שוקי, בחור קצת שובב מישיבה טובה בבני ברק, החליט במוצאי שבת שלא להתפלל בישיבה ערבית שנערכת רק אחר שיחת המשגיח ובאיחור רב, אלא להזדרז ולהתפלל עם צאת שבת במניין בעלי הבתים הסמוך לישיבה.
הוא ידע שדעתו של המשגיח אינה נוחה מכך, ולמרות זאת החליט לעגל פינה ולהקל על עצמו השבוע… בסיום תפילת ערבית ערכו המתפללים הבדלה ושוקי הצטרף וכיוון לצאת ידי חובה. לאחר מכן פסע מעדנות אל חדרו, אך לפתע ליבו החסיר פעימה.
מולו עמד המשגיח, שהבין היטב מהיכן הוא חוזר, וכי הוא פועל בניגוד להנחייתו. אמנם, המשגיח בחכמתו לא רצה להעיר לו, ולכן שאלו בחביבות יתירה "שוקי היקר! מה שלומך? איך אתה מרגיש?… נו! בטח אתה כעת בדרך לשיחה, השבוע נדבר על נושא מעניין וחשוב של 'והלכת בדרכיו', בא שוקי, בא תצטרף!".
"האמת" הוסיף המשגיח, "רציתי לשאול בשלום סבך, אשמח שאחרי ערבית תיגש אלי ונדבר…".
שוקי הבין כי אין לו ברירות, נשאר לשיחה (שהייתה דווקא מעניינת משחשב) ולאחר מכן בתפילת ערבית בלית ברירה השים עצמו כמתפלל, כשעיניו של המשגיח נזרקות עליו מעת לעת…
בסיום התפילה הוא כבר חשב ללכת, אך אז המבדיל סימן למשגיח כי קשה לו לשתות את היין, והמשגיח אמר בקול רם ובחיוך רחב: "נו, שוקי – למדת טוב השבוע, אתה מכובד לשתות את היין".
אלא שאז שוקי מצא את עצמו מול ספק הלכתי. האם מותר לו לשתות את היין, אחר שכבר יצא בהבדלה? האם הוא רשאי לענות אמן על הברכה הזו?
תשובה
יש לברר בעיקר הדבר איך בכל פעם מפסיקים בין ברכת היין לשתייתו בברכת ההבדלה, ויש בכל זה אריכות דברים, אך מצאנו ב' דרכים עיקריות בזה. דהנה במסכת כלה רבתי פ"א מ"א הקשו על ז' ברכות של נישואין, איך מברכים בורא פרי הגפן ואח"כ ז' ברכות הרי הו"ל לא תשא, כיון שמפסיק בין ברכת הגפן לשתיית היין, ותירצו ששותה מן היין בין ברכת הגפן לשאר הברכות. (וכדי שלא יפגום את הכוס אמרו שטועם באצבעו)
אמנם מסתימת הגמרא בכתובות דף ח' וכן ממנהג ישראל בכל הדורות מבורר הדבר שלא חששו לזה, וצריך לומר בטעם הדבר שנקטו שיש להחשיב את ברכות הנישואין כעין אמירת גביל לתורא בין ברכת המוציא לאכילה (כמבואר בברכות מ. שמי שאמר שיתנו אוכל לבהמה בין המוציא לאכילה אינו נחשב הפסק כיון שאסור לאכול לפני הבהמה) ודברי המסכת כלה רבתי אפשר להעמיד כפי האמוראים שסוברים שגם בגביל לתורא חשיב הפסק.
והנה לכאורה צריך ביאור מה הוקשה למסכת כלה, הרי בכל קידוש ג"כ מפסיקים בברכת הקידוש בין ברכת הגפן לטעימה, וצ"ל שבקידוש יש סברא שהיין גרם לקידוש שיאמר, שלא אומרים קידוש ללא כוס. משא"כ ברכת נישואין (לדעת הרמב"ם וסיעתו. חלקת מחוקק סי' ס"ב) שלא מעכב כוס.
נמצינו למדין שיש לפנינו מחלוקת בין 'כלה רבתי' לדידן, בהפסק בין ברכת הגפן לשתיה בברכות שאינן מחוייבות לכוס.
עוד מצאנו בדברי הראשונים שלמדו להתיר לומר את הבקשה שאומרים אחרי ברכת הברית מילה (קיים את הילד) לפני הטעימה של היין, מדברי רב עמרם גאון, שסידר לומר בקשות בהבדלה לפני הטעימה של הכוס. [והאריכו בזה האחרונים לענין פסק הלכה, עי' מה שהרחבנו בירחון האוצר צ"ב]
ועי' בספר חדושים וביאורים [הגר"ח גריינמן זצוק"ל] הלכות תפילין סו"ס ג' [במהדורא החדשה] שהקשה מדברי הראשונים שכתבו שעניית אמן נחשב הפסק בין ברכה לעשיה, להוראת השו"ע לברך שהחיינו ביום טוב שני של ר"ה עם פרי חדש, הרי אם ברכת שהחיינו אינה מחוייבת הוי ליה הפסק[1]. ויסד מכח זה 'דענין ההפסק אינו תלוי בתקנת הברכות אלא בענינם'
עוד סמך לזה מצאנו בדברי הריב"ש סי' פ"ב הובא ביתה יוסף באבן העזר ל"ד שהיו נוהגים כשהיו מקדשים על ידי שליח לחזור ולקדש שוב מפני הרואים שלא יחשבו אותה פנויה, והיו מברכים על הכוס הגפן ואשר קדשנו בלא שו"מ ולא חששו כלל להפסק. [ראיית הג"ר ישי שרגא שליט"א]
ונמצא מכל דברי הראשונים שלדידן גדר היתר הפסק בין הגפן לשתיה אינו מיוסד על 'חובת' קידוש והבדלה. אלא על זה שהשבח שאומר על הכוס שייך לברכת הגפן. כיון שהיין בא לצורך השבח של ברכת ההבדלה. ולפי זה אין נפק"מ אם הוא מחוייב בהבדלה או שבא להוציא אחרים או שעצם הברכה נועדה להוציא אחרים.
והרי פשוט הדבר שאם עשה כבר הבדלה רשאי להוציא אחרים ולברך הגפן ורשאי גם לשתות את היין וכמדוייק בדברי השו"ע סימן רע"ג שכתב באופן שמוציא אחרים ידי חובת קידוש 'ואם עדיין לא קידש לעצמו, יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו'. משמע מדבריו שאם כבר קידש רשאי לטעום עמהם, ולא חוששים לזה שמפסיק בברכה שאינו מחוייב בה.
והאריך בביאור גדר זה באור לציון ח"ג סי' י"ח בביאורים לתשובה ב' וכתב שם שאשה שיושבת בסוכה תחת קורת גג יכולה לענות על ברכת לישב בסוכה של הבעל ואין חשש בזה שהיא לא מקיימת מצות סוכה, כי עצם הברכה שייכת לקידוש. [וכדעת האגרו"מ או"ח ד' כ"א ט']
אמנם דעת יביע אומר ח"ט סי' ס' דבכה"ג אין לענות אמן ואפילו באשה הנמצאת בתוך הסוכה כיון שאינו מחוייבת בברכה, וצריך ביאור איך יתיישב עם דברי הריב"ש הנ"ל שמבואר שגם באופן שאינו צריך לברך כלל מותר להפסיק בינו לבין ברכת הגפן. ושמא ס"ל שאשה לא שייכת כלל בברכת מצו"ע שהזמ"ג, אך הסברא צ"ע להרחיק את המחלוקת כל כך שלדעת ר"ת האשה מותרת לברך, ולדעת השו"ע אינה שייכת כלל בענין הברכה.
ועכ"פ באופן שהוא שייך בענין הברכה אלא שאינו מחוייב כיון שכבר קיים את המצוה מבואר בדברי השו"ע הנ"ל שאין חשש הפסק[2]. [וביותר בדברי הריב"ש שאפילו שמברך בלא שו"מ שאין לזה שם ברכה, לא חשיב הפסק] ואם כן כל שכן באופן שבעל הבית מברך כדין להוציא בני הבית, הרי שודאי שיש להחשיב את הברכה כשייכת לברכת הגפן. וממילא רשאי השותה גם לענות אמן על ברכתו[3]. וכ"כ הגר"ח גריינמן זצוק"ל בספר חדושים וביאורים תפילין סו"ס ג' 'וכן מי שכבר שמע קידוש ובא לצאת ברכת בורא פרי הגפן מן המקדש נמי רשאי לענות אמן על הקידוש ולא חשיב הפסק' עכ"ל.
העולה מהאמור: מי שיצא ידי חובת הבדלה ושמע אח"כ הבדלה פעם נוספת, רשאי לצאת בברכת היין ולשתות מהיין, ואין חשש הפסק במה שעונה על ברכת ההבדלה[4].
הערות וציונים
[1] ולא שייך לתרץ שסומכים על זה שהעיקר לדינא שצריך לברך שהחיינו, כיון שכל התועלת של הפרי חדש הינו על הצד שלא צריך לברך, ומה הועיל הפרי חדש אם בלא"ה עושה הפסק.
[2] צ"ע לפ"ז מאיזה טעם יש שחששו לא לענות אמן על ברכת שהחיינו בקריאת המגילה ובשופר ביום אם מתפלל אצל בני אשכנז שנוהגים לברך (מצד הפסק), הרי מי שלא ברך שהחיינו בלילה צריך לברך ביום, וממילא בהכרח שברכת שהחיינו שייכת גם במגילת יום. והרי מפורש מדויק בשו"ע הנ"ל שאין חשש הפסק. וי"ל שחששו לסברת היבי"א שאין לענות אמן על ברכה שאנו פוסקים שלא לברכה (ואין כאן מקומו, ונגענו בזה בירחון האוצר צ"ב עמ' ר"ל). אבל לפי זה באופן שהמברך עושה כדין, ודאי שלכו"ע רשאי לענות אמן כיון שהוא שייך בברכה. ונפק"מ בבן עיר שהלך לכרך לסוברים שמתחייב פעמים, שדנו הפסוקים לעניין שהחיינו אם צריך לברך שוב, ובודאי אם שומע מגילה מבני הכרכים שמברכים שהחיינו פשוט שיענה אמן, שגם אם לעניין שופר ומגילה ביום חוששים לסברת היבי"א שאין לענות אמן על ברכה שלדידן אין לברכה, אין זה שייך בכה"ג שהמברך חייב בודאי.
[3] והיה מקום לדחות שאין דנין אפשר משאי אפשר, והמברך עצמו מוכרח לברך את ברכת ההבדלה, ולכן מיגו שמוציא את האחרים יוצא לעצמו, משא"כ אדם אחר שאין לו סיבה לברך או להפסיק. אבל עכ"פ נראה שבנידו"ד שהשותה בא לשתות את היין כדי לקיים מצות שתיית הכוס של הבדלה, הרי שיש להחשיבו כשייך לברכת ההבדלה.
ולגבי עניית אמן על ברכת שהחיינו לנשים שברכו כבר בהדלקת הנר, התירו הרבה אחרונים הגם שאין לאשה חיוב לשתות את הכוס. וכאן לכאורה עדיף טפי כיון ששתיית הכוס שלו מחוייבת.
אמנם לאידך גיסא, באשה ששומעת קידוש מדובר באופן שבקידוש היא חייבת, משא"כ בנידו"ד שאינו חייב בעיקר ההבדלה. ועכ"פ לפי היסוד שגדר הפסק נידון לפי עניין ההפסק אין סברא לכל החילוקים הללו כיון דסו"ס יש כאן סדר ברכות אחד. [ואין זה דומה לנידון אם מותר להפסיק בין ברכת תפילין של יד לתפלין של ראש בעניית קדיש וקדושה, ששם אינו מעניין המצוה, והגם שבעל העיטור נראה שהשווה ביניהם לקולא כמו שהביא היבי"א ח"ז יו"ד כ"ג מ"מ לדידן שמחמירים בהפסק 'אמן' בין ברכה לעשיה, אין ראיה שמחמירים בדברים שהם מאותו סדר, והרי המנהג להקל ב'קיים את הילד' הוסכם גם לסוברים ש'אמן' חשיב הפסק. כמו שנתבאר במאמר הנ"ל בירחון האוצר צ"ב]
[4] עי' יבי"א הנ"ל ח"ט סי' ס' שהביא משו"ת 'הר צבי' או"ח קנ"ד בשם הגרא"ז מלצר שנתן טעם למה נשים אינם שותות מיין ההבדלה, שחוששים לסוברים שנשים לא חייבות בהבדלה וא"כ ברכת ההבדלה הוי הפסק. ולהנ"ל צ"ע הרי היא בודאי לא מופקעת מעניין הברכה. אבל עכ"פ אין מזה סתירה לנידון דידן שאנו עוסקים באדם שודאי חייב בהבדלה אלא רק שיצא כבר יד"ח, שאם ירצה יברך בעצמו להוציא אחרים.
