הזיכרון של האדם הוא הקובע אם דבר מסוים ימצא חן בעיניו או לא. המוח יוצר קשרי זיכרון – "התניות" – והאדם מנהל את חייו לאורם.
כאשר בני זוג הולכים לבחור ארון, וכל אחד מהם מעדיף צבע אחר, אין זו בהכרח מחלוקת אידיאולוגית. כל אחד נמשך לצבע שמעורר בו זיכרונות נעימים מעברו. כך גם ביחס לטעם ולריח. חכמי הדורות אמרו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", ואכן, טעמיו של אדם מושפעים במידה רבה מחוויותיו האישיות.
בתרבות המערבית מקובלות תחרויות בישול, שבהן שפים מקצועיים מתחרים בפני שופטים אניני טעם. לכאורה השופט מכריע מי בישל את המאכל הטעים ביותר, אך ייתכן שבפועל הוא פשוט בוחר במנה שהצליחה לעורר אצלו את הזיכרונות הנעימים ביותר.
כך גם כאשר אדם נכנס לחנות והמוכר מקבל את פניו בכעס. המוח קושר בין החנות לבין התחושה השלילית שנוצרה באותו רגע, ומאותו יום החנות כולה עלולה להצטייר בעיניו כמקום שאינו נעים לו, אף שאין קשר אמיתי בין החנות לבין אותו אירוע בודד.
כאשר אדם פוגש לראשונה אדם אחר, ותוך זמן קצר הוא חש כלפיו חיבה מיוחדת, פעמים רבות אין הדבר נובע מהיכרות אמיתית, אלא מכך שאותו אדם מזכיר לו, במראהו, בלבושו, בתנועותיו או באופן דיבורו, אנשים אחרים שהותירו בו רושם חיובי בעבר. כל אותם זיכרונות מתעוררים יחד, ויוצרים תחושת קִרבה כלפי אדם שעדיין אינו מכיר באמת.
מכאן ואילך נפתח במוחו מאגר חדש של זיכרונות ביחס לאותו אדם. הוא מתייחס אליו בחום, והלה נהנה מן היחס הטוב ומגיב באהבה משלו. כך הולכת מערכת היחסים ונבנית, כאשר כל מפגש חיובי מוסיף נדבך נוסף של זיכרונות טובים.
אולם אם במשך הזמן יצטברו גם חוויות שליליות, תתחיל האהבה להתקרר בהדרגה. כאשר מתבוננים בדבר לעומק, מתברר שגם אהבה ראשונית ועזה אינה תמיד מבוססת על היכרות אמיתית, אלא לעיתים על השלכה של זיכרונות מאנשים אחרים. במובן זה, האדם שלפנינו משמש מעין "מסך" שעליו מוקרנים זיכרונות העבר.
משום כך, אהבה הנוצרת במהירות עלולה להיות גם שברירית. אם היא לא תתבסס במשך הזמן על חוויות אמיתיות ויציבות, היא לא תחזיק מעמד. נמצא אפוא שעוצמתה של אהבה אינה נמדדת בעוצמת הרגש הראשוני, אלא ביציבות היסודות שעליהם היא נבנית.
ככל שהאהבה ותיקה יותר, כך היא בדרך כלל חזקה יותר, משום שמאגר הזיכרונות הטובים גדול ועשיר יותר. וכשם שהדבר נכון באהבה, כך הוא גם בשנאה. השנאה איננה מופנית כלפי מי שבאמת הזיק לי, אלא כלפי מי שאני זוכר שהזיק לי; והאהבה אינה כלפי מי שבאמת היטיב עמי, אלא כלפי מי שאני זוכר שהיטיב עמי.
לאור זאת ניתן להבין גם כמה מצוות יסוד בתורה. כאשר התורה מצווה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", אפשר להבין שיש על האדם להוליך את עצמו בדרכים שיביאו אותו לחוות את עבודת ה' ואת קיום המצוות מתוך שמחה, נעימות וקרבה. שהרי אם עבודת ה' תהיה כרוכה בעקביות בתחושות של קושי ומרירות, יקשה על הלב להגיע לאהבת ה'.
וכן כאשר התורה מצווה: "לא תשנא את אחיך בלבבך", משמעות הדבר היא שעל האדם להיזהר שלא ליצור בתוכו מסלול רגשי שיוביל אותו לצבירת חוויות שליליות כלפי אחיו. ולעומת זאת, במצוות "ואהבת לרעך כמוך" מוטלת עליו האחריות לטפח דרכי התנהגות שייצרו קִרבה, הערכה וזיכרונות טובים כלפי הזולת, ומתוך כך תצמח גם האהבה.
לתגובות על המאמר בפורום כותל המזרח לחץ כאן
