הבוקר (שלישי) עלה הגאון האדיר רבי יהושע ברכץ שליט"א, יחד עם בניו ובני המשפחה, לבית העלמין פוניבז', שם נערך גילוי המצבה על קברה של רעייתו הרבנית מרת שמחה ע"ה, עם תום ימי השלושים שחל ביום הכיפורים.
בדברים שנשא בפני בני המשפחה והמשתתפים, סיפר הגר"י שליט"א על צדקותה הרבה ועל החשיבות העצומה שייחסה לעבודת חודשי אלול ותשרי.
לדבריו, כבר מראשית חודש אלול הייתה מרבה בתפילה ובתשובה בעומק הלב, לצד חשבון נפש נוקב מדי יום. בתקופה זו הקפידה ביתר שאת גם על זהירותה המופלגת בכבוד הזולת – שלא לדבר בגנותו של אדם, אף לא ברמז או בהבעת פנים. כפי שהעידו רבים ממכריה, מעולם לא שמעו מפיה דבר בגנותו של אדם.
בהגיע ימי ראש השנה הייתה שוקעת בתפילות בוקעות שערי שמים, והקפידה להשתתף בכל התפילות במניין גם בשנים שבהן לא חשה בטוב. בני המשפחה מספרים כי בבית הכנסת הייתה מקפידה במיוחד על הדממה ועל קדושת התפילה, כשהיא עצמה שקועה בתפילתה ושופכת דמעות על בני משפחתה ועל כלל ישראל.
שיא עבודתה היה ביום הכיפורים, שבו נהגה לקבל על עצמה תענית דיבור לאורך היום כולו. את מרבית שעות היום הייתה עושה בבית הכנסת, בתפילה ובבכי בדמעות שליש על כלל ישראל, מתוך ציפייה עמוקה לישועה ולגאולת עולמים.
אלא שגם מתוך עבודת היום הנשגבה לא נשכחה ממנה הדאגה לזולת: בני המשפחה מספרים כי מדי מוצאי יום הכיפורים הייתה דואגת מבעוד מועד לכמות גדולה של עוגות, עוגיות ושתייה עבור המתפללים, ומיד לאחר הצום הייתה עורכת את השולחנות ודואגת שכל אחד ואחת יטעמו וישיבו את נפשם לאחר התענית.
בתקופה האחרונה מתגלים עוד ועוד סיפורי מופת על דמותה העצומה, כאשר בני המשפחה, שכנים ומכרים מעלים על הכתב זיכרונות ומעשים שנעשו במשך השנים הרחק מאור הזרקורים, וחושפים טפח ממסכת מופלאה של חסד, ויתור, אמונה וכבוד התורה.
כך סיפרה אחת מנכדותיה כי בעת שאושפזה בבית החולים שהתה בחדרה אישה מצרפת, שנאלצה להישאר בארץ במשך תקופה ממושכת כשהיא לבדה, רחוקה ממשפחתה ואינה דוברת עברית. כאשר הגיעה הרבנית לבקר את נכדתה ושמעה על מצבה, ניגשה מיד אל האישה ושוחחה עמה בצרפתית. למחרת הופתעה הנכדה לראות את הרבנית שוב בבית החולים. "באתי לאישה הזו, לא אלייך", אמרה לה. היא הביאה עמה עוגות ומגדנות, ומאותו יום המשיכה להגיע בקביעות מדי שבוע, ואף בערבי החגים, עד ללידתה של האישה.
סיפור נוסף שנחשף נוגע למעבר דירתם של הגר"י והרבנית. במסגרת תכנון הדירה החדשה תוכנן להוסיף חדר נוסף, שהיה נחוץ מאוד לבני הבית ואף נכלל כבר בתכניות ובהצעת הקבלן. יום לפני תחילת העבודות התברר כי השכנים מלמטה מבקשים אף הם להשתמש באותו שטח. לאחר בירור הלכתי התברר כי אין לשכנים כל עדיפות, אולם כאשר שמעה זאת הרבנית הכריעה מיד: "אנו עוברים דירה ולא רוצים שיהיה עלינו קפידה, רוצים שיהיה שלום ושלווה – ולכן תוותר להם בשמחה". החדר לא נבנה, אף שבשנים שלאחר מכן התברר עד כמה היה נחוץ לה. כעבור שנים, כאשר אותה שכנה שאלה אם היא מקפידה עליה בשל כך, השיבה הרבנית כי הוויתור נעשה "בשמחה ומכל הלב".
גם מסירותה לחולים ולבודדים הייתה לשם דבר. במשך תקופה ארוכה הייתה מגיעה מדי שבוע לבקר אישה שהייתה משותקת בכל גופה. היא לא הסתפקה בביקור קצר, אלא ישבה לצדה, שרה לה, התפללה עמה וטיפלה בה, עד שבני המשפחה העידו כי למעשה הצטרפה לתורנות בני המשפחה ששמרו עליה.
רגישותה לזולת ניכרה גם בפרטים הקטנים. אחת מבנות המשפחה סיפרה על אישה שהייתה שרויה במועקה אך ניסתה להסתיר זאת. הרבנית הבחינה בכך ואמרה לה בחיוך: "אני נמוכה והעיניים שלי בגובה הלב שלך. אני רואה שמשהו מעיק עלייך". האישה נפתחה בפניה וסיפרה את אשר על לבה, והרבנית עודדה אותה ושמרה את הדברים בלבה.
לצד כל אלו בלט באופן מיוחד כבודה לתורה ולבעלה הגדול. בני המשפחה מספרים כי שולחן ארוחת הצהריים היה ערוך ומוכן עוד בטרם שב הגר"י מהכולל, ובסעודות השבת שררה דממה מוחלטת בעת אמירת דברי התורה. אחת הנכדות אף סיפרה כי לאחר שעות ארוכות של הכנות לשבת הייתה הרבנית לעיתים עייפה מאוד בסעודה, אולם כדי שלא להירדם ולהפסיד מילה מדברי התורה של בעלה הייתה מפצחת גרעינים לאורך דברי התורה, ובלבד שתוכל להאזין להם מתחילתם ועד סופם.
גם בשנותיה האחרונות, כאשר מצבה כבר הקשה עליה ולעיתים לא זיהתה את העומדים מולה, נותרו האמונה ויראת השמים חקוקות בה. נכדתה סיפרה כי בשעה ששיתפה בדאגה כלכלית כבדה, הרבנית, שלא הייתה אז במיטבה, שמעה את המילה "דואגת" ומיד השיבה בהחלטיות: "למה את דואגת, מותק שלי? ה' יודע הכי טוב מה הוא עושה. איך אפשר לדאוג כשיש מישהו כל כך טוב שמסדר לך הכל?". ובפעם אחרת, בעת אפיית עוגות, אף שלא זכרה היכן היא נמצאת, שבה ושאלה אם הופרשה חלה ואם הסכין שבו משתמשים הוא פרווה – כשהלכות הבית נותרו בהירות וחקוקות בזיכרונה.
הסיפורים המצטברים מציירים דמות נדירה של עבודת ה' עמוקה לצד לב פתוח לכל אדם – הקפדה על קלה כבחמורה, כבוד התורה, אמונה תמימה, ויתור ורגישות יוצאת דופן לצערו של הזולת.
