עם כניסתו של מרן הגאב"ד הגאון הגדול רבי שלמה ידידיה זעפראני שליט"א להיכל ישיבת דבי אליהו, מיסודו של מרן הראשון לציון רבי אליהו בקשי דורון זצ"ל, נשמע קול התורה בוקע מבית המדרש בעוז ותעצומות, כאשר בני הישיבה עמלים בתלמודם מתוך שקיעות והתמדה.
בדבריו עמד הרב על דברי חז"ל בעניין "כפה עליהם הר כגיגית", ותמה: הרי עם ישראל כבר הקדימו "נעשה ונשמע" מתוך אהבה והתלהבות עצומה, עד שאמרו חז"ל "מי גילה רז זה לבני". אם כן, מדוע היה צורך בכפיית ההר?
בדבריו ביאר יסוד עמוק בעבודת ה'. לדבריו, בשעת התרוממות והתלהבות קל לאדם לעבוד את בוראו מתוך נדיבות הלב ואהבת התורה, אולם הקב"ה לא יכול היה להעמיד את יסוד קיום העולם כולו על תחושות משתנות של התלהבות בלבד.
"בהתנדבות", אמר הרב, "אדם יכול לומר: אתמול 'בא לי', והיום כבר לא 'בא לי'. אבל את התורה אי אפשר להחזיק כך. יהודי צריך להיות מוכרח בעבודת ה'".
בהמשך דבריו הביא את יסודו של המהר"ל, כי שלמות עבודת ה' בנויה משילוב של אהבה ויראה גם יחד — "עבוד מיראה ועבוד מאהבה". הרב הדגיש כי אי אפשר לבסס את חיי התורה על יראה בלבד, ומאידך גם לא על אהבה בלבד, אלא על החיבור השלם של "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו".
בהמשך רומם הרב את רוחם של בני הישיבה נוכח רדיפות השלטונות נגד עולם התורה, וקרא להתחזק דווקא מתוך הקשיים והניסיונות. בתוך כך הזכיר את דברי חז"ל: "כל המקבל עליו עול תורה — מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", והעמיד את בני התורה כנושאי דגל קיום העולם כולו.
