מתוך מגזין היוקרה 'הבאר' לבוגרי ישיבת באר התלמוד. לפתיחת המגזין לחץ כאן.
הימים ימי בין הזמנים של חודש מנחם אב, השקדנים שבבחורים עמלים על פרקי דכלה, ואף אברכים וראשי ישיבות מוצאים פורקן במסכתות שאינן משגרת לימודם, כדי להרחיב דעת ו'להתאוורר' ממסכתות הישיבה הקבועות.
לא כן בבית אחד ומיוחד – ביתו של מרן ראש הישיבה שליט"א. כאן לא רק שהזמן לא עצר מלכת, ולא רק שמסכת הישיבה נצורה על לוח לבו, אלא שהשיעורים ל'זמן' הבא כבר מרחפים בחלל החדר. ובין הזמנים מה יהא עליו? – זאת לא שאלנו.
עומדים אנו על מפתן הבית, הדל בגשמיות. נרגשים לקראת כניסתנו אל הקודש פנימה, יודעים אנו כי אם נזכה לנשיאת רוח, יישאנו ראש הישיבה על כנפיו ויעלנו מעלה אחר מעלה, לעולמות נעלים עוד יותר מן המוחש – עולמות טמירים ונעלמים, שבהם דמות הענק הניצבת לנגדנו מהווה חוליה מקשרת וזוהרת, במחרוזת יהלומים נדירה ומפעימה.
בהורמנא ולאחר נטילת רשות, מבקשים אנו לטעום אך מעט מיערת הדבש, לדלות ולהשקות ממעייני הדעת והחכמה, להרוות את צימאונם ותשוקתם של אלפי תלמידי ובוגרי הישיבה לדורותיהם, בכל מקומות מושבותיהם.
שקדני ירושלים
עם כניסתנו איננו משתהים, מבקשים אנו לגעת בנקודת התשוקה הבוערת ביותר, הניצבת תמיד לנגד עיניו של כל תלמיד – הזכות להימנות עם חוליות שלשלת הזהב של מסירת התורה. לשם כך אנו חפצים לשמוע את הסוד הנאמר בלחישה, את 'נוסחת הקסם' או את דרך הקיצור, אם ישנן כאלו.
ילמדנו רבינו כיצד זוכים לעמוד על דעת רבותינו? כיצד נזכה להיכלל בשלשלת מוסרי התורה?
"כל ימי התייגעתי להגיע למדרגה הזו", מגלה ראש הישיבה את סודו. "עקבתי אחר רבותינו הקדושים זי"ע, למדתי הרבה מדרכיהם, והשתדלתי לא לסטות כמלוא נימה ממה שראיתי וממה שהורו לי, וזה העומד לנגד עיני, שגם התלמידים שלנו יהיו כמו השורשים ההם!
"עליכם להבין, הדור שזכיתי להסתופף בצלו היה דור של אנשים קדושים ומרוממים עד תכלית, כאלו שכל מציאותם הייתה פרישות מוחלטת מהבלי העולם הזה וממאווייו. הצדיקים שראיתי לא ידעו דבר מהעולם הזה, לא הייתה קיימת אצלם שום שייכות לתענוגות חולפות, וכולם היו שקועים אך ורק בתורה".
"בצעירותי למדתי בחברותא עם הגאון רבי אברהם עטיה זצ"ל שנפטר לאחרונה, היה תלמיד חכם מופלג מאוד מאוד, התגורר ברחוב סורוצקין בירושלים והיה לו כולל באשדוד, כל נסיעותיו היו מנוצלות ללימוד והספקים.
"אביו היה השקדן רבי ישועה עטייה, ובכן, גם אביו וגם השקדן רבי עמרם אזולאי, שניהם היו מוכרים בירושלים כשקדנים הגדולים, וראינו אצלם התמדה שלא תשוער.
"לפני קום המדינה, עת הפגיזו הערבים את ירושלים, היו התושבים שוכבים בשוחות שנחפרו באדמה כדי להתמגן. פעם אחת, עם תום ההפגזה, קמו כולם, ולחרדתם הבחינו ברבי ישועה שנותר לשכב באדמה שעה ארוכה.
"ניגש אליו מאן דהו לבדוק אם עוד רוח חיים באפו, והנה שומע אותו מנגן בזמזום ובעיניים עצומות את דברי הגמרא בעל פה, שקוע בשינון גירסתו ולא שת ליבו לכך שההפגזה תמה… גם תחת אש הסתתר ולמד, ואלמלא הזיזו אותו, מי יודע כמה זמן היה מוסיף להגות בה, שכן בעת לימודו שכח לחלוטין את עצמו ואת סביבתו.
"וכך גם רבי עמרם אזולאי זצ"ל, שהיה בעצמו מופת מופלא של התמדה. בישיבה נהגו לומר, "יש שני מתמידים בישיבה, השעון שעל הקיר ורבי עמרם אזולאי; אלא שיש ביניהם הבדל אחד, לשעון נגמרת הסוללה, ולרבי עמרם לעולם לא!' – – –
"בזקנותו התגורר בבני ברק מול ביתו של הגר"ח גריינמן זצ"ל, כאשר הייתי מגיע אל הגר"ח גריינמן, אשר סייע רבות במסגרת הפעילות עליה יסופר בהמשך, הייתי נכנס תחילה לבקש את ברכתו של רבי עמרם אזולאי, ובכל פעם מחדש מצאתיו יושב שקוע בלימודו באותו המקום בדיוק.
"בימים שמרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל התגורר ברחוב אלקנה, גרתי בשכנותו והייתי רואה אותו צועד לתחנת האוטובוס ברחוב צפניה, כשגמרא פתוחה בידו ועיניו נעוצות בה.
"סיפר לנו מורי ורבי חכם בן ציון אבא שאול, שהיה רגיל לצעוד לישיבה בעיר העתיקה ברגל ביחד עם חכם עובדיה, ההליכה ארכה עשרים וחמש דקות, ובזמן הזה היו חוזרים על כל תלמודם מן הלילה. ואף בימי שישי היו חכם בן ציון והרב עובדיה יוסף לומדים מן הבוקר ועד הערב, סועדים מעט וממשיכים בלימוד עד סמוך לכניסת השבת, אז טבלו בזריזות במקוה ויצאו לתפילת מנחה.
"עם דוגמאות חיות כאלו גדלנו, על מציאות של אנשים שלא הכירו דבר מלבד התורה, גם הבחורים בישיבה למדו ברציפות מלאה, ללא שום הפסקות לדברים בטלים. הלומדים הרציניים אף הניחו לפניהם שלט ברור: 'אני לא מדבר באמצע הלימוד'".
מלאכי אלוקים עולים ויורדים
בהשראת תיאוריו המפעימים של ראש הישיבה על רבותיו זיע"א, אנו פונים ושואלים: ילמדנו רבינו, האם הייתה דמות מסוימת בישיבת 'פורת יוסף' שהאצילה במיוחד מהודה על הרב?
ראש הישיבה נמנע מלהצביע על אישיות אחת בלבד, "כל הרבנים כולם היו כמלאכי השרת", פותח הרב את תשובתו, המושכת אותנו עמוק אל תוך נבכי הזמן, "לא היה בהם אחד שנמצא בו פגם כלשהו, אפילו כקוצו של יו"ד".
"הראש לכולם היה כמובן מרן ראש הישיבה רבי עזרא עטיה זצ"ל, אהבת התורה שלו הייתה מופלאה ולא נודעה כמותה; ניכר היה בחוש כי כל מהותו היא 'מה אהבתי תורתך'. כאשר היה בוחן אותנו, היה מבקש מהבחור לקרוא משנה, גמרא, רש"י ותוספות, כך עבר מבחור לבחור, כשהוא חוזר בקול על כל מילה ומילה בדיוק מרבי, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שבה הוא נתקל באותם דברים! וצריך לזכור שכך הוא בחן את כל תלמידי הישיבה לאורך שנים רבות, לימד ושינן את אותן המסכתות עשרות פעמים, ועדיין קרא כל אות ברעננות ובהתרגשות של פעם ראשונה.
"מידת הענווה שלו הייתה נדירה אף היא, קשה לתאר זאת, הלא גדולי הדור היו תלמידיו, את כולם הדריך ושלח להקים עולה של תורה, אך לעצמו לא החזיק טובה ולא דרש מאומה. זכורני כי בהיותי בחור ראיתיו חוזר מן השוק, כשבידו האחת שקית מצרכים ובידו השנייה מקל הליכה, רצתי לעברו והפצרתי בו ליטול מידו את המשא, אך הוא סירב בתוקף לקבל עזרה מתלמידו".
הרב שמע שיעורים מרבי עזרא?
"לא במישרין במסגרת סדרתית, הקשר שלי לרבי עזרא עטיה היה שונה, מאשר לדור שהיה אחריו דוגמת חכם יהודה צדקה וחכם בן ציון אבא שאול זצ"ל. כשהגעתי לישיבה היה רבי עזרא כבר בא בימים וחדל ממסירת שיעורים שוטפים. שיעורים שמעתי מחכם יהודה צדקה, שכיהן כמגיד שיעור וכראש ישיבה, ומתלמידו המובהק של רבי עזרא, חכם בן ציון אבא שאול, שהייתי גם שכנו.
"ועם זאת, רבות למדתי מהנהגותיו של רבי עזרא, מושגים שקשה למצוא כיום. מעשה בגאון רבי אליעזר סילבר שהיה מגדולי הדור באמריקה, שהגיע לבקר בישיבת 'פורת יוסף', במהלך דבריו הקשה קושיה חמורה, וחכם בן ציון יישב את הדברים על אתר, ובהתפעלותו קרא: "האור שמח עמל שעתיים ליישב קושיא זו, וחכם בן ציון יישבהּ אותה בדקה אחת!" מיד לאחר מכן יצא חכם עזרא עטייה מהיכל הישיבה, והתלמידים לא הבינו מה הסיבה שקם והלך.
"אני ישבתי סמוך אליו ושמעתי אותו ממלמל לעצמו, "אבק לשון הרע, אבק לשון הרע", לקח את המקל ויצא מבית המדרש – – –
"היכן ניתן למצוא גדלות כזו, שראש ישיבה יקום ויעזוב מעמד פומבי, בשל חשש דק של אבק לשון הרע?! הלא תבינו כי חיינו במחיצת אנשים קדושים, פרושים ומרוממים מעל לכל מושג.
"כפי שאמרתי קודם, שיעורים קבועים זכיתי לשמוע מחכם יהודה צדקה. רבי יהודה היה בן אחותו של רבנו יוסף חיים בעל ה'בן איש חי' זיע"א, ואימו עצמה הייתה צדקת גדולה. חכם יהודה היה בבחינת 'תלפיות', פה מפיק מרגליות והנואם הראשי בכל כינוס, מקובל ואהוב על כל החוגים והעדות, בני עדות המזרח, אשכנזים ואנשי 'נטורי קרתא'. לכולם ידע לדבר בשפתם, וכולם נהרו לשמוע את דבריו. לצד זאת, ניחן בענווה מופלגת ובפשטות מוחלטת של ביטול היש. הוא מסר את נפשו ממש למען הכלל, וכל מפעלי תלמודי התורה שקמו באותה תקופה נזקפים לזכותו".
וכי באתי לעולם כדי לנוח?
"היה לנו בישיבה נשמה ללא גוף, תלמיד-חבר לרבי עזרא עטיה, הלא הוא חכם מנצור בן שמעון. בישיבת 'פורת יוסף' נהגו לערוך תענית דיבור בשבתות השובבי"ם, הייתי נכנס ורואה את חכם מנצור יושב שעות על גבי שעות, מבלי להניד עפעף או להזיז אצבע. עבורו לא הייתה משמעות לגשמיות הגוף, ולא היה מושג של תנועת איבר ללא צורך של ממש.
בשעתו שמענו מהגאון רבי ראובן שרבאני זצ"ל בעת שכיהן כר"מ בישיבת 'יקירי ירושלים', כי לחכם מנצור הייתה 'ראייה' והיו התלמידים המאחרים לשיעור מסתתרים מפניו. רבי ראובן אף סיפר שפעם איחר בעצמו לשיעור, ונכנס כשהכובע משוך על מצחו שלא יביט בו חכם מנצור, ורק מאוחר יותר יישר את הכובע…
"וכי רק חכם מנצור?!", תמה ראש הישיבה. "כך היו כל רבותינו, גם בשנים מאוחרות יותר, בעת מגוריי בשכונת בית וגן, ראיתיו שוקד על תלמודו באותה דביקות בבית הכנסת 'החיד"א'. משום כך ציווה בצוואתו לחקוק על מצבתו רק את המילים: "פה נטמן עבד ה'". לימים אף זכיתי ששניים מילדיי נישאו לנכדיו. בני ראש הישיבה הגאון רבי חנוך שליט"א, חתנו של בנו הגאון רבי שלמה בן שמעון זצ"ל, וחתני הגאון רבי יעקב כהן שליט"א, בנו של מרן רה"י חכם שלום זצ"ל, שהיה חתנו הגדול של חכם מנצור בן שמעון.
מדובר באנשי מעלה בעלי השגות ורוח הקודש, צדיקים יסודי עולם היראה מפני קדושתם הייתה מוחשית ומתמדת.
דוגמה מובהקת נוספת לשקיעות מוחלטת, ולהתמסרות נדירה לצרכי היחיד והרבים, הייתה דמותו הטהורה של רבי יוסף עדס זצ"ל, אצלו למדתי שבעה ימים בשבוע! בישיבה למדנו שישה ימים גמרא, רש"י, תוספות ורא"ש, ובשבתות התכנסנו קבוצה מובחרת של כשבעה-שמונה בחורים, ולמדנו איתו את דברי הרי"ף והר"ן על ההספק השבועי.
"מעולם לא ידעתי מתי הוא מוצא פנאי לאכול או לישון, בבוקר מסר שיעורים בישיבה, בערב בבית הכנסת 'שאול צדקה', ולפנות בוקר השכים לכותל המערבי לעסוק בלימוד פנימיות התורה. במקביל לכך, פעל ללא ליאות למען יתומים ואלמנות, בשעות הלילה המאוחרות היה מדיר שינה מעיניו, כדי להתקשר לנדיבי עם מעבר לים בשעות פעילותם ולגייס כספים. יתרה מזו, בעת הצורך אף עסק בעצמו בחסד של אמת ובקבורת נפטרים.
"באותם ימים שכנה הישיבה ברחוב שמואל הנביא, ראיתיו צועד לעבר בית הכנסת למסור שיעור, הליכתו הייתה כה איטית, תשוש כוח ומותש. ניגשתי אליו ושאלתיו בדאגה: "רבנו, מדוע הרב מתאמץ כל כך כשהוא נראה כה חלש?". רבי יוסף עצר את הליכתו, הישיר אלי מבט נוקב והשיב: "וכי מה חשבת, לשם מה באתי לעולם כדי לנוח?! באתי לכאן כדי לעמול ולהתאמץ". מילים אלו מהדהדות באוזניי עד היום, הגם שחלפו מאז כבר יובל שנים.
"במשך השנים זכיתי גם לפקוד את ביתו של סידנא בבא סאלי בנתיבות, ושל בנו סידנא בבא מאיר באשדוד וקיבלתי מהם מלוא חופניים, רבי מאיר נהג ללחוץ את ידי ולהרעיף עלי דברי מוסר והדרכה בעקביות, ואני קיבלתי את דבריהם בצימאון ובהתעוררות רבה".
וראיתם | וזכרתם | ועשיתם
הסיפורים כה גדולים, נראים קשים להלימה על הדור הצעיר. איזו עצה אחת טובה נוכל לקחת וליישם, עצה שנדע כי ממנה אפשר להגיע למדרגות שהרב מדבר עליהן.
מרן ראש הישיבה מפתיע. נראה לכאורה שתשובתו אינה נוגעת ישירות בשאלתנו, והוא פותח בשאלה, על פסוקים אותם אנחנו קוראים מדי יום מספר פעמים –
"אתם שואלים טוב", הוא מקדים. "תשמעו את העצה הכי בדוקה מאז שניתנה התורה, כי כך כתוב (במדבר טו, לט): 'והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה', ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם'. ההקשר אינו מובן לכאורה – מה עניין שמיטה אצל הר סיני, ומה עניין זכירת כל מצוות התורה וקיומן לשמירת העיניים? אלא מפורש הדבר – לא כדרוש ולא כ'ווארט' חסידי, אלא כפשוטו של מקרא מלא: הדרך לזכירת כל מצוות התורה ולקיומן אחת היא ואין בלתה – שמירת העיניים"!
קולו של ראש הישיבה מתנגן כשהוא מספר את המעשה הידוע ברבי מתיא בן חרש (ילקוט שמעוני רמז קסא):
"מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם.
"פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו, אמר: אפשר אדם כמו זה לא חטא? אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, רבי מתיא בן חרש, מה הוא לפניך? אמר לו: צדיק גמור הוא. אמר לפניו: תן לי רשות ואסיתנו. אמר לו: אין אתה יכול לו. אף על פי כן אמר לו: לך. נדמה לו כאשה יפה, שלא היה כדמותה מעולם מימות נעמה אחות תובל קין שטעו בה מלאכי השרת… עמד לפניו.
כיוון שראה אותו הפך פניו ונתן לאחריו. שוב בא ועמד על צד שמאלו, הפך פניו לצד ימין. היה מתהפך לו מכל צד. אמר: מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני.
"מה עשה אותו צדיק? קרא לאותו תלמיד שהיה משרת לפניו, אמר לו: לך והבא לי אש ומסמר. הביא לו מסמרים ונתנם בעיניו. כיוון שראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו. באותה שעה קרא הקב"ה לרפאל, אמר לו: לך לרפא את רבי מתיא בן חרש. בא ועמד לפניו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: אני הוא רפאל, ששלחני הקב"ה לרפאות את עיניך. אמר לו: הניחני, מה שהיה היה. חזר לפני הקב"ה ואמר: ריבונו של עולם, כך וכך אמר לי מתיא. אמר לו: לך ואמור לו אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע. מיד רפא אותו'.
"המעשה הזה שורף את הלב! לא רק בגלל ההבנה הפשוטה שבו, אלא מבחינה נוספת הנוקבת לא פחות. הלא שנינו בקידושין (לא, א) שסומא פטור מכל המצוות שבתורה, ורבי מתיא מצדו אינו חושש מכך – מוטב לו להיות פטור מכל מצוות התורה, ובלבד שלא ייכשל במראות אסורות חלילה!
"זוהי המלחמה העיקרית של לומדי התורה בכל הדורות. התורה אינה יכולה לשכון אצל מי שמתעסק בדברים המטמאים את נפשו. לא ייתכן להיות שקוע בטומאה וללמוד תורה, שכן זהו תרתי דסתרי. כך שנינו גם במסכת שבת (קיט, ב) "אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו? אל תגעו במשיחי – אלו תינוקות של בית רבן, ובנביאי אל תרעו – אלו תלמידי חכמים. אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה, אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן". וכל כך למה? מפני שקול התורה והתפילה של תינוקות של בית רבן, בוקע ועולה למעלה מכל הרקיעים בזכות טהרתו ונקיותו מחטא. וכפי שמסיימת הגמרא שם, "אמר ליה רב פפא לאביי. דידי ודידך מאי? – אמר ליה, אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא".
בהעזה מסויימת אנו שואלים: מניין שאב הרב את משנתו זו הנוגעת לשמירת העיניים, שעליה הוא חוזר השכם והערב? האם בישיבת 'פורת יוסף', צור מחצבתו הרמה, עסקו בכך תדיר? הלא למיטב ידיעתנו רבותינו העדיפו בדרך כלל שלא להעמיד נושא זה במוקד השיח?
"כל ההסתייגות שהייתה בעבר מעיסוק מופרז בנושא שמירת העיניים, נבעה אך ורק מהחשש שמא יעשו מן ה'סור מרע' עיקר. יש לדעת שאין עושים עסק מרכזי מן השלילה, אלא מתמקדים אך ורק בתורה ובקדושתה. עניינה של שמירת העיניים אינו אלא שמירה על טהרת כלי הקיבול, לשמר את קדושת התורה השוכנת בקרב האדם".
שאלת תמורות הדורות
נוכח דמויות הוד כה מפעימות, לאן נעלם הזוהר בדור שאחריהם? ומדוע נדמה כי הפער הבין-דורי בעולם התורה הוא כל כך גדול וחד?"
נגענו בנקודה רגישה, ונראה כי ראש הישיבה כאילו המתין לשפוך אור בסוגיה זו.
"בשונה מימינו, שבהם במבט לאחור מבינים את גודל האבידה, הרי שבאותם ימים לדור הצעיר לא היו הכלים המתאימים להכיל פרישות וקדושה כה נשגבות, לכך הצטרפו גם פערי מנטליות מובהקים, בני הדור הצעיר עמדו מול מסורת של חכמי בבל וארם צובה, שהייתה רחוקה כרחוק מזרח ממערב מרוח הזמן והסגנון האירופאי המודרני שהחל לפרוח בארץ. לפיכך, כאשר נפתחו הישיבות הגדולות כדוגמת חברון ופוניבז', נמשכו רבים מטובי הבחורים ללמוד בהן.
"לשם המחשה", מטעים הרב, "חכם יהושע שרבאני זצ"ל שהאריך ימים מאד, עד שנהג לקרוא לכל אברך צעיר 'ילד'… כששאלוהו על כך, השיב בחיוך: "ילד בגימטריה 44, עד גיל זה הריהו עדיין ילד". הוא היה מקובל מופלג, ובזקנותו התבטא: "מי ייתן ואזכה לשאת אישה ולהוריד נשמה חדשה לעולם" – מתוך כיסופים להשגות שעליהן דיבר האר"י הקדוש. אלו היו מושגי הרוממות שלהם!
"אולם דמויות קדושות ופרושות אלו, שרוח הקודש מילאה את כל הווייתן, לא תמיד נתפסו כמודל ישיר לחיקוי עבור הדור הצעיר, שחיפש בעיקר חריפות, למדנות וסדר ישיבתי מובנה.
"אם נדבר על ישיבת 'פורת יוסף', הרי ששם לא התנהלה מערכת גיוס ורישום תלמידים יזומה; מי שחשקה נפשו בתורה הגיע מעצמו. הישיבה התנהלה מתוך טהרה מוחלטת, בניתוק מוחלט מעסקנות ומשיקולי העולם הזה. מציאות זו התאימה לשנים ההם, וכיום יש צורך בטכניקות שונות במישור הפעילות הציבורית".
'גדולים מעשי חייא' – ראשית המהפכה החינוכית
עולמו של רבינו ראש הישיבה שליט"א פעל במקביל להקמת ישיבות 'יקירי ירושלים' ו'באר התלמוד', גם עבור רשת הת"תים בכל רחבי הארץ, שהתמסדה אחר כך לרשת 'מעיין החינוך התורני', המוכרת כיום בשם 'בני יוסף'. את השיחה הזו אנחנו מבקשים לנצל גם עבור התקופה ההיא.
"היה זה לפני כחמישים וחמש שנה", מספר ראש הישיבה, "אחי רבי שלמה זצ"ל, פתח את ישיבת 'אוהל מועד'. השנה הראשונה לוותה בקשיים רבים, ובשנה השנייה פנה להתייעץ עם חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל על עתיד המוסד. חכם בן ציון הציע שיצרף אותי להנהגת הישיבה, שמנתה אז עשרות בודדות של בחורים.
"באותה תקופה, זמן רב טרם קמה תנועת ש"ס, התכנסה ב'פורת יוסף' אסיפת פעילים בראשות חכם יהודה צדקה וחכם בן ציון. האסיפה נועדה לתת מענה למצוקה החריפה שנוצרה עקב היעדר תלמודי תורה ייעודיים לציבור שלנו. באותה עת כיהנתי כראש ישיבה ב'אוהל מועד' והייתי הדובר הראשון בכינוס. עמדתי על הצורך הדחוף לפעול ישירות בבתי התושבים כדי להעביר ילדים ממוסדות החינוך הממלכתי-דתי לתלמודי תורה תורניים. וכך עשינו בפועל, עברנו מבית לבית ושוחחנו עם ההורים.
"הניתוק ששרר אז בחלק מן הבתים היה קשה לתפיסה, מרבית התלמידים באו מבתים עממיים ולא ממשפחות תורניות. זכורני מקרה בישיבה של בחור שחלה, ובמקום שישוב לביתו להחלים, אמרו הוריו: "הוא חולה? שיישאר בישיבה והם יטפלו בו…".
"שנים לאחר מכן עם הקמת תנועת ש"ס, התעצמה הפעילות לאין ערוך. באחת השנים תרם חכם שאול קצין זצ"ל, רב קהילת 'שערי ציון' בברוקלין, סך של חמישים אלף דולר לטובת הקמת הת"תים. הכסף הזה הספיק להקים עשרה תלמודי תורה חדשים, חמשת אלפים דולר לכל מוסד. באותה עת שילבו זרועות מרנן הגר"י צדקה והגר"ע יוסף לביסוס מערכת החינוך, אני כיהנתי כמנכ"ל רשת החינוך, עד שמונה מנהל אחר תחתיי ויכולתי להתמסר בחזרה עבור הישיבה.
"הייתה זו תקופה שופעת סייעתא דשמיא גלויה, בכל מקום שבו פעלנו נחלנו הצלחה, כפשוטו. יו"ר התנועה רבי אריה דרעי, ישב אז בתפקיד שר במשרד הפנים, כל צורך בהקמת מבנה או מוסד הוסדר ביעילות מול הרשויות המקומיות, הוא חרד מאוד לעתיד הדור הצעיר ופתח עבור כך את כל הדלתות".
כמה זמן הרב היה בישיבת 'אוהל מועד'?
"בסך הכול עשר שנים וחצי, חשבתי שמיציתי את הזמן עבור הישיבה, וכעת אני יכול לחזור לכולל וללמוד מהבוקר עד הלילה, בלי הפרעות ובלי כל עיסוק ציבורי. כמובן שנכנסתי למורי ורבי חכם בן ציון לספר לו על רצוני, וביקשתי את עצתו וברכתו. מאוד הופעתי כי התשובה הייתה הפוכה לגמרי, "לך ותקים ישיבה חדשה…"
הקמת הישיבה לא הייתה מרצון פנימי של הרב, מראייה למרחוק וחזון קדימה?
"לא. אני רק רציתי לשבת וללמוד, דף אחרי דף בלי הפרעות. הישיבה הוקמה לא מתוך יוזמה פרטית שלי, חכם בן ציון ציוה אותי להקים, ומילאתי את שליחותו. מקום שהורה לי לכהן בו כיהנתי, מקום שהורה לי לעזוב עזבתי".
הדברים מופלאים מהשגתנו, כלום מפעל אדיר שכזה לא נבע בשעתו מתוך רצון פנימי עז?
"כלל וכלל לא, רצוני היה אך ורק לשבת וללמוד. חכם בן ציון הורה לי להקים אז הקמתי, ללא קשר לנטיית ליבי. לא היה מושג של סירוב או פקפוק בדבריו, מעולם לא שאלתי אותו 'למה'.
"הייתה פעם אחת בודדת, בה ביקשתי ממנו להבין טעמו של דבר. היה זה כאשר ביקשתי להתקין בריכת שחייה בחצר התלמוד תורה, כדי למנוע יציאה של תלמידים למקומות ציבוריים על כל המכשולים הכרוכים בכך. תכננתי את המקום בקפידה ובצניעות גמורה, ולהפתעתי הורה חכם בן ציון שלא לעשות כן. הייתה זו הפעם היחידה שבה תמהתי על הסיבה, וחכם בן ציון השיב לי בנועם: "עליך אני סומך שהדברים ייעשו כדת וכדין ללא שום תקלה, אולם על אחרים שיראו זאת וילמדו ממך איני יכול לסמוך, ועלולות לצמוח מכך פרצות". זו הייתה הפעם היחידה שבה שאלתי אותו לטעמה של הוראה".
"מבחינתי", מוסיף הרב בנחרצות, "הוראתו הייתה תמיד כהוראת מלאך משמיים, אין שום מקום לשאלות. עפר אני תחת כפות רגליו, וכל אשר יאמר אעשה".
שנות היסוד
"בהתחלה שכרתי בעזרת אחי רבי אליהו מבנה בשכונת הבוכרים, שם הקמתי בקומה הראשונה 'מתיבתא'. בתוך שנה וחצי המקום התמלא עד אפס מקום, למעט חדר אחד שבו פעל כולל אברכים, בראשותו של הגאון רבי שמואל אויערבאך זצ"ל.
"בהמשך שכרתי מבנה מרווח יותר ברחוב שמואל הנביא לתקופה של חמש שנים, ברחוב רבי יוסף קארו.בתחילה היה המבנה ריק בחלקו, והורי תלמידי המתיבתא שרוו נחת מעליית בניהם בתורה, הפצירו בי לפתוח במקום גם תלמוד תורה. בלית ברירה נעתרתי לבקשתם ופתחתי את התלמוד תורה, כאשר למלמד הראשון מונה הצדיק רבי מימון בן אדיבה זצ"ל. בתחילה היו אלו כיתות ז' ו-ח' בלבד שנועדו להכשיר את הילדים לקראת הישיבה, ובהמשך התפתח המוסד לכלל ישיבה קטנה ומשם בארה, בחסד ה' עלינו.
מתי הצטרף רבי ראובן שרבאני זצ"ל להנהגת הישיבה?
"חכם ראובן שרבאני למד עימי עוד בימי 'פורת יוסף', הוא היה עילוי מוכשר, חכם ושקדן מופלג. כשפתחתי את הישיבה צירפתי אותו אליי. רבי ראובן ינק את תורתו מאביו השקדן רבי יוסף שרבאני, והיה גיסו ומקורבו הנאמן של חכם בן ציון, ממש כבן בית. בינינו שררה אחוות נפש עמוקה. ידוע היה לכל כי אף שבמשך כשלושים שנה סבל ממחלה קשה, והיה מגיע לישיבה באפיסת כוחות, ברגע שנכנס למסור שיעור, חזרו אליו כוחותיו כאילו נרפא לחלוטין! התלמידים היו קשורים אליו בעבותות של אהבה.
"נוסף עליו כיהנו בישיבה הגאון רבי אליהו אבא שאול זצ"ל כר"מ, וייבדל לחיים טובים הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, שמסר בישיבה שיעור שבועי קבוע".
אילו תכונות חיפש הרב שיהיו ברבני הישיבה?
"שיהיו תלמידי חכמים מובהקים, יראי שמיים ומדקדקים בזמנים. לצד הישיבה פתחתי גם כולל אברכים שפעל בין כותלי הישיבה, כאשר דמותם של רבותיי ניצבת תמיד לנגד עיניי, מתוך רצון שגם התלמידים הצעירים יראו את האברכים השקדנים וילמדו מהם".
ואז לפני שלושים ואחת שנה נפתחה גם הישיבה הגדולה 'באר התלמוד'.
"אכן, סיפרתי כאן בעבר כי בוגרי הישיבה הקטנה הפצירו בי לפתוח עבורם ישיבה גדולה ונעתרתי להם. אולם לאחר מכן נתקפתי חשש שמא קיומה של ישיבה גדולה, יפגע בבחור שירצה ללכת לישיבה אחרת ולא יתקבל, כלומר, יגידו לו באותה ישיבה אחרת, הרי יש לך את הישיבה הגדולה של 'יקירי ירושלים', ולכך איננו מקבלים אותך אצלנו, למרות שהוא מתאים דווקא למקום ההוא.
"משום כך החלטתי לבטל את המהלך, ורק לאחר שכל הבחורים חתמו מיוזמתם על התחייבות, שאין ברצונם ללמוד בשום מקום אחר זולת בישיבתנו, נתרציתי והמשכתי בהקמת הישיבה הגדולה".
'ככל אשר יורוך'
היום כל הקמת מקום תורה דורש הרבה מאוד כוחות וניסיונות, ולעתים התנכלויות מהרשויות, מחסור בכסף, איתור אנשי צוות מתאימים ותלמידים ראויים, נראה שכל הניסיונות הללו פסחו על הישיבה.
ראש הישיבה צוחק. "קל להסתכל אחרי חמישים שנה ולומר, אה! הכל נראה מושלם! הקשיים שעוברים כיום, אינם מתקרבים לימים ההם. אתה לבדך, צריך לבסס לבד קשרים בעירייה שהייתה אז חילונית מובהקת, לבסס קשרים בחוץ לארץ בלי שאני יודע את השפה, וגם כנגד מוסדות ותיקים אחרים שהיו בירושלים, שלא ראו בעין יפה שנפתחת ישיבה חדשה ורצו שהישיבה תתחבר לישיבות ותיקות יותר".
וכיצד הרב התמודד?
"באופן אישי לא הוטרדתי מכך כלל. היה לי ברור כי אם גדולי הדור יורו לי לסגור אסגור מיד, ואם יורו לי להמשיך – אמשיך. אין לי שום עניין אישי או נגיעה עצמית. הישיבה מעולם לא שימשה לי מקור לפרנסה, ולא החזקתי בדבר לצורכי עצמי או לצורכי משפחתי".
במשפט זה, נזכר כותב השורות כיצד לאורך שנות הלימוד בישיבה, ראינו את הנהגתו הצנועה של מרן ראש הישיבה שליט"א בכל פרט ופרט, מעדיף שלא לקחת כי אם כדי חיות נפשו, וגם על זה לבוא חשבון, בצניעות ובפשטות.
"מעולם לא ראיתי את עצמי מוצלח מאחרים", מגלה ראש הישיבה, "זכותם של רבותיי היא שעמדה לי, ומאחר שחכם בן ציון הטיל את השליחות עליי ביצעתי אותה. כלפי שמיא אני יודע שאיני אלא כאין וכאפס. וכי אני הקמתי את המפעל הזה?! בורא עולם הוא שנתן את הכוחות והסייעתא דשמיא, וכל מה שביכולתי לעשות אני עושה. על כן, לו היו מחליטים מן השמיים שהדבר ייפסק, לא הייתי נלחם.
"כך ארע גם כששכרנו את המבנה ברחוב שמואל הנביא, בעלי הנכס דרשו להעלות את דמי השכירות בשיעור ניכר מעבר למסוכם. אחד מחברי העמותה פנה אליי ואמר, "אל תשלם! פנה עמם לדין תורה, שכן המבנה הוקדש במקורו לחינוך ילדי ספרד ואני אעיד לטובתך". השבתי לו מיד, "עד כאן! אינני איש מלחמות".
"במבט לאחור, כל שלבי בניית משכן הקבע של הישיבה, התרחשו בבחינת למעלה מדרך הטבע. בעבר נהגתי לחלוף על פני השטח הנוכחי של הישיבה, שבו שכן בית ספר עירוני בשם 'שפיצר', והייתי מתפלל מעומק לבי: "ריבונו של עולם, ראה מה נבנה עבור מטרות חול, ומה יש לנו עבור התורה הקדושה!".
"לימים המבנה התפנה, תחילה סירבו העסקנים להקצות לנו את המקום, אני זוכר את אחד מהם שהתבטא כלפיי בזלזול, "גם אם תבנה, המבנים יעלו שממה ואבק, אף אחד לא יבוא ללמוד אצלך…", אך בחסדי שמיים זכינו ובכל שנה הוספנו קומה נוספת.
"זכורני שבעת הנחת היסודות לבניין, כינסתי את גדולי הרבנים והתפללתי שהקב"ה יקיים את היסודות הללו לנצח, וברוך השם זכינו לראות פירות ופירי פירות".
הרב הדומה למלאך
"לאחר שנים שבהן עמדתי גם בראשות הישיבה הגדולה, כובד המשא החל לתת את אותותיו וכשל כח הסבל, חשתי כי הגיעה העת להעביר את ההנהגה לבני, הגאון רבי חנוך שליט"א. בני רבי חנוך הוא קדוש מנעוריו! כשהייתי ראש ישיבה ב'אוהל מועד' והתגוררנו בבית וגן, נהגתי ללמוד עמו לאורך כל הדרך לישיבה. בילדותו למד בתלמוד תורה 'יקירי ירושלים', והרבנית שתהיה בריאה הייתה מלווה אותו הלוך וחזור יום-יום, כדי לשומרו בדרך ממראות שאינם הגונים בדרכים.
"הוא גדל בבית ששלטה בו הסתפקות מוחלטת במועט, מעולם לא לוויתי כסף לצורכי חולין, אם לא הייתה הפרוטה מצויה, לא קנינו. הרבנית ניהלה את משק הבית בצניעות יתרה, והוא גדל כולו בעולמה של תורה ללא תענוגות עולם הזה.
"ב'יקירי ירושלים' בני הגאון שליט"א היה סמל ההתמדה, משכים קום ועמל בשקידה עצומה. לימים המשיך לישיבת 'קול תורה', ושם הוסיף להתעלות; זכורה לי מאוד שבת מיוחדת, שבה למד ברציפות את כל מסכת קידושין מן הבוקר ועד הערב. מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל פגשני אז ואמר לי, 'אילו לא פתחנו את הישיבה אלא בשביל בינך חנוך דיינו!'.
"הוא צמח עימי כל השנים, ספג את רוח הישיבה והוא משולל כל פנייה אישית.
"אינני יודע מה אתם יודעים על בני רבי חנוך, עד עצם היום הזה הוא שוקד על תלמודו עד השעות הקטנות של הלילה ומשכים קום כבר בשעה ארבע לפנות בוקר, תוך שהוא ממעט באכילה ובכל שעות היום הוא מרביץ תורה ללא הפוגה. פעם ראיתיו חיוור ושאלתי אותו למה הוא אינו לא אוכל, השיב לי בבת צחוק, "אבא, כבר שכחתי איך אוכלים" – – –
"ראו, יכולני לספר על בני הגדול הזה, דברים שאיש לא יאמין, אבל כבוד אלוקים הסתר דבר, העיקר קודשא בריך הוא יודע וזה העיקר, לעשות לו נחת רוח, אשריי ואשרי הרבנית שבננו עושה לו כזו נחת רוח.
"את השיחה הזו אני רוצה לסיים בברכה של אב לבנו, שיזכה וימשיך להעמיד אלפי אלפים של תלמידים הגונים, יראים ושלמים כמו רבותינו הקדושים, עליהם סיפרתי בתחילת הדברים, ויהי רצון שסייעתא דשמיא תלווה אותו תמיד".
יוצאים אנו ממעונו של מרן ראש הישיבה שליט"א אפופי שרעפים. שעה ארוכה של התעלות הייתה זו, שעה שבה זכינו להציץ אל נבכי דור דעה, לצלול לעבר המפואר ומשם להביט אל עבר תנופת הפריחה והזריחה של עולם התורה בימינו. רוחם הנשגבה של רבותינו מצוקי ארץ ניצבת כעמוד ענן וכעמוד אש, ומעיינות "הבאר" ממשיכים להשקות את המוני עדרי הצאן עד ביאת גואל צדק.
——-
מתוך מגזין היוקרה 'הבאר' לבוגרי ישיבת באר התלמוד. לפתיחת המגזין לחץ כאן.
