דקדקה התורה עם הצדיקים כחוט השערה.
והיה אם נתבונן בכל דמויות התנ"ך, הן נראה כי כמעט על כולן מוזכרת בתורה עצמה, או בדברי חז"ל, טענה זו או אחרת. דקה מן הדקה, גבוהה לאין שיעור מהשגתנו, אך עודנה מוזכרת לנצח.
אדם הראשון – אכל מעץ הדעת. אברהם אבינו – ירד למצרים בשל הרעב ולא בטח די בה'. יצחק אבינו – טעה בעשיו. יעקב אבינו – העדיף את יוסף על פני אחיו, וכן ברח וציער את יצחק. בני יעקב – מכרו את אחיהם, ולא יכלו לענותו כי נבהלו מפניו. יוסף הצדיק – התגרה באחיו, ברח וציער את יעקב ובטח בשר המשקים. משה רבינו – נענש על מי מריבה, ואהרן הכהן – לא מנע את יצירת העגל.
גם בדמויות הנביאים מצינו זאת. יהושע – טעה בגבעונים, ולא השלים את כיבוש א"י. עתניאל בן קנז – שכח את ההלכות שנמסרו לו. גדעון – עשה את האפוד אשר היה למוקש. יפתח – נדר ולא התיר ולכך נענש. שמשון – הלך אחר עיניו. עלי הכהן – לא מחה בבניו. שאול – חס על אגג ועל הצאן. דוד – נשא את בת שבע. שלמה – הירבה נשים. אלישע – הקפיד על נערי בית א-ל, יונה – ברח משליחותו, ואפילו כלפי אליהו הנביא שהפך למלאך נטען שקטרג על כלל ישראל וברח המדברה.
והנה, בין כל הדמויות הללו, ניצבת במלוא הדרה, מאירה כנר תמיד, בוהקת באור יקרות, דמותו של זה שלאורך כל שנות הנהגתו – אף לא טענה אחת קלה שבקלים נקשרה בו.
הנביא שמואל.
* * *
שמואל הנביא שיום פקודתו חל בכ"ח -כ"ט אייר ומעפילים אליו רבבות אלפי ישראל, לא הסתגר בחייו בחדרו ובד' אמותיו. הוא הנהיג את כלל ישראל ביד רמה, במשך חמישים ושתיים שנה.
קיבץ את כלל ישראל, הוכיחם שוב ושוב וקרבם לקב"ה ולתורתו, שפט והדריך ע"פ דבר ה' בכל עת, החזיר את ארון ברית ה', נלחם להסרת צלמי העבודה הזרה, ייסד את שושלת מלכות ישראל ומשח למלוכה שני מלכים והתנבא אינספור נבואות על מלכות ישראל, הקמת בית המקדש ועוד.
ודווקא הוא באורח פלאי, אחר כל שנות ההנהגה הללו, יכול היה להעיד עליו שמים וארץ, ולומר; "הנני ענו בי, נגד ה' ונגד משיחו, את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי, ואת מי עשקתי את מי רצותי, ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו ואשיב לכם".
ומעידה בעדות נאמנה התורה הקדושה, כי השיבוהו כלל ישראל כולם ויאמרו: "לא עשקתנו ולא רצותנו ולא לקחת מיד איש מאומה". ובפסוק הבא העיד עליו שם ה' צבקות שכך הוא הדבר!
קשה לתפוס בקוצר דעתנו את עומק ועוצמת המשמעות של האמור בפסוקים אלו.
עומד לו בן תמותה, יליד אישה, מנהיג את כלל ישראל כולו עשרות בשנים, ויכול הוא להעיד בבטחון מלא: לא לקחתי מיד איש מאומה!
לא קלה הייתה מלאכת הנהגת כלל ישראל. חז"ל שואלים מדוע שמואל אינו נמנה על הצדיקים אשר מתו בעטיו של נחש, והלוא לא חטא מעולם. ומשיבים כי נפטר מרוב צערו על כלל ישראל אשר סרו מדרך הישר, וממלכות שאול שנאלץ לקרוע ממנו, והיות והצער הרגו – אי אפשר לומר שמת בעטיו של נחש.
אדם שהצטער כל כך, שהתמסר כל כך, מצליח להגיע לדרגה בה מעיד הוא שמים וארץ עליו, שלא נטל לעצמו מאומה?!
כלום לא התפתה ולו פעם אחת לעצה לא מהוגנת? קורטוב כבוד? חשבון אישי דק מן הדק?
מאומה!
חמישים ושתיים שנה!
הלא זוהי רוממות בלתי נתפסת, של אדם שצורתו כבן אנוש, אבל באמת הוא מלאך כמלוא מובן המילה, ומרומם על כל תהילה. ולא בכדי שקול הוא כמשה ואהרן גם יחד!
מהו סודו של שמואל?
מה מאפשר את קיומה של רוממות נשגבת שכזו, כגבוה מעל גבוה, בלבו בן תמותה?
* * *
כאשר חנה אם שמואל התפללה – בקשה "ונתתה לאמתך זרע אנשים". שאלו חז"ל (ברכות לא, ב) מהו 'זרע אנשים', יש שאמרו ששקול כנגד שני אנשים – שאול ודוד, או משה ואהרן ככ' "משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו", אך רבנן נוקטים "שמובלע בין אנשים", ומסביר את דבריהם רב דימי "לא ארוך ולא גוץ, ולא קטן ולא אלם, ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש".
ותמוה הדבר עד מאוד. איזו מן תפילה היא זו?
וביתר שאת – מדוע חנה אשר מייעדת את בנה להיות נזיר אלוקים, עבד ה' כל חייו מהיות קטן, אינה מבקשת שיהא חכם במיוחד, גבוה במיוחד וכדו'? הן מעלות אלו ביכולתן לסייע לו להגיע לרום דרגת עובד ה'.
אפשר שמכאן למדים אנו את סוד הרוממות – סודו של שמואל.
שמואל הנביא נועד להיות מרומם, גבוה מעל גבוה כמלאך ה' צבקות. ודווקא משום כך, כדי להשיג את הרוממות – עליו לרכוש אותה. בעמל וביגיעה, בעבודה ובקניין.
כי הקדושה – מתנת שמיים היא.
אך הרוממות – קניין היא בנפש האדם!
שמואל הנביא לא מעד מעולם, משום שהגיע לרף רוממות שליצר אין כבר אחיזה בו. שהוא דבק בקב"ה ברמה שהחטא אינו מהווה אפשרות כלל, גם לא קל שבקלים.
* * *
עוד מספרת הגמרא כי כאשר הביאו את הנער שמואל לבית המקדש בעת היגמל, חפשו כהן שישחט את הקרבן, ושמואל שאלם מדוע מחפשים כהן ולא ישראל, והלא שחיטה כשרה בזר. משכך, אמר עלי הכהן לחנה שעליו להמיתו, שהרי הורה הלכה בפני רבו. "תני ואמיתו, ואתן לך טוב ממנו", אומר לה עלי. ואילו חנה בתמורה עונה לו: "לא ולא, אל הנער הזה התפללתי".
אל הנער הזה בדיוק! שאינו חכם, ואינו טיפש. שאינו גבוה, ואינו גוץ.
מה מונח בדבריה, מעבר לרצון האימהי לשמור את בנה? בדיוק אותו היסוד. בדיוק אותו הסוד.
סוד הרוממות.
אם נועד שמואל לרוממות, הרי שעליו להעפיל אליה דווקא מתוך ה'בינוניות' כביכול. דווקא מנקודת האמצע. לא להיוולד במקום גבוה. כי רק כך, ביגיעה, בעמל וביזע – ישיג את הרוממות היחידנית אליה נועד.
* * *
רצה הקב"ה ופיזר את נשמות ישראל, מהן גבוהות, מהן נמוכות, מהן אמצעיות.
סובבה ההשגחה, וישנם אשר נסיבות ההיסיטוריה הובילום אל נקודת האמצע.
בין אם נולדו בה, בין אם חונכו אליה, בין אם תהליך רב שנים דחקם אל פינת החדר, בציפייה כי ינכחו אך לא ירעישו, ייראו אך לא יישמעו, יימנעו מירידה נמוכה מדי, אך לא יעפילו גבוה מדי….
החכם יודע פשר דבר, והכסיל ממילא בחושך הולך. לפיכך אין מקום וטעם להרחיב.
זאת תמונת המציאות, כידוע למתבונן.
ופעמים וצפה התחושה כי נקודה זו חסרת תוחלת היא, וכמעט חסרת תקווה. פעמים ומביט המעפיל, ותוהה איככה ישיג, כיחיד, ושמא גם כציבור, את רום דרגתם של אלו שנולדו על הר גבוה מראש.
אך הייאוש אינו אלא חטא להבנת האמת.
כי האמת הצרופה היא שמי שפגש את נקודת האמצע, דווקא הוא זה שיכול להגיע ולהשיג את הרוממות. דווקא הוא, לו יעמול, לו ישאף, לו יחתור – יוכל להעפיל בהר ה', ולקום במקום קדשו, לעלות והתעלות עד בלי ירח!
נקודת קושי, ההופכת לנקודת חוזקה והזדמנות.
וזאת הקריאה המופנית כלפינו כבני עלייה, כבני תורה, כגבאי קהילות וכראשי מוסדות, כאברכים השוקדים בהיכלה של תורה וכבני ישיבות הספונים על הגמרא.
עלה! התרומם! התעלה!
* * *
נכונים הדברים כלפי הפרט, באורחותינו ומקרינו מדי יום ביומו, בהם יכולים אנו להסתכל בהסכלות שטחית ויכולים להעפיל ולהתרומם למבט מרומם וגבוה יותר.
ונכונים הדברים כלפי הכלל, בהנהגת ה' את עמו בניסים העצומים להם אנו זוכים בימים אלו, שאוזן לא תשבע מלשמוע. גם אותם ניתן לראות במבט שטחי, וניתן להעמיק חקר, ולראות את גודל השגחת הקב"ה בעולמו.
* * *
יתירה מכך.
בספר החזיונות מתואר, כי רבינו חיים ויטאל עלה פעם לשמי רום, למקום גן העדן העליון, וראה את מקום הצדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם.
והנה, בין הכסאות – הוא רואה כיסא ריק, ועליו אין צדיק. שאל רבי חיים ויטאל: "כיסא זה מהו?", ואמרו לו: "זהו כסאו של הנביא שמואל, שמיום שחרב בית המקדש ירד מכסאו וממקום מושבו בגן העדן העליון, והלך לו כנגד קודשי הקודשים, ושם בוכה הוא בכי תמרורים על כלל ישראל בגלותו, עד שתשוב מלכות בית דוד כבראשונה".
ואיה אברהם יצחק ויעקב? איה משה ואהרן?
מדוע מתוך כל אבות האומה, דווקא הנביא שמואל הוא הממרר בבכי על כלל ישראל בגלותו?!
זהו מפתח לחתירה אל רובד נוסף, במעמקי סוד הרוממות.
כי הרוממות – ככל שהיא מושגת, הרי ביכולתה לסייע לאדם המרומם להושיט ידו מטה מטה, ולרומם אחרים עמו. ותורת ה' אשר היא חפצו ומעוזו – מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.
רק מי שצעד את כל הדרך, שרומם עצמו עוד ועוד בעמל ויזע, רק הוא יוכל להבין לנפשם של אלו שעודם שם – טובעים במצולות הבינוניות, הצרות, הקושי והרצונות, ורק הוא קשור בכל נימי נפשו להבנת נפשם, לחקר צפונות לבם.
לכן שמואל הוא זה שבוכה.
לכן שמואל הוא זה שיכול להבין גם לנפש דור עני ואביון, דור אחרית בו חושך יכסה ארץ, והאמת נעדרת, והבינוניות מנהלת את סדר היום.
הן גם עבורם, מרום דרגתו ועומקי רוממותו, יכול הוא לבכות בכי תמרורים, ולהתחנן שיזכו לגאולת עולם.
ושמע הא-ל.
