ברשות ראש הישיבה, הרבנים, הבחורים היקרים.
אנחנו מכירים כבר כמה שנים, וזכיתי להגיע לכאן לישיבה. וברוך ה', הישיבה הולכת וגדלה ומתפתחת – יותר תלמידים, וגם ברוחניות. יש לישיבה שם טוב, בחורים צעירים שבאמת יגעים בתורה יומם ולילה, וצוות של רבנים שנותנים את לבם ונפשם.
יש כאן גם את הזכות של רבי מיכאל, יהודי שמסר נפשו מאז שהיה צעיר להרביץ תורה, ללמד, לפתוח ישיבות ולזכות את הרבים. את אביו עליו השלום גם הכרתי. היה יהודי תלמיד חכם גדול, צנוע ואדם שמח. שמח, שמח, שמח. זה מה שצריך בעבודת ה': "עבדו את ה' בשמחה".
בכל אופן, אנחנו נמצאים כאן בישיבה קדושה, בימים קדושים – בעשרת ימי תשובה. "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". אלו הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, וכבר התחלנו בראש השנה, יום הדין, וכעת אנחנו עומדים בעשרת ימי תשובה, לקראת יום הכיפורים, היום הגדול והנורא, שנזכה בו באמת לכפרה.
מי הם "קדושים בכל יום יהללוך סלה"?
השנה חשבתי פשט בדברים שאנחנו אומרים בתפילת הימים הנוראים: "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". מי הם אותם "קדושים"? עם ישראל. הם קדושים. יש להם כביכול את התואר של הקדושה של בורא העולם, והם קוראים לבורא העולם.
ואחר כך אנחנו אומרים: "ובכן יתקדש שמך ה' אלוקינו על ישראל עמך". מהו "ובכן"? כמו "ואז". היום אנחנו עדיין לא מכירים ולא רואים את הקדושה של עם ישראל בשלמותה. להפך, לפעמים רואים אותם כאילו הם נחותים בתוך העולם, כאילו אינם החשובים בעולם. אבל יבוא המשיח – "ובכן יתקדש שמך ה' אלוקינו על ישראל עמך". אז יראו את ההבדל בינינו לבין אומות העולם.
אנחנו ממשיכים ואומרים: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
זה התוכן של הברכה כולה עד "המלך הקדוש": שתתגלה מלכותו של בורא העולם, ואז כולם יכירו בה.
אנחנו היום מאמינים שאנחנו אחרים. אנחנו קרובים לבורא העולם. "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". אבל לא תמיד מרגישים את זה, לא חשים את זה ולא רואים את זה. יבוא יום שבו יראו את זה בעיניים.
"תן פחדך על כל מעשיך" – מיהם "מעשיך"?
צריך להבין את הלשון: "תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". לכאורה, מה ההבדל בין "כל מעשיך" לבין "כל מה שבראת"?
אפשר להסביר ש"על כל מעשיך" הכוונה לעם ישראל, ואילו "על כל מה שבראת" הכוונה לאומות העולם.
הקדוש ברוך הוא הרי ברא את כולם. אם כן, מדוע דווקא עם ישראל נקראים "מעשיך"?
כתוב בפסוק: "ישמח ישראל בעושיו". הקדוש ברוך הוא ברא את כל העולם, וברא את האדם בצלמו. כולם יצורים שהקדוש ברוך הוא עשה וברא. אבל ישנה עשייה מיוחדת שעשה הקדוש ברוך הוא בעם ישראל. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". יש כאן יצירה חדשה.
עם ישראל נעשו מציאות אחרת. אולי מבחוץ הם נראים כמו כולם, אבל למעשה יש להם נשמה טהורה, יש להם עתיד אחר, הקדוש ברוך הוא נתן להם תורה ומצוות והעמיד אותם בהר סיני.
זו עשייה חדשה.
"קרבנו לעבודתך". עם ישראל היו משועבדים במצרים והקדוש ברוך הוא הוציא אותם ממצרים. זה לא שאותו אדם נשאר כפי שהיה. נעשתה כאן עשייה חדשה.
לכן "תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך" – אלו עם ישראל, שעליהם נאמר "ישמח ישראל בעושיו". "ואימתך על כל מה שבראת" – אלו אומות העולם.
ולפי זה כך גם בהמשך: "וייראוך כל המעשים" – עם ישראל; "וישתחוו לפניך כל הברואים" – אומות העולם.
ההבדל בין "פחד" ל"אימה"
אלא שצריך להבין: אצל עם ישראל נאמר "תן פחדך" וכן "וייראוך כל המעשים" – לשון פחד ויראה. ואילו אצל אומות העולם נאמר "ואימתך", ולאחר מכן "וישתחוו לפניך כל הברואים".
מה ההבדל?
כשיבוא המשיח, "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". כולם יכירו את בורא העולם. ואם כך, לכאורה מה יהיה ההבדל בין יהודי לגוי? מה שהיהודי יודע – גם הגוי ידע. כולם יפחדו מבורא העולם. ואם כן, היכן תהיה המעלה של עם ישראל, שעבדו את ה' במשך כל השנים?
התשובה היא שיש הבדל גדול.
גוי נשאר עם הרצון שלו, אלא שהוא נמצא באימה. הוא עושה מתוך הכרח.
כמו שאומרים לאדם: אתה מוכרח לעשות דבר מסוים, ואם לא – תיענש. הוא עושה, אבל לא מפני שהוא רוצה.
כך היה אצל פרעה במצרים. בכל פעם שהיה מקבל מכה היה רץ אל משה ואל אהרן ומבקש שיצילו אותו. וכי הוא נהיה פתאום ירא שמים? הרי מיד כשעברה המכה חזר והכביד את לבו.
הרצון הפנימי שלו נשאר אותו רצון. הוא אינו רוצה בעבודת בורא העולם, אבל כשהוא מקבל מכה הוא מוכרח להיכנע.
כשאדם עושה דבר מתוך הכרח בלבד, אין בכך אותה מעלה של מי שרצה ובחר בו.
עם ישראל רוצה את יראת השמים
אבל עם ישראל עבדו את בורא העולם במשך כל הדורות מתוך אמונה ומתוך יראת שמים.
היום אדם לא תמיד רואה את הדברים. כשאדם, חס וחלילה, נכשל באיזו עבירה, הוא לא רואה בעיניים מיד מה קרה. הוא יכול לחשוב שכאילו שום דבר לא אירע. ובכל זאת הוא מאמין בבורא העולם, מאמין שיש שכר ועונש, ומקבל על עצמו את רצון ה'.
אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיבוא היום שבו נראה ונחוש את מה שאנחנו מאמינים בו עכשיו: "תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך".
אז אולי כבר לא תהיה אותה בחירה שיש היום, אבל מכיוון שכאשר הייתה לאדם בחירה הוא עבד את ה' מתוך רצון, מתוך אמונה ומתוך יראת שמים – גם כאשר הכול יתגלה, הוא ישמח באותו פחד. הוא יאמר: מה שהאמנתי בו, מה שידעתי כל השנים – היום אני רואה אותו.
הוא שמח בפחד הזה. הוא שמח שהוא עובד את ה'.
"וייראוך כל המעשים" – עם ישראל יגיע ליראת שמים גלויה. הקדוש ברוך הוא בנה בעם ישראל קדושה. הוא בחר בהם, הוציא אותם ממצרים, הראה להם ניסים ונפלאות והעמיד אותם בהר סיני. "ישמח ישראל בעושיו" – זו עשייה. הנפש הפנימית של יהודי רוצה את עבודת ה'.
היום הוא מתמודד. יש יצר הרע ויש ניסיונות, ולא תמיד רואים את הפנימיות הזאת. אבל בתוך תוכו הוא רוצה שרצונו האמיתי – האהבה הפנימית שלו לבורא העולם – תתגלה.
וכשתבוא הגאולה והוא יראה שהדברים שבהם האמין כל השנים הם האמת, הוא ישמח.
מה שאדם קנה בעמל נשאר שלו
ידוע היסוד של רבי ישראל, שלכל אדם יש נקודת בחירה.
למשל, אדם שהתרגל ללמוד תורה, וכבר נעשה אצלו הלימוד כמעט טבע. בתחילה היה לו קשה מאוד והוא נאבק עם היצר הרע והתגבר. עכשיו הוא כבר נמצא במסגרת, ברוך ה', ויש לו נקודת בחירה חדשה – האם להוסיף עוד שעה, האם להתעלות יותר.
וכי על השעה הראשונה, שכבר נעשתה אצלו טבע, הוא אינו מקבל שכר?
ודאי שהוא מקבל שכר גם עליה. מפני שהוא עצמו בנה את המדרגה הזאת. בתחילה הוא נאבק עם היצר והתגבר, ועל ידי כך בנה לעצמו יראת שמים.
כך גם כאן. עם ישראל רוצה את יראת השמים הזאת. הוא אוהב אותה. הוא קדוש.
לכן גם כאשר נגיע למצב של "תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך", הפחד הזה יהיה דבר שאנחנו רוצים בו. אנחנו נשמח בו.
לעומת זאת, אצל אומות העולם נאמר "ואימתך על כל מה שבראת". זו אימה גדולה כל כך שאין להם ברירה. הם עצמם אינם רוצים, אבל מגיעים למצב שבו הם רואים את בורא העולם ומוכרחים להיכנע לפניו.
"וישתחוו לפניך כל הברואים" – הם חייבים להשתחוות. לא מפני שזהו הרצון הפנימי שלהם, אלא מפני שהמציאות של מלכות ה' כבר גלויה ואין אפשרות לכפור בה.
"תן כבוד לעמך" – גם אז יהיה הבדל
לפי זה מובן גם המשך התפילה: "ובכן תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך".
אם כל העולם כולו יכיר וידע את בורא העולם, מדוע אומרים דווקא "תן כבוד לעמך"? הרי כולם יודעים!
אלא שההבדל יישאר.
עם ישראל, גם כאשר הייתה להם בחירה, גם כאשר היו ניסיונות והעולם הסתיר את מלכות ה', עבדו את ה'. עכשיו הפנימיות שלהם מתגלה. לכן – "תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך".
אומות העולם נכנעים למציאות. הם משתחווים ומשרתים את עם ישראל כפי שנאמר בדברי הנביאים, אבל זו כניעה.
עם ישראל, לעומת זאת, מגיע למצב שאותו רצה כל חייו. הוא רצה יראת שמים. הוא רצה את הפחד מה'. גם כאשר לא ראה את בורא העולם בעיניו, השכל והאמונה חייבו אותו לעשות את רצונו.
ועכשיו, כאשר כולם רואים, הוא שמח במה שהכיר כל הזמן. הוא שמח בעבודת ה'.
לכן נאמר: "ופתחון פה למייחלים לך, שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך". אלו שמייחלים, שמחכים. אנחנו נמצאים בעולם שבו לכאורה לא רואים את הדברים, ובכל זאת אנחנו רוצים אותם ושמחים בהם.
ולכן: "צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו".
מי הם הצדיקים? אלו שכל הזמן, כאשר היה להם ניסיון, בחרו ברצון ה'. כאשר האמת מתגלה – הם "יראו וישמחו".
"כי לה' המלוכה" – לעומת "ומושל בגויים"
זה גם הפשט ב"תמלוך אתה ה' אלוקינו מהרה על כל מעשיך".
שוב – "על כל מעשיך", עם ישראל.
כתוב: "כי לה' המלוכה ומושל בגויים". מה ההבדל בין מלוכה לממשלה?
מלוכה היא מרצון. אנחנו רוצים את המלכות הזאת. "כי לה' המלוכה".
אבל אצל הגויים נאמר "ומושל בגויים". הם אינם רוצים, אלא שאין להם ברירה. הוא מושל בהם והם מוכרחים להיכנע.
ולכן אנחנו אומרים: "תמלוך אתה ה' אלוקינו מהרה על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך".
לכאורה, הרי באותו זמן כל העולם כבר ידע את האמת. מדוע דווקא ציון וירושלים?
כי יש הבדל. מי שרצה את בורא העולם, מי שאהב את בורא העולם ורצה ביראת השמים וברצון ה' – הוא מציאות אחרת.
"משביעין אותו תהי צדיק"
חז"ל אומרים שכאשר הקדוש ברוך הוא נותן נשמה לאדם, "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע".
מה פירוש הדבר?
המהות של יהודי היא אחרת. הקדוש ברוך הוא בנה בעם ישראל מציאות שרוצה יראת שמים, שרוצה את הפחד מהקדוש ברוך הוא.
ולכן גם כאשר יבוא הגואל וכולם יכירו וידעו, "כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון", יהיה הבדל. אומות העולם יכרעו מפני שהם מוכרחים. זה לא הרצון הפנימי שלהם.
אבל אנחנו נקבל את רצון בורא העולם מתוך שמחה.
"אתה בחרתנו" – יצירה חדשה של עם ישראל
זה גם מה שאנחנו אומרים אחר כך: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו".
ידוע מה שהגאון מסביר: "אתה בחרתנו מכל העמים" – זו יציאת מצרים. הקדוש ברוך הוא גאל את עם ישראל ממצרים ועשה אותם לעם.
"אהבת אותנו" – זה מתן תורה.
לא רק שהקדוש ברוך הוא לקח את עם ישראל, "גוי מקרב גוי", והראה להם את כל הניסים והנפלאות. אלא "אהבת אותנו" – אהבה גדולה, ונתן לנו את התורה.
ומהו "ורצית בנו"?
גם לאחר שעם ישראל חטאו בעגל וירדו מן המדרגה שבה היו במתן תורה, בכל זאת – "ורצית בנו".
למה?
מפני שעוד קודם מתן תורה נאמר "אתה בחרתנו מכל העמים". עם ישראל כבר נעשו בעלי נפש קדושה. יהודי הוא יהודי. זו נפש קדושה, קרובה לבורא העולם. גם כאשר הגיעו עד כדי חטא העגל, הקדוש ברוך הוא כיפר להם – "ורצית בנו".
וזה מה שאנחנו אומרים: "ורוממתנו מכל הלשונות וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת".
זו רוממות. זו מציאות אחרת.
יהודי יש לו את זה בטבע; הוא רק צריך לגלות את זה.
ככל שאדם משתדל בחיים שלו לגלות את מלכותו יתברך ולשמוח במלכות ה', הדבר הופך להיות חלק ממנו. הוא מוציא לפועל את הנשמה החבויה בתוכו.
"אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה".
הקדושה הזאת תישאר גם כאשר יבוא המשיח.
בחור ישיבה צריך לדעת: "הוא עשנו"
אם נדע איזו מתנה גדולה יש לנו, שאנחנו קרובים לקדוש ברוך הוא – הכול נראה אחרת.
יהודי הוא מציאות אחרת. ואם אדם זוכה גם ללמוד בישיבה, ללמוד תורה – זו מציאות אחרת. זו עשייה: "ישמח ישראל בעושיו".
לפי הדברים האלה אפשר להבין גם את הפסוקים במזמור לתודה: "הריעו לה' כל הארץ. עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. דעו כי ה' הוא אלוקים, הוא עשנו ולא אנחנו, עמו וצאן מרעיתו".
"הוא עשנו" – זו אותה עשייה מיוחדת של עם ישראל. "ישמח ישראל בעושיו". יש כאן עשייה מיוחדת שעשה הקדוש ברוך הוא בישראל יותר משאר הברואים.
אבל לכאורה קשה: אם אנחנו אומרים שאומות העולם ייכנעו מתוך הכרח, מה פירוש תחילת המזמור – "הריעו לה' כל הארץ"?
הביאור הוא שבזמן שיתגלה הקדוש ברוך הוא, כל העולם יכיר באמת. הגויים יראו אותה וייכנעו. "הריעו לה' כל הארץ" – כולם יריעו, כי כבר אי אפשר להתעלם מהאמת.
אבל מה נאמר על עם ישראל?
"עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה".
כשאנחנו נראה את הקדוש ברוך הוא, כשיתקיים "תן פחדך על כל מעשיך", אנחנו לא ניכנס ללחץ. אדרבה – "עבדו את ה' בשמחה".
אנחנו נשמח ביראת שמים.
נראה שהאמת שבה דגלנו כל השנים, שעליה נלחמנו עם היצר ועם כל הניסיונות – היא באמת המציאות.
זה היה הפרויקט של החיים שלנו: לעבוד את ה'.
ועכשיו היא התגלתה.
לכן "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. דעו כי ה' הוא אלוקים, הוא עשנו ולא אנחנו".
עכשיו אנחנו רואים את מה שאמרנו ושיננו לעצמנו כל השנים: "הוא עשנו". הקדוש ברוך הוא עשה אותנו למציאות הזאת.
"נשמה שנתת בי טהורה היא"
אני חושב שבאמת, אם בחור ישיבה ירגיש שהוא יושב ולומד תורה ומתמסר – למה הוא עושה את זה?
מפני שהנשמה שלו טהורה.
מפני שהקדוש ברוך הוא עשה אותו אחרת.
"נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא".
כשאומרים את הדברים האלה בהכרה, לא בצער – "ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא" – אדרבה.
אני נמצא היום במקום הנכון. אני מבטא את הרצון של הנשמה שהקדוש ברוך הוא נתן בי.
"ישמח ישראל בעושיו". אנחנו קרובים לבורא העולם.
ככל שנהיה קרובים יותר לבורא העולם, אנחנו ממלאים את התפקיד שלנו ומבטאים את המציאות האמיתית שלנו.
לא שאנחנו עובדים את ה' "למרות" מה שאנחנו רוצים.
להפך.
בסוף יתגלה שזו בעצם האמת שלנו.
"חסד ואמת יקדמו פניך"
כתוב: "צדק ומשפט מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך".
הקדוש ברוך הוא דן את האדם – "צדק ומשפט מכון כסאך". דין ומשפט.
ובמה אדם יכול לבוא לפני בורא העולם ולבקש שידון אותו ברחמים? הרי כל נוסח התפילות של ראש השנה ויום הכיפורים הוא בקשת רחמים. אנחנו יודעים: "כי לא יצדק לפניך כל חי".
אלא "חסד ואמת יקדמו פניך".
הקדוש ברוך הוא נתן לאדם את האפשרות לעשות חסד, ונתן לו ללמוד תורה. זו מתנה גדולה.
כשאדם קשור לחסד, הוא יכול לבקש חסד מהקדוש ברוך הוא. כשהוא לומד תורה, שהיא אמת – "חסד ואמת יקדמו פניך".
הנשמה ירדה לעולם כדי לפרוח
פעם שמעתי בשם ה"בינה לעיתים" ביאור בפסוק: "שתולים בבית ה', בחצרות אלוקינו יפריחו".
הנשמה הייתה תחת כיסא הכבוד, והקדוש ברוך הוא הביא אותה לכאן. ולכאורה, למה? הרי "שתולים בבית ה'". מדוע להוריד אותה ל"חצרות אלוקינו"?
אלא שהעולם שלנו הוא כמו חצר ביחס לבית ה'.
אבל דווקא כאן – "בחצרות אלוקינו יפריחו".
כאן אדם יכול לפרוח.
הנשמה תחת כיסא הכבוד נהנית מזיו השכינה והיא קרובה לבורא העולם. אבל בעולם הזה האדם יכול לעמוד בניסיונות. הוא יכול לעשות חסד עם אחרים. הוא יכול ללמוד תורה ולהתקדם.
"בחצרות אלוקינו יפריחו".
דווקא כאן הוא יכול להצמיח את עצמו.
עשרת ימי תשובה: "תן לנשמה לפעול"
האמת הזאת, שכאשר יבוא המשיח נראה אותה בגלוי, צריכה לתת לנו שמחה וחיזוק כבר עכשיו, כשאנחנו עדיין בדרך ומחכים לזה.
הימים האלה, עשרת ימי תשובה, הם ימים שבהם צריך קצת להתבודד.
מה פירוש להתבודד? להיות קצת מנותק מכל הסובב. להיות יותר קשור ללימוד התורה, לתפילה ולעבודת ה'.
זה זמן לתת לנשמה לפעול.
האדם מורכב מגוף ונשמה. הוא אוכל, הוא שותה, הוא עסוק בכל הדברים שהוא צריך לעשות. אבל עשרת ימי תשובה הם זמן לתת את המזון הרוחני שהנשמה באמת רוצה.
לתת לה לשמוח וליהנות מהחיים האלה.
זו העשייה שעשה הקדוש ברוך הוא בעם ישראל.
ככל שאנחנו נוכל להתעורר בימים האלה לעבודת ה', ולראות שזו האמת וזו השמחה שלנו – נבין שגם העמידה בניסיונות אינה נגד המהות שלנו.
הניסיון הוא דבר חיצוני.
אבל אנחנו בעצמנו – הקדוש ברוך הוא עשה אותנו.
זו העשייה המיוחדת של עם ישראל. זו עשייה של קדושה: "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה".
בעזרת ה' שנזכה לגמר חתימה טובה ולשנה טובה ומבורכת, אמן.
