ימי תחילת חודש אייר שאנחנו נמצאים בהם, מצד אחד הם ימים שמחים ביותר – שמחה שכל בן תורה צריך לשמוח. כל אדם הקרוב קמעא לקב"ה ויודע טיבה של עבודה מה היא, ימים אלו מביאים אותו להתרוננות – אחר שבימים אלו כל בית ישראל מתחילים את הזמן חוזרים לבית המדרש ושבים לסדרים!
ואמנם כל יחיד ויחיד בהיותו בביתו ובבית המדרש שבשכונתו בוודאי ישב ולמד ואפילו הרבה, אבל ישנה מעלה גדולה ומיוחדת ללימוד על ידי סדרים, כי בזה מכופף האדם את עצמו ואת מידותיו לצורה ומתכונת, להכרח של לימוד לא על פי המזדמן אלא על פי הצורך ודו"ק היטב, כי רק בכך באה וישנה הצלחה גדולה ומיוחדת, והכניסה לבית המדרש בתוככי היכלה של תורה בסדרי הישיבה הרי זו הכניסה הנדרשת למתכונת.
אכן, מצד אחר ימים אלו הם ימי עצב, מחמת האבל הנורא על תלמידי רבי עקיבא וכלשון הגמרא יבמות (סב:):
אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם – ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת!
ועל כן קבעו חכמים את הימים הללו לימי אבלות וצער, עם כמה וכמה הנהגות שלא לבא לידי שמחה.
אולם אעפ"כ כבר כתבו הפוסקים שאדם המנגן תוך כדי לימוד שפיר דמי, וכפי שנאמר בגמרא מגילה (לב.):
ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן, כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו'.
וכתוב התוספות (שם) וז"ל: והשונה בלא זמרה. שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותן על פה וע"י כך היו נזכרים יותר.
על כן וודאי הוא, שכשם שמותר לנגן בשעת הלימוד, הרי שהגעה לידי שמחה בשמחתה של תורה מתוך התענגות על טעמיה ופלפוליה אין בזה חשש, ואדרבה הוא הנכון! כי קיי"ל שחז"ל לא גזרו ולא תקנו בדבר של מצווה!
בלבול בתוך הימים הסותרים
והנה בתוך כלל ההיבטים והלבטים הללו של הימים השמחים מאוד – ימים של הכנה לקבלת התורה – וכאמור אלפי בני ישראל חוזרים לצור מחצבתם לבית המדרש ומתחילים את זמן קיץ בהתעלות עצומה ונוראה להיות מוכנים היטב ליום קבלת התורה – ומצד שני ימים של צער ואבלות על חסרון התורה ואיבוד חכמי התורה, לפתע מזדקרים לנו ימים מוזרים – ימי חגיגות מתקנתם של המון העם, ימים שהם כמו כוי שאין אדם מן השורה יודע מה טיבו של עובר זה.
ולצערנו אנשים שלא התעמקו בסוגיה שואלים ודורשים את השאלה התמימה למה לא לחגוג? למה לא לשמוח? למה לא להתייחס בחיוב על כך שישנה מדינה וישנה הנהגה, ישנו צבא וישנה שמירה?
כמובן שבעולם הישיבות לא נהוג לדבר על הנושאים הללו דבר יום ביומו, לא לומדים אותם ולא מתעמקים בהיסטוריה שלהם, אולם מצד שני מעת לעת כן חייבים להיות מעודכנים במעט פרטים כדי שלא יבואו בנינו אחרינו וישאלו את אותה שאלת התם למה לא לחגוג ולשמוח על מה שקבלנו? סוף סוף מקבלים שירות, יש מדינה ויש כבישים ויש כל מה שיש! ואמנם ישנם גם מיסים וישנם מלאכי חבלה שתפקידם לעשוק את הציבור ובעיקר את ציבור היראים – דבר יום ביומו וישנם מלחכי פנכה נהנתנים החיים על חשבון הכלל, אבל בסופו של דבר בין גברא לגברא יש מעט חיים, אז למה לא לשמוח ולהודות על כך?
ובכן, החי באופוריה הזאת ועדיין חושב שהוא שרוי 'באתחלתא דגאולה' המתבטאת במדינה ובהנהגתה, הרי שזה נובע מתמימות נוראה. באותם ימי קדם תרום קום המדינה שאנשים כל כך חיכו לגאולה וכל כך ציפו לישועה, כאשר הגיעה שמועה שמשהו עומד לקרא הם נתפסו אף על עלה קטן… ואין ספק שזקני הזקנים באותה תקופה מי שלא היה מחובר לחכמי ישראל האמיתיים היה בטוח שיש כאן אתחלתא דגאולה, וכל זאת לא מתוך רוע כי אם מתוך שלא היו בקיאים בפרטים, ואת התוצאות ראינו לצערנו הגדול במה נשאר מרובי רבבות של אותן משפחות עד כמה מהם הלכו לטמיון.
הנה מגיע לו חוזה כל שהוא עם זקן לא מבוטל ומדבר על גאולה, הרי שמי שכל כך ציפה וייחל לכך ולא ידע מה עומד מאחור ומה הגלגלים המניעים את העגלה, הרי זה הביאו ישירות לתמימות וקבלת הדברים באמונה גמורה.
כל זאת בזמנם. אולם כיום שכל כך ברור מה היה הרעיון מלכתחילה – כיצד התבצע התהליך – ומה היו התוצאות, כמעט שלא נותר מה לדון ולדבר. וכי לדרדר דורות שלמים לרוקנם מתוכן ולפרק כל אבן טובה שבעם ניתן קרא לזה אתחלתא דגאולה? [אכן, אם היתה כוונתם להיות סימני הגאולה של הגמ' בסוטה (מט:) חוצפה ישגה, ירהבו נער בזקן, מלכות תיהפך למינות וכו'[1], הרי שהצדק עמהם, אלא שבמקום אתחלתא נקרא לכך סימנא דגאולה].
דת הציונות – הדת החדשה
אלא שבתוך עמנו אנחנו יושבים, ובכל שנה ושנה ישנם טועים ומטעים המציינים יום כל שהוא כיום שמחה על הקמת המדינה – כשמנגד יש את שלומי בית ישראל המדברים סרה על המדינה ומתנגדים לה, והדור הצעיר ההולך וקם אינו מבין היטב לעומק מה רוצים מהמדינה? ומה כל כך מתנגדים לה?
והנה בעבר דברנו ארוכות על ההשתלשלות היאך קמה המדינה הזו שמטרתה 'ככל הגויים בית ישראל', מי הניע את העגלה ומה היתה מטרתם, מי הם קובעי החוקים והיכן הוא בית מקדשם, וממילא יש לדון הדק היטב על מה יש להודות ומתי.
השנה נדבר בע"ה על שלב יותר מתקדם, מה הצמיחה לנו המדינה הזו. ואף על כך ניתן לדבר ארוכות, אולם נתפוס נקודה אחת כדלהלן:
ישנה אוכלוסייה שבנתה לעצמה דת חדשה בשם 'הציונות הדתית', כאשר אין המדובר על תנועה ומפלגה שאין לנו ענין להתייחס לכך וודאי לא בהיכלה של תורה, כי אם על הלך הרוח וסגנון המחשבה. אנחנו גם לא מדברים על אנשים פרטיים כי אם על הכיוון הרווח, ומי שאינו שייך לא עליו המדובר!
אחד החטאים הגדולים והתעמולות הפסולות שנולדו במהלך הקמת המדינה, הרי זה במה שניסו לצייר מצב וקשר בין 'הציונות החדשה' לבין 'אהבת הארץ'! כך שאם אתה אוהב את הארץ אתה ציוני מהסוג שלהם, ואם אינך ציוני אתה לא יכול לאהוב את הארץ.
והם כרכו זאת כל כך חזק, שהנה אנחנו בכל יום מתפללים על שיבת ציון בברכת רצה ומבקשים בכל תפלה וכן בברכת המזון על בנין ירושלים ועוד – וכפי שזעק מרן רבנו רה"י הגרא"מ שך זצ"ל מנהמת ליבו:
'הם ציוניים? אנחנו הציוניים האמיתיים! אנחנו אלו האומרים ומזכירים ומתפללים בכל יום כמה וכמה פעמים על בנין ציון ושיבה לירושלים!'
אבל עתה שכרכו את הציונות החדשה עם אהבת הארץ, הם שיבשו את התחושות, וכבר לדבר על מתיקות הארץ ועל פסגות אווירה המחכימים – על הכמיהה ועל הרצון להתיישב בה, אדם נתפס כציוני, כאילו הארץ שלהם וכאילו רק הם האמונים על אהבתה…
הא למה הדבר דומה? לו יצויר שתהא כת מסוימת שיהא לה פולחן שחלק מעבודתה הוא לחכך ביד ימין את אוזן שמאל, הרי שבעת שיתפרסם הדבר, כל אדם מן השורה יתבייש לעשות זאת, הוא יקפיד לחכך ימין בימין ושמאל בשמאל! כך הדבר לגבי ארץ ישראל ארץ הקודש[2], אחר שלא עושים הבחנה בין מדינת ישראל לארץ ישראל הרי שנולד הגרוע מכל[3], נוצר מין מצג שווא כאילו יש דין והלכה ליראי ה' לסלוד חלילה וחס מההתרפקות על ארץ הקודש!
וכל ה'כורך' הזה הוא שקר וכזב! כי הם כדרכם – וכפי שתכף נראה, שִׁכְתבו דת כל שהיא, והם גם רצו לשכתב ולחדד היאך נראה יהודי האוהב את הארץ, ואם אתה לא עושה זאת אתה לא שם – וכביכול הם בוני הארץ והם היחידים השייכים אליה והיא אליהם. והדברים עמוקים בהרבה כיצד בשיטתם הפסולה הצליחו לטשטש אותנו בהבנה בהירה ושורשית מה היא היהדות והיאך היא נבנית.
והצורך והחובה לדבר על כך ובריש גלי, כי טשטוש הגבולות נעשה כל העת בשיטתיות. הפושר, הבינוני, השטח האפור והבורדרליין כובשים עוד ועוד שטחים, וכיום בלחיצת כפתור מבקשים מבחורי ישראל הבני היכלא – צורבים ופרחי כהונה, לשייך עצמם לכל מיני אלו הדלי"ם ברוחניות וקשים באנטי חרדיות, וישנם מהצעירים שכלל לא תופסים מה רע בכך?!
הפרדוקס מי הוא עובד ה'
ואכן פעמים שפרדוקס הוא אף גדול יותר, גדול מאוד! נמצאים בבית הכנסת, והנה נכנס לו אדם המשייך עצמו לציונות הדתית, הוא נמצא מתחילת התפילה ועד סופה, הוא אפילו מניח תפילין דר"ת, יש לו יותר ממראה אחת בנרתיקו להיות בטוח שתפיליו מונחות במקומן, הוא מתפלל מילה במילה מתוך הסידור, יש לו זקן מדובלל כלומר לא מסודר, ואף יש לו כיפה יותר גדולה מהממוצע. והנה על ידו יושב בחור ישיבה שאין צורך לפרט את הניגודיות… וכשאתה צופה בשניהם תכף הנך שואל, מה רוצים מאותו ציוני? מה עושים ענין מהזרם אליו הוא משתייך? הבט אל צדיקותו! וכי מה בכך אם כיפתו בצבע הקיר או אולי אצבעותיו חשופות?
כמובן שישנם לא מעט מהציבור הדל"י שהם אולי עם כיפה – כיפונת כל שהיא – אך הם על גבול האפיקורסות, קרים כקרח בעבודת ה', מאמינים בדרווניזם, עוברים על דאורייתות במוצהר, ושאלת מאי אהנו לן רבנן עולה ונוטפת בפיהם בכל עת – ולא עליהם המדובר ולא עליהם תהיה השאלה! אלו כבר מזמן מוקעים אף על ידי החזקים יותר שבהם, והנשירה אצלם לחילוניות גמורה מרקיעה שחקים ומטפסת לעד קרוב למאה אחוז! אולם הנידון הוא על הצדיקים יותר שבהם – שמשום מה לא עושים אצל יראי ה' הבחנה משמעותית בניהם ברמת ההתנגדות.
וכך לצערנו עם חוסר ההבנה והשאלות הללו שהרבה מהדור הצעיר מתחבטים מה גדולי ישראל רצו ורוצים מאותו ציבור ולא מודעים לעומק השקפתם, הרי שמאבדים מעט מה זה יהדות ומה היא תורה?
כולנו יודעים שהחזו"א, הסטייפלער, הרב מבריסק, הרב שך וכן רוב ככל חכמי הספרדים דברו בתוקף ובתוכחת על הציבור ההוא! ואכן כן גם כלל חכמי הספרים מגדולי מוסרי התורה ולא רק מהעדה החרדית – כולם הצריכו תשובה שלימה לאותו ציבור… אולם מה הסיבה לכך?!
ובכן כך הוא ההסבר, החי בהבנה שהתורה שלנו היא תורה גמישה ופרגמטית שניתן לעצב אותה לפי רוח הזמן ויש להפנות כלפיה את זרקור הסלחנות והסובלנות, הרי שגם אם יהיה העובד ה' הגדול והמרטיט וגם אם יצום חודש שלם יום כיפור, הוא עלול להיות כמי שאין לו חלק בעבודת הבורא ובתורת ישראל!
והלא זה מה שאומר רבנו יונה ספר שערי תשובה (שער ראשון אות ו) וז"ל:
ועתה בינה שמעה זאת, כי הוא עיקר גדול. אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אכן כובשים את יצרם מאת פניהם, ואם יפלו בחטא פעם אחת לא ישנו לו, ונקוטו בפניהם, וחוזרים בתשובה.
אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל (חולין ד:) "מומר לדבר אחד", ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד – כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" – ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף…
והחשבון הוא פשוט! אם יש אדון המחייב את עבדו לעשות אלף פעולות והעבד אומר לאדון כל מה שתאמר אני עושה חוץ מפעולה אחת – מה זה אומר? שאת התתקצ"ט פעולות הוא עושה לא כי הוא 'חייב' לאדונו – אלא כי הוא 'מסכים' לעשות, והראיה שאת אותה אחת שאינו רוצה לעשות הוא אינו עושה!
נמצא שלא יועילו הקימה מוקדם והתפלה באריכות והציציות בכמה צבעים וכו', אם הוא חי בהבנה שתורתנו גמישה והיא ככלי ביד האדם וכהגה ביד המלח, הרי שהוא בחר את עצמו להיות במקומו של נותן התורה.
והמוחש לא יוכחש כי רבים מהציבור הדל"י, כל מתכונתם וכל תפיסתם היא להיות גמיש ולהיות מתכוונן, להבין את רוח הזמן ולהנהיג את עולם ההלכה על פי זה. ועל כן אם תבא שאלה לפני אי אלו רבנים משלהם מה הדין במצב כזה וכזה? הוא יענה: 'הֱיֵה אדם! גַּלֵּה הומניות!
אדון נכבד! התורה שלנו לא תשתנה ולא תתחלף! ומה שיעשו ולא יעשו לנו עם כל גזירות ושמדות, התורה לא תשתנה בקוצו של יוד אפילו לא בשרוך הנעל! ואם אינך מבין כך הרי שאינך שייך לתורת ה'!
לגיטימציה לגמישות
ולצערנו בגלל השטח האפור, אחד הדברים הנוראים שקראו לנו ומחלחלים לתוכנו עם הקמת המדינה על ידי אותם לאומיים, הרי היא הלגיטימציה לגמישות ההלכה – לכל מה שנצרך עבור מצוות כל שהם, כאילו התורה נתונה בידי כל אחד להורות ולהתגמש היכן דבעי.
ובא ראה דברים נוראיים עד מאוד שנאמרו בזוהר הקדוש זהר חדש (מרגליות ע. שה"ש א עה"פ שחורה אני ונאוה) וז"ל:
בגין נקודה דא [היינו אות י'], אפסיד שלמה מלכא מלכותיה, ואתקרע ואתיהב לאחרנין. ואע"ג דאיהי זעירא מכל אתוון, ואיהי נקודה חדא בלחודאה.
דהא בההיא שעתא סליק י' קמי מלכא קדישא, אמרה קמיה, הא שלמה מלכא עבד לי פלסתר. מאן י'? י' דלא י"רבה לו סוסים ולא י"רבה לו נשים וכסף וזהב לא י"רבה לו מאד. אמר לה קודשא בריך הוא, שלמה יתאבד ואלף אחרנין, ואת לא תתעקר מגו אתרך.
וכבר ידעת מה שהובא בכתבי הרמ"ע מפאנו (מאמר מאה קשיטה – סימן פו) לבאר בדרך נפלאה את מעשיו של שלמה המלך שלא היה בהם עוון וז"ל:
והיינו דאמרה להו בת קול לרבנן דמתני', 'אל תגעו במשיחי' תרי משמע, מלך וכהן גדול, ומאן נינהו שלמה וירמיה, כי גנות גדולה היתה לו לירמיהו אם נדרוש מתוך ספרו שאין חלק לשלמה בעה"ב דהוא אינו בר עונשין אלא בעה"ז כדאמרן. ועוד התורה אמרה לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו והוא אמר אני ארבה ולא אסור והנה טעה ברבוי בלבד והרי לא סר אלא נשיו הטו את לבבו נטיה בעלמא חטא שהגדילוהו עליו לגדולתו.
הנה הרמ"ע מפאנו מסביר לנו פנים, שחלילה וחס לחשוב שהתורה תאסור והוא שלמה המלך יתיר, זאת לא יתכן! אלא מאחר והתורה נתנה טעם באומרה 'לא ירבה… פן יסור', ושלמה המלך הבין שזהו תנאי ב'לא ירבה' שלא יגיע ל'פן יסור', ומאחר ושלמה ידע שאצלו אין חשש של פן יסור סבר שהותר לו להרבות. ואף מה שלבסוף נשיו הטו את לבבו לא היה זה חטא ולא הסרת הלב – כי אם סרך כל שהוא, והגדילה התורה החטא לרוב גדולתו.
ועדיין עם כל זאת ובכל אופן, אומר הבורא את המשפט הנורא החמור על שלמה המלך קודש הקודשים, ללמדנו כי התורה אינה ניתנת לשינוי בכל צורה ובכל מצב. זה הייחס לתורה ולשמירת כל קוצו של יוד!
אך פוק חזי, היאך ציבור שידעו גם ידעו לצאת ולהפגין על שלימות הארץ ועל כבישת שטחים, מעולם לא ראו אותם מפגינים עבור קדושת השבת – עבור צניעות – עבור מכשירים פסולים – עבור טהרה, כי אלו פחות יקרים בעיניהם ופחות יש לעמוד עליהם ברמה של מסירות נפש! וכי מאן דהוא ראה אי פעם עצרת של סרוגים הנוהמים מעומק ליבם על קודשי ישראל? וכי ראינו את רבניהם זועקים בגרון ניחר על תרומתם של לומדי התורה בעצם תורתם המהווה שמירה עליונה על כלל ישראל? הדבר היחידי עבורו לדעתם יש להפגין ויש לזעוק, זוהי שלימות הארץ.
וכבר אמר אחד העיתונאים הקדמונים: 'וכבר ידועים האנשים הללו על אהבתם והנחתם לעולם החילוני – כי הם מוכנים ללמד עליו זכות על כל דבר! אבל מכנגד, גדולה שנאתם לאלו שאינם מאמינים בשלמות הארץ!'
עתה הגע בעצמך, למי אתה מוכן לשייך את עצמך? למי שיש לו חלק בתורה או למי שכנראה אינו כל כך שייך אליה יחד עם כל מה שעושה בהידור רב…? הוא הדל"י כנראה שייך יותר לשלמות הארץ אולם לא לשלמות התורה…
דקדוק ונקיות הדעת
ולמען נלמד את ההיפך מוויתור חלילה על קלה שבקלות מדברי תורה ועד כמה יש להיזהר אף מחטא קל, ראה משנה נוראה במסכת עדיות (פרק ה) וזה לשונה:
(ו) עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. אָמְרוּ לוֹ, עֲקַבְיָא, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶן, מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ…
ויש לדעת! אב בית דין בזמן התנאים אין זה כבזמננו שהיא שררה המושגת פעמים עם לחצים ופעמים עבור כסף ועניינים זרים. להיות אב בית דין מלבד שכל התורה אצלו מונחת בכיסו, הרי הוא מאלו הנכנסים להנהגה להיות בין מוסרי התורה בישראל! ראו נא במשניות כמה גְדֻלָּה היתה לאב בית הדין באותם ימים.
והנה אומר להם עקביא, 'מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא להיות שעה אחת רשע לפני המקום'! ומה היא אותה הרשעות חלילה? לא שלא יהא זה נכון אם אחזור בי – כי הלא עקביא בן מהללאל אינו מחזיק את אותם ארבעה דברים כי הוא מאמין שזו האמת האבסולוטית – והעובדה שהוא תכף יאמר לבנו חזור בך!, אלא שלא יהיו אומרים שבשביל שררה חזר בו! זה עלול להישמע לא נקי ולא תקין שהשררה כוחה יפה לשנות דעות של חכמים. אנחנו שומעים היטב מה זה ניקיון הדעת ומה הוא דקדוק ההלכה?!
ואכן ממשיכה המשנה בעדויות שם ואומרת:
(ז) בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ, בְּנִי, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר. אָמַר לוֹ, וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ. אָמַר לוֹ, אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרֻבִּים, וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרֻבִּים. אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי, וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָן. אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְרֻבִּין. מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין. אָמַר לוֹ, אַבָּא, פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ. אָמַר לוֹ, אֵינִי מַפְקִיד. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִי. אָמַר לוֹ, לָאו. מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְִרַחֲקוּךָ:
וביאורם של דברים, מלבד מה שהתנא הק' הבין שבמשוואה כזו של היפוך עמדות שהמרובין סבורים אחרת יש להטות אחרי הרבים, הנה כדי לחזק את זאת שאין לו כל בעיה לחזור בו ואין זה מפני שהוא נמצא באזור נוחות ולא נוהג מתוך עקשנות חלילה, הוא אינו משאיר זאת לשיקול דעתו של בנו אלא הוא אומר לו אתה אל תנהג כמוני! אבל אבא, אתה כל החיים היית בעד מה שקבלת? אכן, אבל אחר שיש חילוק ביננו ממי אני קבלתי וממי אתה קבלת, אין סיבה שתמשיך לנהוג כמותי.
ההלכה קובעת מה לעשות וכיצד לנהוג ולא היוקרה, וכל שכן לא התאווה ולא הרעיונות והאידאות!
ומפליא לציין שהתנא הקדוש עקביא בן מהללאל הפך להיות מי שאתו מובילים כל אדם לבית העלמין – כלומר ברגע האמת הַמּוֹרֶה הגדול שלנו הוא איש האמת עקביא בן מהללאל וכך אומרים לו לאדם הנלווה ולכל המלווים אותו אלו שעודם חיים בבחינת 'והחי יתן אל לבו', את המשנה במסכת אבות (ג, א):
עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
ומה שהתנא מלמדנו זה לא רק מה צריך לעשות, אלא גם מה הסוד והרכיבים היאך מגיעים להיכן שהגיע – והוא, אם אתה מסתכל על שלושת הדברים הנזכרים מאין באת ולאן אתה הולך וכו', אתה לא תקרא רשע אפילו לא שעה אחת כל ימי חייך! אתה תהיה מדויק!
לעקור אות מן התורה?
הנה כי כן בורא עולם כל כך מקפיד אפילו על אות קטנה שבתורה עד שאלף חכמים כשלמה המלך אינם עומדים כנגדה, התנאים הקדושים מוותרים על הכל בשביל לא להיות חוטאים אפילו לא שעה קלה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות עומד אדם מגדולי הוגי הדעות של הציבור הדל"י ומביע פליאה על הלכות אבלות של ימי הספירה עפ"ל.
הוא תמה, הכיצד על כ"ד אלף תלמידים עושים ימי אבל ל"ג ימים ואילו על ששה מיליון יהודים מסתפקים ביום אחד? הרי זה בזיון המתים! ועוד, היאך יתכן שתספורת אסורה ל"ג ימים, הרי בתורה נאמר איסור על אב ואם רק ל' יום ואיך באים ומחמירים יותר מהתורה? ועוד גדלה תמיהתו וטומאתו, אם בורא עולם אכן רוצה שיהיו אבלים, היאך הפיל לנו את כל ימי השמחה של יום ירושלים יום העצמאות וכו' בתוככי הימים הללו?
שמענו? כך בדיוק עוקרים תורה! עם שברי סברות ופטומי מילי בלא טעם ובלא ריח, בלי לדעת שום דבר בשורשו ובלי להתבונן בתוכנם ושורשם של דברים.
ובדידי הוי עובדא, יום אחד הביא לי אדם מהקירוב מתנה יקרה מאוד, ספר על המשכן וכליו ספר מושקע מאוד עם תמונות וציורים הכל צבעוני על דף משובח – כמו אלבום וכו' וכו'. הסתכלתי בקף ראשון והנה ישנה הבהרה וזו תוכנה: התמונות הנמצאות בספר אינם באות לאפיין במדויק את מה שהיה בפועל במקדש… וממשיך ואומר: יש בהם אפילו טעויות של ממש! [חלקן נעשו על ידי גויים], ונכנסו לספר מתוך אהבה לאומנות!
רחמנא ליצלן מהאי דעתא! אתה בא ללמד על המקדש וכליו, על קודש הקודשים – משאת נפשו של כל יהודי, ואתה מביא תמונות של ריקים או של גויים שאתה יודע שכלל אינם נכונים – אך ורק מתוך אהבת החן והאומנות?
נו, מה יעזור לנו שהוא ראש ישיבה גדול ויש לו זקן ארוך והוא מתפלל ארוך? אם אצלו זו הצורה של תורת ישראל?! אדם שהתורה אצלו היא לא שחור לבן ואין בילתה, ושיש להקפיד על טהרת מסירתה ללא שינוי ותמורה, הוא לא יודע מה זה תורה!
התורה שלנו אינה גמישה! היא אמנם בעצם דיניה והלכותיה היותר אכפתית מתחשבת ודואגת והיא הראש וראשון לכל הרחמנות וההדיות ההתחשבות באחר והנתינה לכלל – כי 'דרכיה דרכי נועם', אבל מה שנקבע ואחר שנקבע הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה הן מדאורייתא והן מדברי סופרים הן בהלכה והן בתקנות חז"ל, הכל זה במסמרות לא ינוע ולא יזוע ולא מתכוונן.
אז יתכן מאוד שישנם בחורי ישיבה שעדיין אינם מקפידים כמו אותו אחד, ואינם נמצאים בבית המדרש באותם מספר שעות, והם אף לא באותה מדרגה של יראה ורטט, אבל הם לעומתו כן שייכים לתורת ה'! הם יודעים אם נכשלו חלילה שזהו כישלון. הם לא הופכים זאת לדרך חיים ולא מערבים קודש החול! כי לעומתם היודע שיש מה שאסור ולוקח את זה כדבר נכון ומציאותי ומסתדר עם המציאות וכו', הרי זה עקירת התורה.
אחד השרים של אלו הדלי"ם תפסו אותו שהלך למקום רחמנא ליצלן. שאלו אותו בתקשורת הלא אתה ממפלגה דתית – אתה עם כיפה, איך אתה הולך למקומות הללו? הוא ענה בפשטות, נכון לצעירים אסור ללכת, אני כבר גדול נשוי הרבה שנים, לי מותר!
להיכן הלכו דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כב הלכה א) 'אסור להתייחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה', וכי יש בהלכות הללו כללים וגילאים לפי מה שהוא מרגיש עם יצרו?!
אחד מגדולי הרבנים שהיה חרדי ביסודו והיה מורה דרכם ביום מן הימים הוכיח אותם וקבע להם דפוס פעולה כלשהוא. וכששאלו לשרו של דלניקי"ם איך אתה ממרים את דבריו של הרב? ענה השר ביהירות: שיהיו בריאים הרבנים! הם שיתעסקו עם תורה ואנחנו נתעסק עם הפוליטיקה, כל אחד בענייניו. ועוד הוסיף ואמר: וכבר ראינו שבניית נערים בניין ובניית זקנים סתירה עפ"ל! ואכן, כדבריו כן היה אבל בדיוק ההיפך לא עברו שנים מועטות ואותה מפלגה נעלמה מן העולם.
זה הקו המנחה וזו האווירה עליה הם גדלים, ואחרי זה באים ושואלים מה רע בהם? מה חסר להם אחר שבתי המדרש שלהם מלאים?
יום אחד בלכתי לבית הדפוס לקחתי ספר פגום של אחד מרבני החרד"ל – ספר שלם שכל כולו דן למה הציבור שלהם נמצאים באלפים כשהם בגיל הישיבות – כלומר ישיבות הסדר, ובפועל עוברים עשר עשרים שנים לא נשאר אחד שמחובר לתורה בנשמת אפו? לעומת הציבור החרדי שגם אם קורה ועוזב את הכולל הוא מחובר בנשמתו! הוא שומע שיעור, הוא שומע סברה, הוא מתפעל! הוא שם! ואלו בציבור הדל"י בשלב מסוים מעט אחר שנות חוק לימודיו הוא סיים, הוא כבר לא קשור לא סברות ולא למדנות כל זה כבר לא מדבר אליו. והנה אותו מחבר נכבד – אצלם, שאל ודיבר והתיעץ על כך עם חבריו ומביא שם את כל הדיונים.
בתוך הדברים הוא מעלה ואומר אולי בכל אופן טעינו ואנחנו צריכים להיות כמו החרדים? והוא עונה על כך בהחלטיות: חלילה וחס! אנחנו לא כמוהם, הם קיצוניים וחלילה להיות כאלו! אלא מה כן? צריך לשנות את שיטת הלימוד לשיטה של נוסחאות, בכך הלימדו ייקבע במוח יותר והוא יהיה פעיל יותר לשנים ארוכות.
ומאחר וזו היהדות, זו התורה ואלו המצוות, על כן אין להם בעיה עם מכשירים, ואין להם שום ניגודיות להתפלל שעה וחצי ולהגיע הביתה להדליק מכשיר ולשבת לצפות במה שהוא איסור תורה… והרי התורה אוסרת 'ולא תתורו'? הוא אומר לך וכי אני מתכוון ליהנות? אני רק רוצה לראות! 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', 'לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת…', וכל מיני אמירות כאלה! על כן בל נתפלא שאחד שכזה יכול לכתוב חיבורים ולההדיר ספריהם של גדולי הראשונים – ובמקביל אשתו הולכת בגילוי ראש בריש גלי רח"ל!
זוהי דרך חלקה של איבוד התורה!
ואליבא דאמת הם צריכים לדעת באופן הכי ברור, שאם לא היה את הציבור שלנו שהיה מוסר נפש על כל קוצו של יוד ואם לא היו הם גרים ומתרועעים בשכנותינו, כנראה שלא היה נשאר מיהדותו של אותו הציבור! לא היה מי שיכניס בהם את מעט האיכפתיות למה שהם כן עושים.
מסירות נפש על קוצו של יוד
מסקנת הדברים, בתורה שלנו אין פשרות! ושמירת דקדוק ההלכה הוא בכל אופן על פי גדרי ההלכה בלבד, ללא עירוב פרשנות וסברות של רגשנות ודמיונות, וכך נאמר בגמרא נדה (יג.):
גופא רבי אליעזר אומר, כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם! אמרו לו לרבי אליעזר והלא נצוצות נתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים? אמר להן מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום[4]!
אין המדובר לעשות עבירה חלילה! הוא רק עלול להגיע לידי עבירה, כבר מוטב שיאמרו על בניו שהם ממזרים ולא יתקרב לחשש עבירה – אין פשרות! אדם היודע שהוא לא בסדר, שהוא נכשל, זה יש לו תקנה. אולם לבא ולכופף את התורה? לשפץ אותה? לשנות אותה כפי נטיית הלב?
ובואו אחי ורעי שמעו נא מהו הנקרא לעמוד על משמר היהדות בכל מחיר כפי ההשקפה הנכונה וכפי דעת תורה, בשאלה ששאלו את מרנא החת"ס בחשש פיקוח נפש והמרת הדת ועוד כמה חששות, אולי יש מקום להתגמש עם ההלכה קמעא ולהתיר איסור דרבנן, ומשיב להם החת"ס 'כל דבריכם הבל יישאם הרוח'[5]!
הנה כי כן, על חשבון התורה להיות הומניים, להיות נחמדים? לא ולא! תהיה הומני על חשבונך לא על חשבון התורה.
אחת המחלות הארורות הנוראות שיצרה לנו הציונות, זו המציאות שעם החילוניות יש להם שפה משותפת יותר, אתם הם מסתדרים. כי אם ישנם אחים טועים שגזרו ונישלו מעצמם את כל התורה כולה ונשאר להם רק הלאומיות והדבקות בארץ הרי זה נפלא! אולם עם היהדות השורשית עם אלו שמוסרים נפש על כל קוצו של יוד – עם אלו הגורמים להם נקיפות מצפון על יהדותם הדלילה, עם אלו הם הרבה הרבה פחות מוצאים שפה משותפת.
והאמת שגם מבחינת היהדות זה כך! הנה עם החילוניות של היום שכבר אין להם כלל אידיאולוגיה שהכל אצלם זה נטו תאוות מתחילה ועד סוף, בהחלט יותר ניתן להסתדר! כי לו יצויר שיסירו מאלו הטועים את אותו חלקיקי של תאוות, תכף הם ישובו לצור מחצבתם על הצד היותר טוב – וכפי שאנחנו רואים בעינינו.
אלו הרחוקים אין להם כל בעיה עם התורה והמצוות ואין להם כל ענין לנסרה מצדדים שונים, ואם רק תצליח להראות להם כמה בתוך חיי התורה אין שום סתירה לחיים עולם הזה תכף הם שם על כל הרמ"ח.
הבעיה של התורה ושל עולם התורה זה לא איתם. הבעיה זה עם הפסל שיצרו, עם הדת החדשה 'דת הציונות' דת המאפשרת להיות יהודי פרגמטי, מתחשב, טולרנטי, מתכוונן, סובלני ומוותר, כלומר מוותר בראש ובראשונה על מה שקבלנו בהר סיני!
ולמעשה בל נתפתה כאילו הם הסובלניים והמתחשבים. הגע בעצמך! אם יעבור בשכונה חרדית בשבת אדם עם רכב וישנן שתי אפשרויות: או להתחשב באדם הרוצה לעבור על חשבון השבת ועל חשבון התושבים, או להתחשב בשבת ובתושבי השכונה על חשבון העובר, במי הם הדלי"ם יעדיפו להתחשב? לצערנו התשובה ברורה, רובם בשיטתם יעדיפו את המחלל על חשבון השבת ונגד רגשותיהם של תושבי השכונה, כי הם סבלנים מאוד – השאלה לאיזה כיוון?! ובכן הכתובת על הקיר!!! ועל כן הם מעולם לא הפגינו על דבר כזה.
כפי שפתחנו, הימים הללו מצד אחד מאוד שמחים, ימים שצריכים להתרומם בהם מאוד. זכינו לחזור לכתלי בית המדרש המלאים געגועים אלינו ואנחנו אליהם. מצד שני איבוד התורה כ"ד אלף תלמידים זה כמות בלתי נתפסת של ריקון מוחלט. אם נניח שבאותה תקופה היו עשרים או שלושים יישובים מגבת ועד אנטיפרס, הוי אומר כאלף תלמידי חכמים בכל ישוב הולכים מן העולם בימים אחדים! מתחילים להבין כמה הדבר מזעזע ביותר, העולם בהחלט נהיה שמם!
הנה כי כן בימים אלו יש לנו צורך נעלה של חיזוק התורה מול איבוד התורה, ותפקידנו בימים אלו אדרבה לעמוד על שמירתה והגנתה על כל פרטיה ודקדוקיה כדת! הלא אנחנו בעיצומם של ספירת הימים בדרכנו למעמד הר סיני בשבועות הקרבים ובאים.
ובימים אלו שלמרבה הצער והיגון באים לקדש מה שאינו לרצון הבורא – ומאידך בזים ללומדי התורה מחזיקי העולם ומגיני העם, לא נותר לנו אלא להתפלל:
על כן נקוה לך ידוד אלהינו לראות מהרה בתפארת עזך, להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי. וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ. יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון…
יעזרנו הקב"ה שתהא לנו הדעת הנכונה וההשקפה הבריאה לראות את הדברים בשיקול דעת נכון, ונזכה להתכונן לקבלת התורה כיאה וכיאות אמן.
הערות וציונים
[1] ולשון הגמרא (שם) בשלמות היא כדלהלן: בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר הגפן תתן פריה והיין ביוקר ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים!
[2] זכורני לפני כעשור, ארגון 'אנחנו וצאצאינו' פרסום שיעור אחד שמסרנו בס"ד שם הבאנו גמרות וחזלי"ם מופלאים בשבח ארץ ישראל, והתגובות היו מפליאות על כך שזמן רב שלא דובר כך בשבח ארץ ישראל, ובקשו רשות לפרסם את השיעור בתאריך זה כדי להראות העמים והשרים שגם בני התורה החרדים לדבר ה' מדברים באהבת ארץ הקודש.
[3] וכבר אמר על כך רבי יואליש מסאטמר זצ"ל 'מפני חטאנו גלינו מארצנו', כלומר אנשים כבר הפסיקו לומר ארץ ישראל ובמקום זאת אומרים מדינת ישראל, הרי שגלינו מתיבת 'ארצנו'.
[4] ושם ממשיכה הגמרא ואומרת תניא אידך אמר להן רבי אליעזר לחכמים אפשר יעמוד אדם במקום גבוה וישתין או ישתין בעפר תיחוח ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום הי אמר להו ברישא אילימא קמייתא אמר להו ברישא בתר דאמר להו איסורא הדר אמר להו תקנתא אלא הא אמר להו ברישא ואמרו ליה אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי אמר להן מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום וכל כך למה מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה
[5] וכך לשון החתם סופר (חלק אה"ע חלק א תשובה לה), ולרום מעלת דבריו הניתן ללמוד מהם דעה והשכל, נביאם ככתבם וכלשונם:
שיל"ת, פ"ב נגהי ליום ה' ח"י מרחשון תקפ"א לפ"ק: שלום להרבנים הותיקים ה"ה כבוד מהו' גדלי' אב"ד דק"ק ש"ד יע"א ולתלמידי הרב מהו' חיים נ"י אב"ד דק"ק ציפער יע"א.
על דבר גומר בת דבלים שאחר שהניקה בנה השתוקי לערך כמו ג' שבועות וגמלתו, והניחה בנה במדינת פיהם, ובאתה לה למדינתינו, וכבר עברו עליו ח"י חדשים מיום המעשה הנ"ל, ועתה קשור בה נער אחד ורוצה לישא אותה דוקא, ומטריח הרבה את מעלתם לסדר להם קידושין, ואם לאו ירחיקו נדוד, ואיכא למיחש שאביו הזקן ימות ברעב כי הבן הזה מפרנס אותו, ואיכא עוד חששא שבמקום שאין מכירין ישאו זה את זה, ועוד איכא למיחש ח"ו להמרת דת בכפר שלהם, בשגם בלא"ה כבר פסק חלבה זה זמן רב, וגם אם תנשא עכשיו ותתעבר ממנו יומשך עד לידה והנקה לכל הפחות ששה חדשים, ואז יהיה כבר השתוקי בן כ"ד חדש, אלו דברים אשר העריכו מעלתם לפני לחפש היתר בענין זה.
תשובה: הנני מיראי הוראה מאוד בפרט בענין מינקת באשר בעו"ה נהגו בו המורים זלזול, כאשר כבר צווח הגאון פני יהושע בק"א לכתובות (סי' ק"ן), ובסוף ספר תפארת למשה הפליג בענין זה מאוד, וכבר הארכתי בזה בכמה תשו'. והנה נידון שלפנינו, כל ההיתרים שכתבו מעלתם 'את כולם ישא רוח יקח הבל'.
א' להתיר איסור דרבנן לתקנת הולד מפני פרנסת הזקן, ומה יעשה הזקן אם ימות הבן בחייו וכל ישראל מחויבים לפרנסו בכלל עניי ישראל, וקוצו של יו"ד מדברי חז"ל לא יתבטל מפני פרנסתו של זה.
ב' פן ילכו למקום וישאו זה את זה, אתמהא! וכי נסייע לעוברי עבירה פן יעשו אותה עבירה בלעדינו, ונהיה אנחנו זריזים ומזידים לסייע ידי עוברי עבירה, ועיין ר"ן ר"פ מי שהחשיך (קנג.) דלא התירו לחלל שבת באיסור דרבנן אלא פן יעבור איסור חמור ממנו, אבל פן יעבור איסור דרבנן לא התירו מה לי הא או הא, והתם נמי שהתירו משום איסור דאורייתא משום שעמדו חז"ל על דעת בני אדם אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויכבה הדליקה או יעביר ד' אמות בר"ה, על כן ויתרו חז"ל על איסור דבריהם שלא להפגיע רבים באיסור דאורייתא, אבל הכא אפי' חששא דהמרת דת שכ' מעלתם לא יכריחנו להתיר להם איסור דרבנן, דהתם חשו חז"ל לרוב בנ"א שאין מעמידים עצמם על ממונם, אבל הכא נהפוך הוא חלילה לומר רוב ישראל ימירו ח"ו משום פרוצה אחת, ע"כ יותר חששו לרוב יונקים דכל אחת תתלה עצמה בפריץ אחד ויגזם שיעשה כך וכך ועי"ז יבואו אלפים יונקים לסכנת נפשות, ובאמת אחד מני אלף שימיר דת בשביל זה, ע"כ יש להעמיד דברי חז"ל ותקנותם!
ואם אולי יעשו מה שיעשו, אין אחריותם עלינו 'אלף כיוצא באלו יאבדו ותקנה אחת מחז"ל לא תתבטל'. ואפי' להט"ז י"ד (שלד, א), היינו אחר שכבר עבר עבירה אין לנדותו לידח אבן אחר הנופל, אבל לכתחלה שנסייעהו אנחנו לעבור איסור קל פן יעשה איסור חמור, מה לנו ולו ולהם.
