שורות אלו נכתבות לקראת חג מתן תורה, אך רבים מקוראיהן יתקלו בהן לאחריו.
ובכל זאת, בחרתי לעסוק בנקודה שמקובל להזכירה לקראת מתן תורה, אך כמו קבלת התורה – נמשכת ברלוונטיות שלה גם הרבה אחרי כן.
"ויחן שם ישראל כנגד ההר".
מי לא זוכר את שיחות המשגיחים בישיבות, אשר הזכירו את דברי הרש"י שם "כאיש אחד בלב אחד", והאריכו על האחדות שהיא תנאי לקבלת התורה.
בשורות הבאות נרצה להעמיק חקר, להתבונן ולהבין נכוחה: מדוע?
מהו סוד כוחה של האחדות? מדוע דווקא היא תנאי כה גדול לקבלת התורה?
אכן, מחלוקת היא חמורה עד מאוד, כפי שמצינו בחז"ל שכל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, ומחלוקת שאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים וכו'.
אך הצבת האחדות כתנאי כביכול, כבסיס מקדים למעמד כה גדול – אומרת דרשני!
ובכלל, מהי אחדות? האם פירושה מציאות בה אין ויכוח פעיל או חילוקי דעות? שמסכימים על כל דבר? שמוכנים לוותר זה לזה? שאין דיוני ממון ושיח לא נעים? שחשים אהבה כללית לכל אחד ואחד?
האם זו הנקודה אשר מהווה תנאי לקבלת התורה? או שאולי יש כאן נקודה מהותית יותר?
• • •
יתכן, שיש פה נקודה עמוקה ומשמעותית עד לאין שיעור.
אפשר שכוחה של האחדות המהווה בסיס לקבלת התורה – לא בא לידי ביטוי רק בהימנעות ממחלוקת, אלא בעצם שיתוף הפעולה, בעצם יסוד המערכתיות, ויצירת הבסיס לשימורה של התורה והעברתה הלאה, בנאמנות ובדבקות.
כדי לתת תורה ליחיד – אין צורך במערכת. אבות האומה הבינו את התורה מדעתם, וגדולי האומה קבלוה מעצמם בגילוי שכינה ובהארה עליונה.
אך כאשר חפצים לתת תורה לעם, תורה אשר תעמוד לנצח נצחים ולא תישכח מפי זרעו, ובפרט לעם אשר ראו כבר אבותיו את התלאות הרבות שעתידות לעבור עליו ברבות הימים, חובה לבסס זאת על מערכתיות, ולא על מקבץ יחידים.
מערכתיות פירושה – מערכת אנושית של עשייה משותפת, חיבור של כל יחד אל הכלל, שגדול יותר מסך מרכיביו.
לאורך שנות הגלות של כלל ישראל, מה הוא לא עבר. תלאות, כיבושים, מלחמות, גלויות וצרות רבות לאין שיעור.
אך אחיזתו בתורה נותרה איתנה.
גם כאשר הסתלקו בחטף עשרות אלפי תלמידי רבי עקיבא נושאי התורה, העולם היה שמם – אך התורה לא ניטשה, העם המשיך ואחז בה, ואחיזת התורה והדבקות המוחלטת זכתה עד מהרה לשיקום מחודש.
גם כאשר היו בודדים שהרפו מאחיזתם, שעזבו את דרך הישר והטוב, לא השפיע הדבר על המערכת הכוללת. אפילו כאשר מנהיגי האומה חטאו ועבדו לפסל ולבעל, או כשכהן גדול אחר שמונים שנה הפך לצדוקי – האחיזה של העם כולו נותרה איתנה.
והכוח שעמד לתורה ולמוסריה ולאחיזתו האיתנה של כלל ישראל בה – היא המערכתיות, החיבור הכולל של כלל ישראל. אם במקום אחד נחלשו, במקום אחר התחזקו, אם בקבוצה אחת נוצר עיוות – קבוצות אחרות תקנוהו, ובחלוף הזמן לפיד האש עבר הלאה מדור לדור, ונותר נאמן למקורו עד ימינו.
זוהי כוחה של המערכתיות, זהו סוד כוחה של האחדות.
המערכת. הממסד. החיבור הכולל של כל החלקים, הרועה והצאן, מעתיקי השמועה ושומעי לקחיהם, הכהנים והעם.
כשישנה מערכת קיימת, לא ניתן להכריע אותה.
לציבור יש כוח.
למערכות יש כוח.
להתאגדות יש כוח!
• • •
אצל בלעם שתום העין מצינו "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו", ובאותו רגע "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹקים", ומיד פתח פיו בברכות רבות.
מראה זה של כלל ישראל שוכן לשבטיו, מלוכדים יחד סביב המשכן – גרם לו לפיק ברכיים, להבנה שעם שיודע לשמור על ייחודיות כל שבט, ומאידך – להתאגד יחד לעבודת ה' ושמירת תורתו. ועם כזה הוא בלתי מנוצח!
אין צורך להכביר בדברים הידועים, אך כידוע, אחר שנים רבות, קשות וארוכות בארצות הניכר – זכה כלל ישראל לשוב לארץ הקודש, ואף ששקועים אנו בתוככי הגלות, ולומדי ועמלי תורה נרדפים באופן נוראי ומחפיר, בכל זאת זוכים לפריחה חסרת תקדים של עולם התורה והישיבות, כפי שלא נראה מעולם.
בתוך מציאות זו הגיעו שבטים מכלל ישראל, ועמלו להקים ולכונן את עולם התורה כאן בארץ הקודש. יש הטוענים לחלוקה אמיתית על פי השבטים כמקורם, ויש המכחישים בתוקף מחוסר סבירות ומקורות, אך ברורה ובהירה המציאות כיום בה קם עולם תורה, והוא קם ושוכן לשבטיו.
לכל אחד ואחד מהם, האיכויות, היתרונות, המעלות ומן הסתם גם הנקודות בהן זקוק הוא לשיפור והתקדמות, וכולם יחד ברצון משותף אחד לשמור על התורה ולומדיה, להעביר את התורה הלאה לדור הבא.
כלל ישראל חונה לשבטיו ואין זה חסרון כי אם מעלה, כל שבט יש לו את המאפיינים, את הייחודיות, אבל כולם יחד שכם אחד למען מטרה אחת, לעבוד את הקב"ה.
וביותר, כל שבט – מחובר לעצמו, לערכיו, לשורשיו, למפעליו ולמערכותיו.
והן אמת כי כל שבט יש בו דעות שונות, תת-פלגים שונים, הבדלי רקע וסגנון, אך על הבדלים אלו ניתן לגשר, כי אינם מהותיים. לכן יש מקום לכולם, והיו לאחדים בעיניך.
• • •
כאן בארה"ק, קמו חסידויות גדולות, כל אחת ומאפייניה וייחודיותה, וקם ציבור ה'מתנגדים' אשר נכבש בתהליך הדרגתי תחת גישה אשר שגשגה וצמחה במדינת ליטא, חצתה מדינות וכבשה את יוצאי כל ארצות אירופה, אמריקה ומחוצה לה.
ואכן, הקמת השבטים הללו העניקה כוח שלא ניתן שלא לראותו, לכל אחד ואחד בשבט. הן בעצם הרצון ליזום, לפעול ולפרוח. הן בתעוזה, הן בהיכרות עם גורמים מעודדי יכולת, הן בהישענות על משאבים ובכל היבט ציבורי, ועם השפעה פרטית משמעותית ומורגשת מאוד.
ומול אלו – קם והיה שבט נוסף, יודעי בינה לעיתים הנוטים שכמם לסבול עול תורה, אשר התלקטו והתלכדו מארצות המזרח והמערב, לכדי ציבור קיים, והפכו לשבט העומד בפני עצמו, ונושא בחובו מעלות רבות ועצומות מספור.
מסיבות שאין כאן המקום להאריך בהן, נתלה שבט זה באחיו, שאף – ואף הצליח, לקבל ולספוג ערכים ויתרונות רבים ועצומים, אשר כאמור – השפיעו הרבה מעבר לגבולות המדינה המזרח-אירופאית הקטנטנה ששמה ליטא.
ההיתלות בציבור זה נשאה תועלות, אך גבתה מחירים. זאת ועוד, מורכבותה נבעה בין היתר מעצם התפתחותו והשתנותו של השבט הנושא, שאף הוא באופן טבעי משתנה, מתפתח, מתמודד עם אתגריו ועובר בעצמו שינויים ותמורות שונות.
בחלוף השנים גדל והתבסס שבטנו, עד שאפשרה המציאות להוביל את הקמתו כשבט העומד בפני עצמו, ללא כל תלות בזולתו.
• • •
תהליך היסטורי אדיר זה – עודנו בעיצומו ובשיא התהוותו. כיום גלוי וידוע הוא לכל, אך עדיין טרם הושלם.
התורה ישנה, האיכות קיימת, העוצמות נוכחות, הכלים נמצאים, אך עדיין חסרה המערכת. הגופים המכוננים, המקשרים ומבססים את השבט כולו, לכדי עם העומד לחלוטין בפני עצמו.
ופעמים, שמי שלא גדל על מערכת, מי שלא טעם ממנה – כלל לא מבין את הצורך בה. הלוא ישנן מערכות מקבילות, גופים איכותיים אחרים, לשם מה לטרוח ולבסס מערכת מותאמת לכל שבט?
אך חז"ל למדונו כי לכל שבט ושבט חייב שיהיה בית דין בפני עצמו, שאין נפש הדיין מכירה אלא בבני שבטו. זאת מציאות החיים, זאת מציאות האדם!
ולכן זוכים אנו לראות עוד ועוד מערכות ההולכות ומתבססות, קורמות עור וגידים ועומדות בפני עצמן. אם זה עולם הישיבות ההולך ומדביק את הפער הגדול שהיה בראשית דרכו.
אם זה קהילות מפוארות, אשר נוסדות בכל עיר ועיר, במסירות נפש שלא תיאמן של גבאי קהילות אשר נוטלים על שכמם השפוף את עול הציבור, ואולי לא מוגזם לומר – עול הדור הבא.
אם זה מוסדות החינוך אשר קמים להם בזה אחר זה, בכל עיר ועיר, ברמה הולכת ועולה עד שכבר כיום רבים מהם מייצרים סטנדרטים חדשים של איכות תורנית בציבור החרדי כולו.
אם זה גופים ציבוריים אשר הולכים ומתבססים, מערכת הנהגה רבנית יציבה, כתבי עת תורניים ובטאוני איכות, ארגוני חינוך בעלי פעילות ענפה, קופת צדקה מהודרת בתכלית ועוד.
כל אלו יחד – יוצרים המה את הבסיס עליו יושב השבט, עליו יכול לקום ולהיבנות ציבור.
• • •
ואין אפס, כי לא קלה המלאכה.
בכל שלב ושלב, היו וישנם את אלו העומדים ותוהים: לשם מה? מדוע? הרי יש מערכות מקבילות, הרי אפשר להזדקק לחסדי אחרים שמוכנים ברוב טובם לדאוג לנו?…
מצוי מאוד כי מי שלא טעם את החיבור לממסד ולמערכתיות, מוצא את עצמו משוטט ותר, נע ונד ואינו קובע מקום לתפילתו, נאלץ להילחם מלחמות חורמה על הכנסת בניו ובנותיו למוסדות הקטנים ממידותיהם, מתקשה לתת אמון במערכות ציבוריות ולהירתם למענן, ואף נמנע מלסייע לנזקקים החיים בפת לחם מתוך תחושה פנימית של חוסר מחויבות וחוסר אמון כללי בכל ממסד ומערכת ציבורית.
מציאות זו אינה חידתית, אינה תמוהה, אינה מופקעת. זוהי מציאות אנושית, טבעית, נורמלית, של מי ששב ממדבר השממה אל מקום ישוב, ורק כעת עושה את צעדיו הראשונים בתוך מערכת ההולכת וקמה.
אך המהפכה הגדולה – הלוא מסתערת על תמונת המציאות, ועד מהרה משנה את תפיסתם של כל אלו, והם מצטרפים למהפכה בעוז ותעצומות.
כיום, כל אחד מבני השבט, ומשבטים אחרים גם כן – רואה את קהילות הקודש העצומות בגודל ובאיכות, כל אחד מזהה את איכות המוסדות הפורחים, כל אחד מודע להנהגה המרוממת אשר זוכים אנו לילך לאורה, כל אחד מבין את החשיבות והצורך בארגונים שונים, בכלי ביטוי ייחודיים, בקופת צדקה מהודרת, וכל אחד נרתם למען כל אלו בשמחה ובעוז.
עד מהרה כל אחד מבין; כלל ישראל חונה לשבטיו, והגיעה העת לעשות לביתנו!
לא מתוך פירוד חלילה, אלא להפך, מתוך אהבת ישראל, מתוך חיבה לכל יהודי ולכל שבט אחר, מתוך הכרה בערכים הכללים המשותפים לכלל ציבור שומרי התורה יראי ה' – לעבוד אותו וליראה מלפניו, אך כן מתוך היכרות במעלותינו, ומתוך שאיפה להתבססות עצמאית, אמיתית ובת קיימא.
מה גדולה, אפוא, חובת הכרת תודתנו לשלוחי הציבור, לגבאי הקהילות, מנהלי המוסדות, ועליהם כגבוה מעל גבוה – מרנן ורבנן גדולי התורה המובילים את דרכנו כעמוד האש לפני המחנה, באשר המה במו ידיהם יוצרים את המערכת המאפשרת את קיום התורה לאורך זמן, ומסייעים ביד כל אחד ואחד להצטרף למערכות הללו, כיחיד הנספח לכלל, מקבל ממנו ומחויב אליו.
• • •
כך קם ציבור, כך נוסד שבט, כך נבנית עיר על תילה, כך מקבלים תורה שלא ניתנת ליחידים – אלא לציבור, לעם, לכלל. וכך – עוברת היא ומשתמרת מדור לדור.
ויחן שם ישראל כנגד ההר.
כאיש אחד, בלב אחד.
