הקדמה
השיחה המתפרסמת כאן, שונה בסגנונהּ וּבִסְעָרָהּ. מעצם היותה, לא נועדה בעיקרה להיות כשיחה כתובה ומסורה. ראשיתה התחילה כשיח אברכים ער בענייני השעה וחינוך הילדים. השיחה התרחבה, הדעות נטו לכאן ולכאן, ולכלל הכרעה לא הגיעו.
כותב השורות הזדמן בעת בירור הדברים אצל ראש הישיבה. השיח הנאמר כאן, לואט בלהט. יותר משהנושאים יושבים על ליבם של ההורים, ניכר שכואבים הם לרבם.
במשך יותר משלוש שעות לובנו סוגיות יסודיות בהשפעת ההורים על חיי הילדים, בהשפעת העולם והרחוב, ובמה שאנחנו רוצים להנחיל לילדינו. השאלות רבות ורחבות, מסתעפות לסיטואציות ולמצבים משתנים, לבתים משתנים ולילדים משתנים, ובכל מצב יש סעיפים מרכזיים וסעיפים קטנים.
יש את הבן העולה לישיבה קטנה ויש את הבן העולה לישיבה גדולה. יש את הבן הבינוני ויש את הבן העייף והיגע בסדריו, אך להוט לקראת כל התרחשות מעניינת. יש ילד המתקשה בהבנת הנקרא ויש ילד המתקשה בציות למסגרת, יש ילד המתמודד חברתית ויש מתמודד לימודית. הניסיונות שונים מאחד לשני, וההצלחות לא מובטחות לאף אחד.
הכלל, המציאות משתנה בכל רגע, ובמשנתו של ראש הישיבה שליט"א יש התייחסות נרחבת לכך שאדם צריך ללמוד את המציאות בכל פעם מחדש, להבין מה נדרש ממנו בעת כזו ולעשות את רצונו של מקום לפי היום והשעה. אין דומה יום רגיל בכולל ליום בעיצומו של בין הזמנים, כמו שאין דומה ילד כזה לילד אחר, לכל אחד יש את ההתנהלות שלו, את הדרך המתאימה והראויה אליו.
ואת הלבטים והשאלות הללו פורסים האבות.
למרות שעצם השאלות של ההורים והתשוקה להכיר ולדעת היא, אבן הדרך הראשונה להצליח בחינוך הילדים – מצביע ראש הישיבה על פגם יסודי אחד גדול בעצם השאלות.
ההערה הזו מפלחת. הנאספים הגיעו כדי לשאול, ומסתבר שעצם השאלה היא לב הבעיה.
השיעור הנמסר להלן, אינו קל להכלה. בדאגה כנה לעתידו של עם ישראל, נחשפים רבדים עמוקים וחבויים, אותם אנחנו אוהבים להסתיר ומהם להתעלם.
המשכיל בעת ההיא ייקח וישיב אל לבו, כי המסרים שנאמרו באותו מעמד, ראויים להיחקק ולהילמד בעיון. יסודות מוכרחים לכל בית המבין את תכליתו בעולמו ושואף להעמיד את בניו ובנותיו בלגיונו של הקב"ה.
חסד עשה ה' עם הדור האחרון, אשר הותיר לנו עמודא דנהורא נגיד ונפיק מן קדמוהי, להנחות את בני התורה בדרך אשר ילכון והמעשה אשר יעשון, ובלי לאות עיניו ולבו על כל קהילות הקודש, בכל מקום שהם, ועבורם יסד וקומם עשרות בתי חינוך, בירושלים עיר הקודש ובערי השדה כאחת, באור ישר ובאור חוזר, מאחר עלות הביאו, לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו.
בשונה משיחותיו ותורותיו של רבינו שליט"א, כאן כמעט לא לובנו והתבארו מאמרי חז"ל, כאן באו הדברים כלבה רותחת מלבו הכאוב, נמסרו בשטף, הלכה למעשה. כמובן שהושמטו קטעים פרטיים שנאמרו למקרים ספציפיים, ובשורות הבאות נמסרו הדברים הנוגעים לכלל.
השתדלנו לא לעצור את רצף הדברים שנאמרו, הנה הם בצורתם ותבניתם, בשעטתם ולהטם.
פרק א – הקושי שלנו לקחת אחריות
"…המכנה המשותף לכל הדברים הללו, ויותר מאלו,
כי אנחנו כהורים,
נמצאים בדור שמתחמק מקבלת אחריות" – – -.
העולם רווי בשאלות ואדי שאלות, התלבטויות ולבטים, ספקות ומסתפקים, התייעצויות ויועצים, איך עושים ומתי עושים, וכולנו כולנו בורחים מידיעה פשוטה אחת; אנחנו בורחים מקבלת אחריות – – –
טוב לנו להתכרבל עם המחשבה שהשנה יש מלמד נדיר מסוגו, שהביאו אותו במיוחד מעבר לסמבטיון, והוא מסוגל להפוך כל סלע לגאון מוילנא. ובכן, הוא יפתור את הקושי של הבן.
אנחנו מאמינים לעצמנו, שמחר אחרי הצהריים נשב ללמוד עם הבן באבות ובנים, והנה כבר יצאנו ידי חובת ושננתם לבניך. מן הסתם, די בזה שהבן ירגיש שאבא עוקב אחר הלימוד שלו.
יש לנו אמונה המשערת כי זה בסדר, והילד יודע לשמור על עצמו, יודע להתרחק מחברים מפוקפקים בשבת אחרי הצהריים, ובלבד שאנחנו נוכל לעלות לנוח כדבעי מאחורי תריסים מוגפים ומזגן חרישי.
האב מאמין שהבן יודע מה הוא רוצה מעצמו, ואפילו סומך על רצונו ללכת לישיבה פלונית או אלמונית. אתה שואל אותו, 'אבא יקר, מה אמור להבין נער בגיל ארבע עשרה בשאלה כה גורלית?' ולאבא יש אימון מלא בבנו, כלומר נדמה לו שהוא מאמין בו, כי נוח לו לסמוך עליו. חליפה אינו יודע לקנות לבד, עבור רכישת חגורה הוא צריך חבר מלווה, ולקבל החלטה היכן ללמוד, אפשר לסמוך עליו לבד, כי החברים בכיתה אמרו וזה טוב לו?
למה אנחנו מצפים שהבן יידע להתפלל, אם לא ישבנו ללמוד עמו הלכות תפילה, סעיף אחר סעיף? ממי הוא אמור לשמוע שאסור לדבר אחרי ברוך שאמר, ואיך יידע לשמור עיניו אם לא השרשנו בו שלא מביטים לכל כיוון. גם בזה אנחנו סומכים כי מן הסתם ילמד זאת מהאוויר?!
המכנה המשותף לכל הדברים הללו, ויותר מאלו, כי אנחנו כהורים, נמצאים בדור שמתחמק מקבלת אחריות.
טוב לנו להאמין שהמלמד יעשה את מלאכתו, טוב לנו להאמין שעשרים דקות לימוד בשבת ידרבנו אותו לשבוע נוסף של לימוד אינטנסיבי, טוב לנו להאמין שהבן יסתכל באותיות הקטנות שבסידור ויידע שלא מדברים אחרי 'ברוך שאמר', וטוב לנו להאמין שהבן יקיר כיוסף הצדיק בשעתו, יידע למלט עצמו מניסיונות ומחברים רעים.
טוב לנו להאמין, ובלבד שהאחריות לא תכוון את כידונה אלינו – – –
היום רואים הורים דואגים ואיכפתיים מאוד לילדיהם.
יש הבדל בין 'דאגה' לילדים, לבין 'אחריות' על מעשיהם. אמת כי ההורים דואגים, ומחפשים, ומתעניינים ושואלים, אבל את האחריות מגלגלים מעצמם על אחרים.
הדאגה היא בריאה בטבע. כל בעל חיים דואג לגוזליו ולגוריו, יחשוש לשלום צאצאיו, ועל אחת כמה וכמה בני אדם, ועל אחת כמה וכמה הורים היודעים להקדיש את בניהם לעבודת ה'.
ובכל זאת, דאגה היא לא אחריות.
דאגה הוא רגש פסיבי, לא בהכרח מוביל לפעולה כל שהיא. יש חשש ויש פחד, משתדלים לגונן ולחפות, ודי בזה. האם דאגה מביאה לפעולה אקטיבית? לא בהכרח.
אחריות, לעומת זאת, היא מחויבות פעילה, לא מופעלת מתוך רגש של חרדה, אלא מתוך הבנה ובחירה.
אבל בסופו של דבר יש להורים שאלות, הציפיה מהם שלא ישאלו?!
מותר לשאול, לפעמים זו חובה. אבל בתנאי שהשאלה מגיעה מתוך הבנה שאנחנו צריכים להפעיל את הילדים, אנחנו צריכים לטפח אותם ואנחנו צריכים לעקוב איתם שעה שעה. אנחנו לא פונים לשאלה וייעוץ כי אין לנו כוח להשקיע ביסודיות.
תדע נא נאמנה כל אם בישראל, יידע נא כל אב לילדים; יחד עם הילד נולדת גם היכולת ללוות אותו בכל שלבי חייו. בא זכר בעולם, בא ככרו בידו (נדה לא:), ההורים, מעצם היותם הורים, קיבלו כוחות ויכולות להתמודד עם רוב תהפוכות ותמורות וניסיונות הנפש.
בדורות קודמים לא שמעו אבותינו ולא ידעו משלל היועצים והמאבחנים, לילדים לא הודבקו שמות לועזיים עם אותיות גדולות, וכולם מצאו את מקומם בעולם. האבא ידע את תפקידו כאבא, והאמא ידעה את תפקידה כאמא. הילדים גדלו לנערים ולבחורים והיו שוקדים על תלמודם, מי בחשק יותר ומי בחשק פחות.
אבל כאשר הראש טרוד בעבודה או ביצירת קריירה, מעדיפים לגלגל את האחריות על כל העולם, מלבד על עצמנו – ההורים.
פרק ב' – ניחא ליה לאיניש
"…הכאב הוא שאנחנו חיים בדור שבו הבעיות אינן מצד עצמן, כי יש לנו פתרון מרבה להועיל, אנחנו מסודרים.
והמשכיל יבין כי איננו אלא כמו הנחש שהתקלל למצוא את מזונו תחת כל גדר וליד כל אילן, עפר יאכל כל ימי חייו ולא יידע להיות תלוי במי שזן ומפרנס לכל, סהרורי יילך ויחפש את זנבו עד אשר יישל עורו מעליו" – – -.
לקדוש ברוך הוא יש שפה ידועה בה הוא משתמש ומדבר עם ברואיו. לא כולם מבינים את השפה הזו, כי לא לאוזנם מיועדים הדברים. רוב רובם של יושבי תבל, ירוצו במרוצת חייהם לכאן או לשם, יחיו את ההווה ויתכננו את העתיד, יחפשו את הנאותיהם וחושיהם עד כי יבוא קיצם.
אתם המעט מכל העמים, ואנחנו המעט מתוך אותו מעט. בת קול היוצאת מהר חורב, בת קול המכרזת ואומרת, לבני התורה מכרזת, לקוראי בשם אל חי קוראת, מדברת בשפה שבה הם אמורים להבין, ואוי לנו כי איננו מבינים.
אתן דוגמא מהשנים האחרונות, דיברנו אודותיה בעבר. הגיע נגיף חדש ולא מוכר, כולם נכנסו לחרדה, הסתגרויות והתרחקויות, חרדה על הילדים וחרדה על המבוגרים, מכשירי הנשמה וחדרי בידוד, האימה ריחפה בחלל העולם והתפילות היו ממוקדות, ידענו שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. לא היו ימים טובים לישראל ולקרבת ה' כמו הימים האלה.
עד שהגיע החיסון. שם התפוגג הכל.
נכון שלא מיד הגיע, נכון שהיה זמן ממושך שהמתינו וחיכו לו, ומדינות עמדו בתור, והמתינו לשמוע מתי יסתיים הפיתוח וההפצה, וכבר שכחנו מי צור ישראל ומושיעו בעת צרה. על החיסון נבטח ועל החוקרים בניו זילנד נשליך יהבנו.
אומרים שיש עומס של דרישה בכל העולם, זה לא מספיק וצריך להתפלל שיגיע גם לישראל. ובכן, גם לזאת אין בעיה, לראש הממשלה יש קשרים במדינה ההיא ובמדינה ההיא, ישראל נמצאת בראש הרשימה וגורמים יודעי דבר אומרים שאנחנו במצב טוב.
האמנם זה מצב טוב?
הכאב הוא שאנחנו חיים בדור שבו הבעיות אינן מצד עצמן, כי יש לנו פתרון מרבה להועיל, אנחנו מסודרים. והמשכיל יבין כי איננו אלא כמו הנחש שהתקלל למצוא את מזונו תחת כל גדר וליד כל אילן, עפר יאכל כל ימי חייו ולא יידע להיות תלוי במי שזן ומפרנס לכל, סהרורי יילך ויחפש את זנבו עד אשר יישל עורו מעליו.
סגנון החיים הזה מקיף אותנו מכל עבר, מכניס אותנו למצב של 'הכל יהיה בסדר'. אם יש פיגועים, אנחנו יודעים להרחיק את המחבלים ולהציף את הרחובות במאבטחים. יש לנו יחידה שגם מוציאה אותם מהמיטות באמצע הלילה. אפשר להמשיך לישון בשלווה.
לא הבנו את השפה, אז מהשמים שולחים אותם לירות טילים. מצאנו פתרונות בדמות כיפת ברזל ומערכות יירוט, ושוב אנחנו רגועים. השיח הפך להיות אחוזי הצלחה ביירוט, שוב שכחנו מי שלח כל זאת.
למה נאריך בהתפתחות השפה, כי אם לא נבין שלא היחפנים מתימן הם היורים עלינו, לא נראה מי הקורא אלינו.
והיסוד הוא אחד, הקב"ה רוצה שניקח אחריות, רוצה שתילחם ותעשה. אל תמסמס את הקריאה, תפעל לאורה.
אבותינו ידעו לזהות כל ניואנס סביבם. אברהם ראה שיוצאת חמה מנרתיקה והבין שמגבירים לו את ניסיון האורחים, נלחם כנגדה והביא אורחים תחת כנפיו. ואם היום הייתה יוצאת לנו חמה, מן הסתם היינו מגבירים את הפעילות של המזגן.
כל מהות החיים הפכה להיות, איך לעשות הכל קל יותר, נינוח וקליט יותר. אפילו את מכירת חמץ אפשר לעשות בהרשאה טלפונית. התחילו לקרוא לזה 'מכירת חמץ בקליק', כל המהות היא לעשות מהר יותר וקל יותר.
ונחדד, לא הקלות היא הבעיה. אם זה עושה לך טוב יותר, לחיי. הבעיה היא בשורש, והשורש הוא בריחה מהאחריות – – –
פרק ג' – עד מתי יש אחריות
"זה סודו של חינוך.
אתה לא יכול ללמד אותו הכל, אבל אתה מוכרח ללמד אותו הכל.
זו חובתם של ההורים, לקחת את הילד ולעקוב אחריו, לראות כל שלב בחייו היכן נמצא, מה מצבו, עם מי מתרועע, על מה משוחח, במה מתעניין וכיצד יקבל החלטות" – – –
אני נזכר ביהודי תלמיד חכם שביקש להקים ישיבה חדשה והגיע להתייעץ. הגישה שלו דגלה בכך שלא צריך להתערב לבחורים, הם גדולים ויודעים את הנדרש מהם, ומה יפסידו אם לא יעשו מה שצריך. כך הוא סבר שזו גישתו.
בתוך השיחה, סיפרתי לו על ראש ישיבת 'אור אלחנן', הגאון רבי משה חדש, שראה בשבת אחר הצהריים בחור יושב בבית המדרש ולומד ללא עניבה. די היה לו במה שלבש בבוקר ובליל שבת, לעת המנחה היא כבר מיותרת בעיניו.
מי שהכיר את שיחו ושיגו של רבי משה, ידע שהדבר היה זר לו. ניגש לבחור בעיצומו של הסדר, ואיחל לו 'שבוע טוב' עסיסי.
הבחור נבוך. עוד שעתיים מנחה, למה שבוע טוב?
ורבי משה חדש משך בכתפיו, 'ראיתי שכבר סיימת עם השבת, באתי לאחל לך. האם אני לא בסדר, או אתה?'
האורח התקומם כנגד הסיפור, הפריע לו לשמוע שראש הישיבה אמור להתערב בענייני עניבות, ומשם השיחה נסובה על ההתחמקות שלנו מלקחת אחריות על החניכים ועל הילדים.
אותו יהודי הקים ישיבה לפי חזונו. חזון שהראה בחורים בוגרים המהבילים חיי עולם ומחליטים על דרכם. הניסיון כשל, הישיבה נסגרה.
איני שמח לאיד, חלילה. כאב לי על מעשי ידיו הטובעים בים, על אמונתו שהתנפצה לסלע, אבל האמת היא מוכרחת להיאמר. אדם – וכל שכן נער או בחור צעיר – צריך הדרכה, מפורטת. יותר מזה, הוא משווע להדרכה מפורטת, בשפה שלו, ובדרכים שלו הוא מביע זאת.
בני אדם לא אוהבים ביקורת, וגם נערים ובחורים. אם אנחנו כהורים מתערבים יותר מדיי, מתפתחת ריאקציה אצל הילד וההורים מאבדים השפעה בסופו של דבר.
זה תלוי איך מעבירים את הדברים. אם האבא מנחית הוראות כמעסיק לעובד זוטר, ברור להיכן דברים יתפתחו בזמן קצר.
תפקיד הורים לתת עצה הוגנת, לא לבוא מהמקום של 'היכן אני יכול עוד להתערב והיכן אני לא מתערב', אלא בחינה של 'מעמידו על האמת'.
אמת המידה הזו מאוזנת מאוד בידיו של כל הורה, הטיה קלה לכאן או לשם יכולה להשפיע מאוד. הקדוש ברוך הוא נתן בידך את היכולת לנווט ולמסור את הדברים, אם עושים זאת נכון.
איך עושים זאת נכון?
שוב חזרנו לשאלות 'איך עושים'. דיברנו שאדם צריך להתבונן בתוך עצמו ולהבין מה מצפים ממנו. אם יישב אדם עם עצמו וירגיש את הצורך למלא ולהעשיר את בניו, האינסטינקט הטבעי והבריא יצוף ויראה לו את הדרך.
ואדרבה, אם אדם יודע להתיידד במידה נכונה עם ילדיו, הם יוכלו לראות בו אוזן קשבת. הוא משתף אותם בקורותיו והם משתפים אותו בחוויותיהם, ממילא מגיעים למצב שהאבא מעמידו על האמת. אם הדברים נעשים נכון, אתה יכול להרוויח את דמו ודם זרעיותיו לדורות עולם, רק מהיחס המאוזן והבריא שצריך להירקם בין הורים לילדים ובחכמה יבנה בית, וכך אדם יכול לקחת אחריות על כל צאצאיו עד זיבולא בתרייתא.
גם אחרי החתונה?
אסביר את שאלתכם, כי היא שאלה נכונה ויסודית, וחשובה להבין את עומק הרעיון. לאדם יש עשרה ילדים, כל אחד יחיה מאה שנים, האמנם על כולם יוכל להשפיע לכל מאת שנות חייהם? ברור שאדם רוצה, השאלה איך יבצע למעשה.
במילים אחרות, אנחנו רוצים בהחלט להשפיע על הילדים, איך עושים משפיעים השפעה שתפעל לאורך כל שנות החיים?!
נסביר זאת מרבי אליעזר הגדול. אמרו עליו על רבי אליעזר הגדול שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם (יומא סו:), ומאידך ידענו עליו שהיה דורש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם (אדר"נ ו, ג).
איך יכול היה רבי אליעזר לומר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, אם לא אמר דבר שלא שמע מרבו?
מקובל להסביר זאת שהיה יורד ודולה מתורת רבו עד שהבינו מדעו מה הייתה השקפת רבותיו, ורק אז היה אומרה. אמת כי הדברים לא נאמרו מעולם, אבל את הד הדברים שמע גם שמע, רבותיו ידעו להכניס לתוכו את השמיעה המתאימה לכל שעה ולכל זמן, למרות שכעת הדברים לא נאמרו בצורתם וצביונם, הנה ידע התלמיד לתרגם אותם כעבור ארבעים או חמישים שנה, כי הזרעים כבר ננבטו בשנות צעירותו.
זה סודו של חינוך.
אתה לא יכול ללמד אותו הכל, אבל אתה מוכרח ללמד אותו הכל. זו חובתם של ההורים, לקחת את הילד ולעקוב אחריו, לראות כל שלב בחייו היכן נמצא, מה מצבו, עם מי מתרועע, על מה משוחח, במה מתעניין וכיצד יקבל החלטות.
שמא תאמר כיצד אעשה זאת, התשובה היא מרבי אליעזר הגדול. לא הכל לימדוהו, אבל הוא ידע הכל, רבותיו השרישו בו אלגוריתם היודע להבהיר כל סתום וכל עמום.
ומתי כן אפשר להרפות?
שוב אתם מחפשים היכן להרפות, ניחא. מחובת האב על בנו ללמדו אומנות ולהשיטו בנהר. אם הבן כבר יודע אומנות ומתפרנס מהבורסקי, עדיין יש חובה על האב ללמדו אומנות?
אם הבן כבר יודע לשוט היטב בנהר, יותר טוב מאביו, עדיין יש חובה על האב ללמדו לשוט בנהר?
דומני שהתשובה ברורה, כשהבן עולה על הדרך ומוצא את מקומו היטב, לא צריך ללמדו אומנות ולא צריך להשיטו בנהר.
ולאחר התשובה הזו, נאמר עוד נקודה. אל נא תסתכלו על זאת כמפקח מתוח עצבים שתפקידו לאתר פגמים, המקום של ההורה להציב את הילד במקום נעלה וגבוה, מקום ממנו הוא יבנה את חייו במיתרים עדינים ומזוככים יותר.
ונסביר זאת –
אדם רחוק מחיי תורה, התפעל באזני על כי ראה ילד בתלמוד תורה שיודע לברך ברכת מעין שלוש, מילה במילה. לדידו מדובר במושג רחוק שרוכשים בגיל של הלבנת זקן, לא יאמין שאמא יהודיה מברכת עם ילדיה ברכת המזון מדי יום.
אותו אדם, לא יוכל להבין כיצד ילד בן שבע נזהר לגזוז את צפרניו בדילוג כהלכה, לא יאמין שהילד הזה מקפיד לנעול נעל ימין לפני נעל שמאל או לשרוך את שרוכיו השמאליים לפני הימניים, בתפיסת עולמו זה לא שייך ולא מציאותי שילד יתעסק בנושאים כאלה.
באופן כללי הוא לא יאמין שאמא יהודיה מעניקה לילדיה ידיעות נכבדות, כי היא רואה בחינוך בניה את חזות כל חייה. לדידו, הילדים הם עוד נטל שצריך לסדר אותם בחיים, ומה בכך אם יברכו מתוך סידור או בכלל לא יברכו, אם יגזזו את הצפרניים בדילוג או איך שיסתדר להם, שיקשרו קודם את נעל ימין או שמאל, עבורו זה באמת לא איכפת.
האימא לא סומכת על אף אדם בעולם שיטפל בבנה בפטרת או בחצבת, רק היא בעצמה תטרח למצוא את הרופא הטוב ביותר, וגם עליו לא תסמוך עד שתבין את כל ההשלכות של כל תרופה ותקרא כל אות קטנה בפתקית המצורפת לתרופה, וכאשר תבוא הוראה מהרופא, תתאמץ לשמור כל הגה היוצא מפיו.
ולא תהא כהנת כפונדקית – – –
*
זאת אשר ידענו, כי כל ציר העולם סובב סביב 'למען אשר יצוה את בניו אחריו ושמרו דרך ה". אבא ואמא טרודים ביום ובלילה איך להעלות את מושגי ילדיהם, לשמרם ממראות או מאכלות אסורות, לדעת שהם אכן לומדים היטב ומלאים סיפוק רוחני.
זאת תכלית החיים. לרומם את נפש הילד, להעשירו ולבשמו בהיקפים גבוהים של תורה ועבודה. חינוך מובהק הוא, כי גם כאשר יתהפך העולם ועמודי שמים ירופפו, אתה יודע שבנך לא ישנה כהוא זה מחינוכו.
גם כי יזקין לא יסור ממנה, זה חנוך לנער!
פרק ד' – אתה כן יודע מה לעשות
והאבא והאמא צריכים לדעת, כי לכך נוצרת, זו המלאכה שלך וזה הייעוד שלך בעולם, לבנות את ילדיך מהמסד עד הטפחות!
כחלק ממשנתו של ראש הישיבה, בה הוא מטיל את כל כובד האחריות על ההורים, מגיעה השאלה הראשונה אודות הילד המתנגד.
הרב מבקש מאיתנו ההורים להיות עירניים ולא לסמוך על אף אחד, אלא להפעיל את הילד בכל שלב. אבל לא כל הילדים אותו דבר, יש ילדים ממושמעים הצועדים בתלם, ויש את המתחכמים. יש מרדנים ויש ממורמרים. האבא והאמא אנשים פשוטים ולא מבינים באמת איך מתמודדים עם כל ילד.
בעיה של ההורים.
כלומר?
אינני מתנכר לאתגר, אבל כן קורא תיגר כנגד המחשבה שאני האבא, איש פשוט ולא יודע להתמודד. אתה אבא, תן תוכן עשיר לעצם התפקיד שלך. נשאת אישה, תחת החופה התחייבת 'אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס', נשבעת שבועה חמורה בתקיעת כף, זה היה משחק ילדים?!
הקדוש ברוך הוא שם אותך כאמא, שם אותך כאבא, זה לא אקראי ומזדמן. הילד שלך, נועד מששת ימי בראשית שיהיה שלך, עם כל האתגרים שלו, עם כל המצבים המורכבים שהוא מציב בפניך, ומגיד מראשית אחרית טבע בכם את היכולות למצוא את המסילות לליבו ולבנות אותו בדיוק בדרך ההיא.
אתם ההורים, עליכם לזהות ולהרגיש ולהבין. הערוצים קיימים, הנתיבים סלולים, ייתכן כי ברבות הימים עלו בהם קמשונים וחרולים, ייתכן כי הנחל הפך להיות אכזב והמים כבר לא זורמים בו. חבוש עליך את כובע הפועל, קח עמך את המעדר והמכוש, תתחיל לנכש עשבים ולהסיט סלעים חוסמים, תשחרר את נתיבי הזרימה.
אתה טוען שאינך יודע, ואני אומר שאתה כן יודע. החתולה לא למדה בשום מקום להאכיל את גוריה, והיא יודעת לעשות זאת הכי טוב, בדיוק כמו שאמה וסבתה עשו לה. אז למה החכם בבריאה לא יידע לעשות זאת?!
והרי זה כמו אותו צייד שידע לקלוע מכמורות ולהטילן לים במקומות ובזמנים מתאימים ולמצוא פרנסתו ברווח, ורק ללמוד כתובות ובבא בתרא לא ידע. 'בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה'. על זאת שאל אותו אליהו הנביא, 'מי למדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות, ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים' (תד"א זוטא פי"ד).
הוא הוא אותו יסוד שדיברנו, אנחנו כן יודעים לעשות ולפעול, אך מעדיפים להתחמק מאחריות, סומכים שהילד ילמד הלכות מהסידור, מהחברים, מהדרשה בליל שבת, תן לי כעת לעשות חזרות על סימן ש"ב, ביום ראשון יש מבחן בכולל, אינני יכול להשקיע הרבה זמן עם הילד. ברוך השם הבן מוכשר, מעצמו הולך לבית מדרש, מה אני צריך עוד לעשות?!
ניקח לדוגמא את שולחן השבת. ישראל קדושים הם ונערכים היטב, מבשלים ואופים, מנקים ומסדרים, מיטיבים את הבגדים ואת שולחן השבת. והיכן ההכנה הפנימית להשפיע על הילדים?!
ידעתי על אברכים חשובים, הספק הלימודים השבועי שלהם הוא עצום, נבחנים בכולל על יורה דעה, במקביל גם בדרשו על משנה ברורה ובמפעל הש"ס על שבעים דפי גמרא עם תוספות, כל חודש. ובכל זאת מוצאים זמן להכין את עצמם לקראת סעודות שבת, יושבים ללמוד רש"י על הפרשה ומסמנים לעצמם רעיונות הראויים לבוא בשולחן השבת, מתכננים מה יאמרו לילדה ומה יספרו לילד הפעוט, איזה קושיות ידברו עם הבנים הגדולים יותר. איזה עידוד ודירבון, מילים טובות ובניית חוסן בנפש. שולחן השבת הוא מסה של רגש עם סיפורי צדיקים, ניגונים ושירי שבת המלכדים ומעצימים.
אומן לא מרע אומנותיה, אתה אבא, מששת ימי בראשית נוצרת להיות אבא, תמלא בבקשה את התפקיד שלך היטב!
כי לכך נוצרת!
אז כל היועצים ואנשי המקצוע מיותרים?
ברור כי לפעמים צריך תרופה כזו או אחרת, ולעתים יש חכם היודע למלט את העיר בחכמתו ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים וצריך מישהו מבחוץ שיסייע לשבר את המנעולים וניתנה רשות לרופא לרפא, גם לרופאי הנפשות, אין לנו שום מחלוקת על נחיצותם.
הטענה הגדולה היא על ההורים שרצים לאחרים לפתור בעיות, כאשר הפתרון נמצא בקרבם ובתוכם. אתה מעדיף חיי נוחות ובסוף לשלוח את הילד לקליניקה, אל תצפה לקבל תוצאות טובות, הבן אמור לגדול בידיים שלך, בשיחות נפש שלך, בחברותא איתך, אף אחד לא יכול להיות טוב יותר מהאבא!
כל השיח הרווח כיום, מוצא בעיות ותקלות בכל דבר, חוץ מעצמנו. הגלוקוז וצבעי המאכל, הרעלים שיש באוויר, הלחץ בתלמוד תורה, השכנים מלמעלה והשכנים מלמטה, הסבא שלא מרגיש טוב והמשגיח ששלח הביתה, כולם אשמים.
והאבא והאמא צריכים לדעת, כי לכך נוצרת, זו המלאכה שלך וזה הייעוד שלך בעולם, לבנות את ילדיך מהמסד עד הטפחות!
*
חזיון נפוץ הוא, לראות הורים המודעים היטב לבעיה יסודית אצל בנם, ותחת לקיחת אחריות וטיפול יסודי, מיד מגיעה ההעדפה המהירה, יעדיפו תרופה, אולי להעביר לכיתה המקבילה, אולי להשאיר שנה. אם לא מסתדר, אז אולי נעביר תלמוד תורה, אין רצון לטרוח ולטפל ולהשקיע בשורש.
ייתכן בהחלט שכן צריך להחליף כיתה או לקחת תרופה, אבל ראש לכל לדעת שלא כאן נמצאת הישועה, כי אם בעבודה אינטנסיבית עם הילד.
והכאב שלנו לראות שהגישה של 'ה' יעזור', לא ממקום של ביטחון באה, אלא ממקום של רפיסות ועייפות, לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל.
תמחלו לי על החריפות בדבריי, אבל האמת חייבת להיאמר בלי לייפותה; העייפות הזו מקיפה את כל עבודת ה' שלנו. פגשתי אברך מיוחד שרואה ברכה בלימודו, בכוח ההבנה והסברה, שאלתיו למה בכישרונותיו הברוכים בחר ללמוד בכולל 'פרווה' שאין בו מערכת שיכולה לגדל אותו. התשובה שלו גרמה לי חלישות הדעת, לדבריו אכן למד בכולל מיוחד שהרגיש שם עלייה. אלא מאי, בנו גדל והיה צריך להיכנס למעון, והיה לו יותר קל ללמוד ליד המעון, כך יוכל להביא בבוקר ולהחזיר בצהריים.
שומו שמיים על זאת. מעודנו ידענו שאברך משקיע את כל כוחותיו בלימודו, ואם יש צורך, יסע עד קצה העיר כי שם זה בית מדרש שמתאים לאופיו ולסגנונו, ושם יוכל להיות תלמיד חכם בעל שיעור קומה. מהיכן שמענו שסמיכות מקום למעון הוא השיקול אשר בגינו מכריעים חיי נפש?!
*
עוד עומד בזיכרוני מראה האיש המופקד על אספקת המצרכים במכולת, וממנו לקחתי לקח לכל החיים כולם.
באותם שנים, חברות גדולות כמו 'עלית' ודומותיה היו מספקות את תוצרתן דרך סוכן המבקר אצל החנווני ומשכנע אותו לקנות את השמן הזה והסבון ההוא. על כל הזמנה כזו, היה הסוכן מקבל את שכרו באחוזים. בשונה מהמקובל כיום, אשר החנויות מזמינות בעצמן, ולנהגי המשאית לא איכפת כמה הזמינה כל חנות, הם יעברו במשאית מחנות לחנות ויקבלו את שכרם משלם, כך או אחרת.
לנגד עיני ניצבת דמותו של הסוכן החוזר כעבור ימים אחדים, פותח את דלתי המשאית וּבְפָנִים קורנות מאושר מוציא את הארגזים. כל ארגז וכל חפיסה, מזכה אותו בתמלוגים, וכל אחת מהם היא חלקו מכל עמלו, כמה אושר היה שפוך על פניו בעת שסיפק את הסחורה!
האושר הזה, רווי הסיפוק, הוא נקודת החיים של בן עלייה!
ואת האושר הזה אנחנו לא רואים. חיינו הפכו להיות טכניים והישגיים במקרה הטוב, או למחפשי מנוחה במקרה הפחות טוב.
*
ואל האושר המתוק הזה אנחנו מכוונים – – –
פרק ה' – 'כבסים' כמעצבי חינוך
"ואם תמצי לומר, כאן הבעיה, ההורים לא רואים את עצמם כמחנכים, לא רואים את עצמם כמשפיעים ומעצבים, אלא כניצבים בצד שתפקידם להכין את הסנדוויץ' בבוקר ולשלם את המאה וכמה שקלים לטיול" – – –
יש עוד היבט שחשוב לתת עליו את הדעת, והיא תחושת השותפות הפוגעת בצמיחת הילד. אולי אקדים אליו מעשה שהיה, וכמדומה לא הובא בכתובים.
לפני כחמישים שנה סבר הגאון רבי רפאל לוין, בנו של רבי אריה לוין, להעמיד עצמו לתפקיד תורני פלוני, רב נכבד ורב חשיבות. המקום היה ראוי לו, והוא היה ראוי למקום, הן בהיקף תורתו, בתכונותיו הנאצלות ובייחוסו המשפחתי.
ובכל זאת, ביום מן הימים, הודיע רבי רפאל כי מושך הוא את ידו ואין רצונו שיציגוהו כמועמד, מאחר שמן הצד השני ניצב הגאון רבי בצלאל ז'ולטי, גאון מבריק הנחשב כפארה של ישיבת חברון לדורותיה.
לימים סיפר רבי רפאל מפני מה משך את ידו, כאשר שמע על מועמדותו של הגאון השני. בילדותו – כך סיפר – ראה אישה שכל ימיה הייתה טרודה במלאכת הכביסה. בשעות בוקר מוקדמות הייתה מגיעה לבתי בעלי בתים, מוציאה לחצר גיגית מלאה בגדים מלוכלכים, מרתיחה בפרימוס מים, משרה ומשפשפת, מותחת על קורת עץ ומשפשפת, משרה בנתר ובורית, ושוב משפשפת. היו כתמים עקשניים שהצריכו מאמץ מיוחד, וכנגד כולם עמדה בגבורה. לאחר כל זאת היה עליה להעמיס את הכביסה הכבדה על כתפה העייפה, לעלות לראש הגג, ולתלות את הבגדים הנקיים ברוח הירושלמית.
זו עבודה מפרכת, משעות הבוקר המוקדמות עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, והשכר היה זעום ביותר, עד כמה שבעלי בתים בירושלים מסוגלים לשלם.
כך מדי בוקר, רבי רפאל רואה את האישה החלשה הזו, מגיע לבית אחר בית, מוציאה גיגיות כבסים ולעת ערב תולה על החבלים, והיה תמה מה מלאכה בחרה אותה אישה לפרנסתה, כלום לא מצאה כדי מחייתה ממשלח יד אחר?
עד ששטח את תמיהתו לפני אביו הצדיק, רבי אריה לוין, ושם נגלה סודו. לאותה אישה, כך סיפר האבא, יש אהבת תורה מאין כמותה. אלמנה היא, אין מי שיפרנס את שלושת בניה הלומדים בישיבה, ובשום אופן לא הסכימה שיצאו לעבוד ולעזור בפרנסת הבית. מנעה מעצמה כל תענוג ומנוחה, ובלבד שבניה ישקדו על התורה בישיבת חברון, והיא תוכל לסייע בעדם.
והיא אכן סייעה בעדם, עד כמה שידיה המגוידות והמיובלות מרוב עבודה הצליחו. בפרוטות האחרונות הצליחה לקנות להם תפוחי עץ שיחזקו את גופם, ולפעמים גם גרביים חדשות לכבוד החג, כדי שירגישו טוב יותר וילמדו בראש שקט.
מול הכל אני יכול להתמודד – אמר אז רבי רפאל לוין – אבל כנגד הררי כביסה של אהבת תורה של אמא אלמנה שכזו, אינני יכול להתמודד. הכביסה של הרבנית ז'ולטי תכריע כל משקל שיוצב מולה!
אחרי הסיפור הזה, כדאי שנסתכל על המושג 'שותפים'.
מקובל לומר שהחיסרון ב'שותפים', הוא שאף אחד לא מתמסר בכל הכוח, אלא סומך על השני שישלים את המלאכה, והוי קדירא דבי שותפי, לא חמימא ולא קרירא.
הדבר נכון אבל לא מושלם. יש חיסרון נוסף, והוא ה'מורי היתרא' של כל צד, לקחת שלא כדין מהקופה המשותפת. זה אומר, הלא אני יושב בעסק ומפעיל אותו מבוקר עד לילה, מותר לי לקחת חמישים שקל מהקופה עבור ארוחת צהריים.
השותף השני אומר בלבו, הלא אני הבאתי את הכסף להשקעה, אני יושב בפגישות עם יבואנים ויצרנים, אלמלי הפעילות שלי לא היה העסק קיים, מותר לי לקחת מהקופה המשותפת לצורך נסיעה פרטית.
וכך בדיוק מתחילה צליעה של עסק עד להתרסקות.
יכלה אמו של הרב ז'ולטי להאמין שזה לא נורא אם בבין הזמנים בניה יעזרו לה בפרנסת הבית, יכלה להורות היתר לעצמה כאלמנה בודדה לשחרר מעט מעול חינוכם, יכלה הרבה דברים.
היא לא התפשרה בכלום וקיבלה שלושה בנים גאוני עולם, כל אחד בתחומו המבריק והמיוחד.
ואף על המלמד בכיתה באה התביעה. אם המלמד מורה היתר לעשות מלאכתו רמיה, כי לפני שבוע המנהל עיכב אותו עוד חצי שעה, וכנגדו אם ההורה עושה 'לומדות' למה השבת הוא לא לומד עם הילד, מי שנופל בין הכסאות הוא רק הילד, לא המנהל ולא המפקח.
מוכרחים להכיר ולדעת ולהטמיע בעצמנו, כי כשם שבשותפים יש מצבים בהם 'אין ברירה', ולא יכולים לחלוק את השותפות ביניהם, כך גם בשותפות של גידול הילדים. המלמד יודע, כי גם בשלושים ושש שעות של שישי שבת, דעתו על התלמידים, איך לרומם ולקדם אותם, למרות שאינם במחיצתו בשעות אלו. עבורם טורח ללמוד שוב ושוב את הסוגיא ולחשוב מחשבות איך יכול להגיש להם את השיטות בצורה מובנת ובהירה יותר, זה מלמד של 'אין ברירה', דעתיה עילוויהו.
הורה שטרוד במחשבתו גם כשהילד בבית תלמודו, הוא מתפלל עליו ברגש באהבת עולם, מתעניין ועוקב דבר יום ביומו, יודע להניח את האצבע במדויק מה מצבו כיום, זה הורה של 'אין ברירה', דעתיה עילוויהו.
הילד הזה יצליח!
הורה בא אליי בהשלמת ייאוש, הוא לא מסוגל לשבת עם הבן שלו חצי שעה בשבת. זה משפט נורא לכשעצמו, אם הוא לא מסוגל לשבת עם בנו, עצמו ובשרו, במשך חצי שעה בשבוע, מה כבר אפשר לצפות מהורה כזה. בין הדברים היה ניכר שאותו הורה סומך בעצם על המלמד המוכשר שנמצא בתלמוד תורה. תהיתי בפניו, אתה כאבא לא מסוגל לשבת עם הבן חצי שעה בשבוע, למה אתה חושב שלמלמד יותר קל לעשות זאת שמונה שעות כל יום, עם שלושים תלמידים?!
אני נזכר בטענה של הורים שבאו וביקשו שהמלמדים יעברו הכשרה במוסד ההוא או המתחרה, העיקר יעברו הכשרה. שאלתי אותם, ובאיזו הכשרה אתם עברתם?
הם הביטו בי בחוסר הבנה. למה שהם יצטרכו הכשרה, הלא אינם המחנכים, רק ההורים.
ואם תמצי לומר, כאן הבעיה, ההורים לא רואים את עצמם כמחנכים, לא רואים את עצמם כמשפיעים ומעצבים, אלא כניצבים בצד שתפקידם להכין את הסנדוויץ' בבוקר ולשלם את המאה וכמה שקלים לטיול.
ועל דא קא בכינא. הורים יסעו למשך יום שלם כדי לחפש את הקרניז התואם לשיש של המטבח, שישתלב עם הידיות של הארונות, ונסיעה אישית עם הילד אינם מסוגלים לעשות.
ועוד יותר גרוע – ייתכן שהם כן מסוגלים, הם לא ניסו ולא התאמצו לעשות זאת. עבור הידית התואמת שווה לנסוע לחיפה, עבור בריאות נפשו של הילד, פחות. יעדיפו לשלוח אותו למתמחה ההוא ולמתמחה השני.
הרב מדבר על הלימוד של האבא עם הילד. איך צריך להיראות לימוד בריא ונכון.
המטרה הסופית, שהילד יחכה ללמוד עם אביו. שירגיש בכך סיפוק שאבא לומד איתו, יהיה ניכר בחוש איך הילד מקבל.
ובכדי להגיע למצב שהילד רוצה לקבל מאביו, הדבר הראשון הוא הרגשה טובה. הילד לא צריך להרגיש שהגיעה שעת המבחן, אלא להרגיש שהלימוד מעניין את אביו, זה מרתק ומעניין אותו, כשהאבא נהנה בחברת בנו – ולא מחמת אימה והשתררות – גם הילד ייהנה.
לילדים יש תחושות עמוקות, ואם יראה שהאבא מרגיש את הלימוד בשבת כמו עול של הדחת כלים ושטיפת רצפה, הילד ירגיש זאת מיד, וכל הלימוד יושפע מכך.
עיקר הווייתם וקיומם של ההורים, הוא עבור הילדים. האם אתה בודק את עצמך איך אתה ממלא את תפקידך?
בכל מערכת המבינה את ערכה וחשיבותה, יש פיקוח ובקרה, יש מאמץ מיוחד לשפר עמדות ולהפיק לקחים. כמה אנחנו עושים זאת בינינו לבין עצמנו?!
אמא לא יכולה ללמוד עם בנה 'שור שנגח'. מה כבר היא יכולה להשפיע על הילד?
אספר מעשה על אמו של הגאון הצדיק רבי שלום לופס, משנות ילדותו, שהיה כל העיסוק בחינוך בנה נעשה בלהבת קודש.
האמת היא שגם בעלה, חכם יעקב לופס, היה עובד את ה' בלהבה וביקוד אש. מדי בוקר, עת היה משורר את שירת הים בתפילת שחרית קודם הנץ החמה, היה נרגש כולו עד אשר חש כאילו בעצמו עובר את ים סוף, ולא פעם היו רואים אותו מרים את שולי גלימתו וצועד תוך כדי אמירת השירה.
אליו גם מיוחס התיקון לשירו הנודע של רבי שלמה אבן גבירול – 'לפני גדולתך אעמוד ואבהל', וכאשר היה שר אותו במתיקות ודביקות, היה חורז 'לפני גדולתך אעמוד ואתלהב', והיו הדברים כל כך תואמים לנפשו ההומה לקונה.
סיפרו עליו, כי כאשר ערכו לו טהרה לאחר פטירתו, קם לבד במימי המקווה. כך היה מקובל לספר.
שאלתי את בנו חכם שלום, 'מאי משמע קם לבד'?
השיב לי, 'קם לבד'.
שוב שאלתי, 'אבל מה הכוונה לקום לבד'?
ושוב הביט בי בתמיהה, 'הלא אמרתי לך, קם לבד'.
ותשובתו הובנה מיניה וביה. עליי ועליך לא יגידו שקמנו לבד במקווה, עליו כן אמרו. ובכן, מה זה משנה איך בדיוק קם ומי היה נוכח שם?!
ובכן, בבית הקדוש הזה גדל הילד שלום. ולא הקדמנו מה שהקדמנו, אלא בשביל האווירה שהייתה אמו משרה בבית, וכאשר חזר הילד מהתלמוד תורה, עודו עול ימים ורך בשנים, הייתה אמו קורנת לעברו, 'איזה ריח של קדושה נכנס לבית, כמה טוב שבאת לבית, אתה מביא איתך אוויר כזה טוב, אני מרגישה לידך את התענוג של גן עדן, בטח היום למדת משהו מיוחד, בטח היום התפללת בכוונה, בוא מתוק ותספר לי מה היה היום בתלמוד תורה'!
אינני אומר שכל אמא תאמר כך לבנה, כי כל בית נוצר אחרת וכל אמא מתנהלת אחרת, והילדים מרגישים הכל, מרגישים כל בדל של זיוף. סיפר לי פעם יהודי תלמיד חכם כי תחילת קומתו הרוחנית התחילה בתשעה באב, כאשר ישב לצד אביו על הקרקע וראה את אביו מתייפח באמת על חורבן פעמיים ועל שממות עם האל, הבכי היה טהור ואמיתי, והפעיל את כל חושיו הרוחניים של הילד.
באופן כללי, צריך לדעת שהעובדה שהילד מרגיש ומזהה הכל, מהווה תשובה להרבה שאלות ותהיות. הילד מבין את הרוח בבית, האם חשוב יותר להשמיע לאבא פרק משניות, או להתעכב בקידוש בבית הכנסת בשביל קוגל ובירה.
ובאותה מידה, לאימא יש חושים חדים יותר מהאבא, להרגיש ולדעת מה הילד יודע ומה הוא אומר. ממילא ההשפעה שלה על הילד יכולה להיות הרבה יותר אקטיבית על הנפש לאורך כל החיים.
פרק ו' – אבל אשמים אנחנו
"לא כל דבר צריך להסביר לחניך, וכל שכן להוריו.
יש את רוח הדברים שנושבת ומנשבת.
אם המערכת הפנימית לא מרגישה היטב והאוזן לא מוזיקלית להרגיש את הזיופים ואת אי ההתאמה, הרי שהחיווט הפנימי שרוף" – – –
וכאן אנחנו נוגעים בידיעה נוספת שחשוב להטמיע.
אופי המצות המקצועיים, יודעים שכמות המים הנילושה בקמח, היא פקטור משמעותי לאיכות המצה. לא רק יחס המים לקמח, אלא גם הקמח עצמו. יש קמח דחוס ויש מאוורר, צורת העיבוד והלישה, הכל מתבטא בסוף לקראת האפייה בתנור.
אם המים לא יבואו בצורה נכונה לקערת הקמח, יראו זאת היטב במצה השלמה. ואם ה'פותח' או ה'רידלר' יזלזלו בעבודתם, זה יתגלה בסופו של דבר.
ילד שגדל בבית של הורים בריאים באמת, הגידול שלו יהיה ניכר. בריאים זה לא רק שמקפידים על תזונה, אלא שיודעים לתת ערך ומשקל לחיי הרוח בבית, שיודעים להרגיש את ריח הגן עדן הנושב עם הבן בבית, זה גידול שיהיה ניכר גם בעוד מאה שנה.
אנחנו מתלבטים בניסוח השאלה. נאמר אותה כפשוטה, מה הציפייה מאיתנו, כהורים לתלמידים במוסדי עולם, יותר מהורים ממוסדות אחרים?
קודם כל עצם ההבנה, שהבן שלכם לומד במקום שאתם לא הייתם בו לפני עשרים וכמה שנים. הבן שלכם מקבל מה שלא היה לכם, ויש פה תוספת רוח וקומה.
ומה זה אומר אלינו?
אתן משל. יש אדם שמומחיותו באפייה, הוא קונדיטור מעולה ומשם פרנסתו ופרנסת בני ביתו. ברבות השנים בתו בגרה והחלה ללמוד הנדסה, הוא לא מבין מה זה אומר בדיוק, ומה זה מצריך מאיתו, אבל החליט לתת לבת את המקסימום שיכול. אם היא צריכה מחשב גרפי, הוא מבקש בחנות את המחשב הכי טוב. אם היא צריכה לוח שרטוטים, יקנה עבורה את הכי טוב. הוא לא מבין בתחום שלה, לכן ייתן את כל מה שיכול.
אברך שיודע שבנו יהיה טוב ממנו, הוא צריך לדעת לתת לו יותר ממה שיכול.
ולענייננו, קמו אברכים שדרשו יותר עבור בניהם. המצב המקובל כיום לא משביע רצון, יש הרבה טענות ותלונות, והתלמוד תורה קם ועמד על תלו.
כנגד זאת יש את ההורים שתמיד ישאלו למה כך ולא אחרת, מביעים מורת רוח ולא ניחא להו בזה או באחרת. ואני תוהה כנגדם, למה עמדת בתור והפעלת לחץ להיכנס לתלמוד תורה הזה בדווקא? וכי יש שוני בצורת הלימוד או בהספקים? בגלל מסיבת הסידור או החומש?
ברי לך ולכל אחד, רצית דווקא כאן בגלל שכאן זה ניכר. כל הצורה והסגנון והנוסח ניכר כאן בחוצות, בלי לרדת לפרטים של לבוש או שירים או שאר פרטי תקנון. אם כך, על מה הטענות?!
פעם שאלו פרנסי העיר ברנוביץ' את רבי אלחנן וסרמן, למה הוא מדבר בתכיפות נגד הציונות, בפרהסיא. הלא ידם תקיפה וכדאי להימנע מכך. השיב להם רבי אלחנן כי מעולם לא דיבר נגד ציונות להדיא.
תמהו, הלא שיחות שלמות הוקדשו לכך!
משך רבי אלחנן בכתפיו ואמר, 'אני מדבר רק בעד תורה. אם העולם מבין שזה נגד הציונות, כנראה התורה היא נגד הציונות, ומה בכוחי לעשות'?!
*
ואף זו אבן יסוד בפרקי החינוך. לא כל דבר צריך להסביר לחניך, וכל שכן להוריו. יש את רוח הדברים שנושבת ומנשבת. אם המערכת הפנימית לא מרגישה היטב והאוזן לא מוזיקלית להרגיש את הזיופים ואת אי ההתאמה, הרי שהחיווט הפנימי שרוף.
צריך אזניים דקות ולב רגש, כדי לדעת לשמוע. אדם שעובד בשעות היום על קומפרסור רועש, לא יוכל להוות חלק מהרכב מוזיקלי בכינורות, האוזן שלו התחספסה לשמוע את דקות הניגון.
יינן שרוצה לקבל מדליה, לחוש ולהרגיש את כל רבדי הטעמים במרתף, יודע כי עליו להינזר מאכילת חריף. החריפות תקהה לו את הרגש לטעום ולבחון את היין.
ומי שיבין את היסוד הזה, חסך לעצמו שאלות רבות.
פרק סיום
בזכרוני עומד סיום תפילת ערבית בבית כנסת צדדי. מכיוון שסיימו את התפילה קודם צאת הכוכבים, שלא כמנהגם, נעמד מי שנעמד, והכריז 'לא לשכוח קריאת שמע בזמנה'!
היה שם יהודי ירא שמים מהדורות הקודמים, אותם דורות אליהם אנחנו מתגעגעים כל כך, אותם אישי אמת שראו את כל החיים כהיכי תימצי לעשות רצונו של מקום. שמע אותו קשיש שמכריזים משהו, ולא שמע מה. ביקש מהיושב הסמוך אליו לומר לו מה הכריזו.
מששמע על דבר ההתרעה לא לשכוח קריאת שמע, נרתע לאחוריו ומפיו התמלטה פליאה נוראת הוד, פליאה אליה אנחנו משתוקקים לראות בילדינו, פליאה אליה אנחנו שואפים כל ימי חיינו –
'איך, איך ישכחו קריאת שמע'?!
כל כך מתוקה היא הפליאה הלזו, כי היא מבטאת את לו"ז החיים בעשיית רצונו של מקום. את המשקפיים אינך שוכח, אז איך אפשר לחשוב כי מי שהוא ישכח קריאת שמע?
*
מרא דארעא ודשמיא, מה אנחנו מבקשים בשנות חיינו בעולם הזה?
אין לנו שאיפה להעלות על שולחננו בשר שמן ודגים מחוף אספמיא, אין לנו רצון לקנות דירות ובתים, איננו מחפשים לצאת לטיולים והרפתקאות ולא שום דבר ממה שהעולם מציע לעוברי רצונו.
אין לנו עסק כי אם בך ובתורתך, לדעת שאת כל בנינו ותלמידינו קירבנו לעבודתך ויראתך בלב טהור וזך. הטה נא אלוקינו לבבנו אליך, לשמור ולעשות ולקיים את כל חוקי רצונך, ליצוק מים על צָמֵא ונוזלים על יבשה, להודיע ולהיוודע!
האר פניך על עבדך!
