.
- ב. להקדיש כל יום לפחות 3 דקות אישיות לילד, תושיבו על ידך חייך אליו, ושמע את אשר בליבו.
- ג. כשחוזר מיום הלימוד נקבלו בחיוך, במילות טובות, לתת לו הרגשה שחיכינו לבואו. להראות התעניינות בנעשה אתו. (לדוגמא: הילד אמר בבוקר שכואבת לו הרגל, עלינו לזכור זאת ועם חזרתו לבית נשאל אותו איך הכאבים ברגל? ואיך הרגיש היום? בזה הילד מרגיש שההורים חושבים עליו במהלך היום… הוא חשוב להם…).
- ד. כשיש הערות וצריך לשוחח עמו, נזכור ב' דברים: 1. להראות לו שזה מפריע לנו, אבל לא כעס ופגיעה. 2. כשמשוחחים איתו חשוב לדבר בצורה חיובית והערכה. (כי פעמים הילד נשבר ונפגע מאוד מעצם הגישה אליו). 3. נוכיח את "המעשה שעשה", ולא את "העושה".
- ה. כשהילד הביא מכתב טוב, מברק של נחת, מבחן מוצלח, עלינו לקרוא ברצינות, ולשבח אותו, כדאי לתלות את המכתב, וכל שכן תעודת הצטיינות, "לעשות מכך יום טוב וחג בבית". להראות באמת את חשיבותו בעינינו, בכך נרומם את רוחו. כאשר הילד רואה שמעלותיו והצלחתו חשובים בעיני הוריו, הוא יעשה הכל כדי לקבל שוב מברק נחת, להצליח במבחן. להשתתף במבצע לקבל תעודת הצטיינות וכדו'. אך אם ההורים לא מגלים התעניינות ויחס של כבוד להישגיו, לא יהיה לו את הדחיפה להגיע להצלחה!!
'סור מרע': מה לא נעשה
- לא לעקוב אחר הילד בפרט בגיל בוגר, כגון בבדיקת הילקוט וכדו'. (בשעת הצורך ניתן לומר לו "בא נסדר יחד את התיק" בצורה חווייתית). בקיצור – לשמור על כבודו, ולכבדו! ועלינו להאמין שכאשר נכבדו הוא יחזיר באותו מטבע.
- כשהילד מגיע מהת"ת לא להושיב את הילד זמן ארוך לחקירות, הילד בא עייף, הנח לו. כמו"כ חשוב "לשמוע אותו", אפילו שאנו עסוקים, או דבריו לא מעניינים אותנו. עלינו להקדיש בכל יום כמה דקות רק לילד!!
- החשוב מכל: "שמירה מחברים רעים". לברר עם מי מתחבר (בפרט לאחר שעות הלימוד בת"ת או בישיבה). פעמים ניתן לוותר על לימוד 'במתמידים', אם יש חשש שנמצאים שם גם ילדים ללא יראת ה' טהורה.[2]
הלימוד עם הילד, כיצד?
- להשרות נעימות ואוירה טובה בזמן הלימוד (מומלץ להכין ממתק קטן – ליתן לו בסיום הלימוד) שלא ירגיש הילד בזמן הלימוד שהוא במבחן אלא כחברותא (יעקב אבינו קרא לבניו 'אחי').
- 2. לפרגן לילד על מה שידע, ולהעלים עין ממה שלא ידע.
- 3. שהלימוד יהיה לזמן קצרצר (הזמן תלוי בגיל, בזמן, ובמצב רוח).
לסיום: נדאג תמיד לשמור על 'קשר חם' ואוהב עם הילד, ילד שיודע שיש לו תמיד פינה חמה ולבבית אצל הוריו, לא יחפש תשומת לב שלילית משולי החברה וכדו'. וחשוב שהאווירה בבית והשלום בין ההורים ישכנו תמיד בבית, זה מאוד משפיע על נפשו ומצב רוחו של הילד. הבית צריך להיות בית חוויתי ושמח, שכיף להימצא בו כל רגע!
בברכת שנה מוצלחת ופוריה בתורה ויראת שמים טהורה!
במאמר זה הובאו כללים רבים בחינוך, שמבוארים בארוכה בפרקי הספר 'פנקסו של מחנך'
ספר שהאיר עיני הורים רבים בחינוך הילדים. לרכישת הספר: 052-71-61-142
[1] כתב החיי אדם בספרו בית אברהם (סימן כא): כשהייתי בן ארבע עשרה שנים ונסעתי לישיבה, כשהגיעה השעה שיברך אותי אדוני אבי ז"ל קודם הנסיעה כנהוג, אמר לי בזה הלשון: 'בני, אתה נער ורך, תן לי תקיעת כף שלא תחבר עצמך רק עם חבורת עובדי ה'". ומסיים החיי אדם: "כי כן נתתי תקיעת כף לאדוני אבי, וברוך ה' קיימתי דבריו. עכ"ד. ומו"ר הגאון רבי יוסף אמזלג שליט"א, כשמברך נערי ישראל, מברכם שינצלו מחברים רעים, באומרו, זה הברכה הכי חשובה!
[2] 'עינא פקיחא' יסוד גדול בחינוך; אין לנו ההורים להעלים עין ואפילו לרגע אחד, מן הגורמים המשפיעים על הילדים. עלינו לדעת עם מי בננו מתחבר לא רק לאחר הלימודים אלא גם בת"ת, ליד מי הוא יושב, ומי הם חבריו. נעמיד אותם על הדרך הטובה, ממי להתרחק, ולהסביר להם את הסכנות האורבות להם. חברת המתמידים: יש בו מעלה כשזה בפיקוח ההורים. איזה ילדים נמצאים שם? מי המבוגר האחראי עליהם? ועוד.
תנאי נוסף: אם הילד רוצה מעצמו, אסור ואין להכריח זאת כלל ועיקר. ועל האב לבקר שם לפחות פעם בשבוע. ובבדיחותא אמרו: במקום שחמישים אמהות יצעקו על חמישים ילדים בחמישים בתים, אחראי אחד יצעק על חמישים ילדים ביחד, וכך יתחלקו בין חמישים ילדים בצורה הוגנת.
