התשובות נכתבו ע"י הרה"ג רבי עזרא דוד שליט"א, רב קהילת 'עטרת יצחק' בית וגן ועורך ה'עין ידיד', ומחשובי תלמידיו של מרן הגאב"ד הגרש"י זעפראני שליט"א.
הדברים היו למראה עיניו של מרן הגאב"ד שליט"א
סוגי החולים
- חולה שאין בו סכנה, אף שנפל למשכב – חייב בתענית יום הכיפורים (שו"ע תרי"ח ס"א, ושם מבואר דרק בחולה שיש בו סכנה מאכילים אותו). ומי שיש לו רק מיחוש בעלמא, אינו נדון כלל כחולה.
- חולה שיש בו סכנה, או אפילו אם יש חשש שיתגבר החולי במדה ולא יאכל, ואף שחשש זה בספק הוא, מאכילים אותו (פמ"ג, חי"א, ביה"ל תרי"ח ס"א ד"ה חולה). וכאשר מצבו הרפואי של החולה המסוכן לא ידרדר מחמת התענית, אבל האכילה תשפר את מצבו, דינו שיאכל דהוי ג"כ בכלל פיקו"נ (מועדים וזמנים ח"א סימן ס).
- כל אדם הסובל מחולי שיש בו סכנה עליו להתייעץ קודם יוהכ"פ עם רופא ועם רב, ואם לא עשה כן הר"ז ספק פיקו"נ וצריך לאכול ולשתות עכ"פ לשיעורים. וגם אם הוחלט מערב יוהכ"פ שלא יאכל, אך במהלך יוהכ"פ חש הרעה במצבו, והוא מרגיש שהוא חייב לאכול, כי אין רופא ואין מו"צ להתייעץ עמהם, הוי ספק פיקו"נ ויאכל וישתה לשיעורים כיון דלב יודע מרת נפשו, ובמקום הצורך יאכל וישתה כדרכו.
- מי שצריך לאכול ביום הכיפורים – אם אוכל מצווה היא בידו[1] שמקיים רצון הבורא, ואם אינו אוכל עובר עבירה שמסכן את נפשו, ודרשו זאת רבותינו על הפסוק "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". ואם אינו רוצה לאכול, יש להאכילו בידיים בעל כרחו (רדב"ז סימן תתפ"ה, אול"צ פט"ו אות ג).
בליעת כדורים ועירוי נוזלים
- בליעת כדורים – כדור שאין בו טעם, מותר גם לחולה שאין בו סכנה [שנפל למשכב] לבלוע כאשר יש לו צורך בדבר (אול"צ פט"ו אות ח). ואם יש טעם בכדור, יש אפשרות לעוטפו בקפסולה ריקה [נמכר בחנויות] או בנייר דק [כגון טישו], ולבלוע. ואם לא מתאפשר לו לעשות זאת, יתחבנו בעומק בית הבליעה באופן שלא ימצצנו ולא יטעם ממנו (הגרשי"ז שליט"א).
- בליעת כדורים עם מים – אסור לחולה שאב"ס לשתות מים אף אם צריך זאת בשביל הכדור, במצב שצריך מים ע"מ לבלוע את הכדור, ניתן להשתמש במים מרים שאינם ראויים לשתיה [כגון שעירב בהם סבון, סודה לשתיה, מי חילבה, מי בשמים, או נתן בהם הרבה תמצית תה], דכל איסור השתיה שלהם היא מדרבנן (תרי"ב ס"ו), ובמקום חולי אף שאין בו סכנה, התירו[2]. ואין לברך על מים מרים אלו (אול"צ פט"ו אות ו). ויש לציין שבמאכל או משקה מר, כאשר אוכל מהם חולה שאב"ס אינו צריך בשיעורים (אול"צ פט"ו אות ה').
- אכילה לפני בליעת הכדור – ישנם כדורים שמבחינה רפואית חובה לאכול קודם לכן [כגון אנטיביוטיקה], אך יש לחלק בין סוגי הכדורים ולהתייעץ עם רופא בענין, כיון שפעמים ניתן לדלג על כדור הנצרך ביוהכ"פ, או שכאשר מדובר על כדור אחד אין חשש שיזיק אף על בטן ריקה, או שניתן להסתפר בכדור אחד אחר סעודה מפסקת, וכדור אחד בפתיחת הצום. ולמעשה כל שמדובר בחולי שאב"ס אין להתיר אכילה, וגם בחולי שיב"ס צריך לברר הפרטים הנ"ל.
- עירוי נוזלים – כיון שהנאה זו הינה הנאת מעיים בלבד, ואין בה הנאת גרון כלל, הרי זה קל יותר מאכילה שלא כדרך [כגון מאכל הכרוך בסיב], דהתם סו"ס הוי אכילה, וכיון שפעולה זו אינה נחשבת אכילה, ודאי שאין בזה איסור תורה (שו"ת אחיעזר ח"ג סימן סא, וע"ש דגם לדעת השאגת אריה הסובר דאכילה שלא כדרך חייב עליה, הכא שלא אוכל דרך גרונו קיל טפי. עיין עטרת שלמה עמ' תלו). ולמעשה יש שהקילו בזה לחולה שאב"ס (כשם שהתירו אכילת דברים שאינם ראויים לאכילה, תרי"ב ס"ו, וכנ"ל).
- העדפת עירוי על אכילה – חולה שיש בו סכנה שניתן להאכילו ע"י עירוי נוזלים, או לחלופין לתת לו לאכול או לשתות לשיעורין, יש להעדיף עירוי נוזלים שאינו איסור תורה לכו"ע, משא"כ אכילה ושתיה שהיא אסורה מהתורה ורק התירו במקום הצורך. וגם אם צריך לחבר את האינפוזיה לוריד ביוהכ"פ עצמו, אין פעולה זו אסורה מהתורה, דאינו צריך את הדם והוי מלאכה שאצל"ג ומקלקל (אול"צ פט"ו אות ה', גרח"פ שיינברג תורת היולדת עמ' שלח)[3]. ובכה"ג כשידוע לפני יוהכ"פ שיצטרך עירוי, יש להתקין זאת קודם יוהכ"פ (הגרשי"ז שליט"א).
- בני אדם הנמצאים במקום חם מאוד ויש חשש שיתייבשו שם במהלך היום, וכגון חיילים במדבר סיני, יש להתיר להם לשתות מים מרים [כנ"ל], כיון שאף שכעת הם בריאים מ"מ יש להם סכנה עתידית סבירה. ובאופן זה, כיון שהם בריאים ישתו לשיעורין (אול"צ פט"ו אות ז).
- חיילים בשדה הקרב – תלוי הדין באיזה תפקיד משמש החייל, שיש לחלק בין הלוחמים בפועל לבין המסייעים, ולבין המחליפים, וכן תלוי הדין באיזה חיל מדובר. ויש מהם שמותר להם אכילה כדרכם, דלא שייך שיאכלו לשיעורין כיון שצריכים להיות חזקים ובריאים במלאכתם, ויש שיכולים לתפקד בצורה מיטבית גם כאשר יאכלו וישתו לשיעורין [וכגון שתפקידם להיות על מחשב וכדו'], ויתכן שיש חיילים שנמצאים באזור הגבול אך אינם בפוטנציאל להיות לוחמים, ושע"כ יתכן וצריכים לצום. לכן למעשה יש לכל חייל לעשות שאלת רב אישית לפי מצבו.
אכילה ושתיה לשיעורים
- א. אכילה ושתיה לשיעורים מותרת רק לחולה שיב"ס או ליולדת תוך ג' ימים ללידתה, ואם מבקשת לאכול מותרת אף אחר ג', כל שהיא תוך ז' ימים ללידתה. וכל שניתן לאכול לשיעורים ובכך אין חשש סכנה, יש לעשות כן ולא לאכול כרגיל[4]. כיון שכאשר אוכל ושותה לשיעורין, נחשב כתענית ומקיים מצוות "ועיניתם", כיון דאכתי אין דעתו מיושבת עליו (מרחשת ח"א סימן יד', הובא באחרונים). ואמנם אם אוכל לשיעורים פעמים רבות, הרי שנתבטל העינוי (הגריש"א, אשראי האיש פי"ג אות כד), ויש חולקים וסוברים דגם באכילה לשיעורין עובר על "ועיניתם" (מרומי שדה יומא עג. ד"ה דאיתמר).
- ב. הכנת השיעורים – יש להכין את השיעורים מבעו"י (משנ"ב תרי"ח ס"ק כא). ואם לא עשה כן, יכול לשקול ביוהכ"פ עצמו (כה"ח ס"ק מ), והיינו במשקל מכני.
- ג. סוג המאכלים והשתיה – כאשר צריך לאכול ולשתות, נכון יותר לאכול ולשתות דברים שיש בהם תזונה עשירה יותר, כגון חלב, בירה שחורה, פירות סחוטים, תה עם סוכר, בסקוויטים, שוקולד, וופלים. באופן זה הגוף מקבל בכמות קטנה של אוכל ושתיה, ויטמינים ואנרגיות גבוהות, ובכך ניתן להפחית את כמות האכילה והשתיה[5] (אול"צ פט"ו אות ה').
- ד. ברכה על אכילה לשיעורים – יש לברך רק ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, דאכילה זו מצוה היא [ולא דמי למאכ"ס דהתם הוי אכילת איסור ואינו מברך אף באופן שמותר לו לאכול], כיון שאין צירוף בין מה שאוכל ואין צירוף בין מה ששותה מחמת ההפסקות [ואמנם ישתדל להמנע מאכילת בריה] (עיין שו"ע ר"י ס"ק א במשנ"ב). ובברכה אחת פוטר את מה שיאכל, כל היום כל שלא יצא חוץ לביתו ולא ישן שנת קבע (כה"ח קפ"ד ס"ק לב).
- ה. כמות האכילה והשתיה סה"כ – צריך לקבל מהרופא את כמויות האכילה או השתיה הנצרכות, ואסור לאכול ולשתות יותר ממה שצריך. וכגון שאם צריך 2 ליטר נוזלים ביום, יחשב כמה צריך לשתות לצורך כך [לדוגמא, אם שותה 30 סמ"ק כל 9 דק', הרי שבזמן של 5 שעות שתה ליטר אחד]. וכמו"כ אם צריך לאכול לשיעורין אסור לו לאכול כדרכו, וכמו"כ אם אכל כדרכו כמות המספיקה לו אסור לו לאכול יותר (ע"פ ביה"ל תרי"ח ס"ח ד"ה ואם, ע"ש מ"ש בשם הבנין ציון, וע"ע במשנ"ב תרי"ז ס"ק ז').
- ו. העדפת שתיה על אכילה או אכילה על שתיה – הגרשז"א הסתפק בזה (שש"כ פל"ט הערה פז, הלכ"ש יוהכ"פ פ"ו ס"ז). ונראה דשתיה עדיפא מחמת ששהיית הזמן ביני וביני קצרה יותר במקום צורך, וכמו"כ בשתיה יכול להכניס את המאכלים [כגון שטוחן עוף וירקות למרק טחון] ובכך מסתפק בשתיה בלבד, משא"כ אם יאכל בד"כ יהא חייב ג"כ לשתות, ועוד דמי שאכל בד"כ צריך גם לשתות, אך מי ששותה אין זה מחייבו לאכול [נלענ"ד].
יש להוסיף בזה דאיסור אכילה ואיסור שתיה איסורים שונים הם, ושע"כ אם הותר לאדם לשתות אין זה היתר לאכילה, וכן להפך (כמבואר בשו"ע תרי"ב, אלף המגן ס"ק א, אול"צ פט"ו אות א).
- ז. אכילה לשיעורים – שיעור האכילה שאינו מתחייב עליו הוא שתי שליש ביצה[6] (שו"ע תרי"ח ס"ז), ויש לשהות בין אכילה לאכילה שיעור אכילת ד' ביצים (שם).
למעשה מותר לאכול בנפח של 30 סמ"ק (אול"צ פט"ו אות ה') [דשיעור ביצה ללא קליפתה הוא 45 סמ"ק, ושתי שליש הוא 30 סמ"ק, ושיעור זה הוא כ2 שליש פרוסת לחם]. ובמאפה שמשקלו הסגולי של הקמח הוא שתי שליש מהמים, יאכל 20 גרם, וכגון בבסקוויט (הגרשי"ז שליט"א).
יש לשהות בין אכילה לאכילה 9 דקות, ובמקום צורך 7 דק', ובמקום צורך 4.5 דק', ובפחות מכך חשיב אכילה כדרכו (אול"צ פט"ו אות ה), ובמרחשת (ח"ד סימן יג') כתב זמן של 3 דקות והסכים עימו האג"מ (ח"ד סימן מא'), ויש שהקילו עד 2 דקות במקום הדחק.
משקים הבלועים במאכל – יש לצרף את המשקים לחשבון שיעור האכילה[7] (אול"צ פט"ו אות ה').
- ח. שתיה לשיעורים – שיעור השתיה שאינו מתחייב עליה הוא כמות הפחותה ממלא לוגמיו (תרי"ח סעיף ז-ח), ויש לשהות בין שתיה לשתיה שיעור שתיית רביעית (שם).
ולמעשה יכול לשתות כמות של 35 סמ"ק [פחות מרבע כוס חד פעמית, וניתן למדוד בכוס מדידה או בבקבוק של תינוק, ויש כיום שקיות מוכנות בשיעור הנכון]. וניתן להקל במקום צורך עד שיעור של 46 סמ"ק (אול"צ פט"ו אות ה'). במשנ"ב (תרי"א ס"ק כא) כתב שכל אדם ימדוד בעצמו קודם יוהכ"פ, שימלא צד אחד בפיו ויפלוט, וישתה פחות משיעור זה [ויש לשים לב שבקטנים ההפרש גדול]. ואמנם באחרונים הובא לדון באיזה אופן בדיו יש לעשות מדידה זו, עיין חזו"א (פל"ט אות טז) שיעורי תורה (סימן ג' ס"ק לג), גרשז"א (נשמת אברהם ח"א תרי"ח ס"ט). ושע"כ יש לילך אחר השיעורים הנ"ל.
לעניין השהייה ישהה ג"כ 9 דקות בין כל פעם ששותה, ובמקום צורך יכול בהדרגה עד 5 דקות, ואם צריך אפשר עד 2 דקות, ובשעת הדחק גם המתנה של רבע דקה נחשבת הפסקה בשיעור כדי שתיית רביעית (עיין שו"ע סימן ר"י ס"ק יא).
- ט. אכילה ושתיה אין מצטרפים (תרי"ב ס"ב), ושע"כ מי שהותר לו גם לאכול וגם לשתות, יכול לאכול ולשתות באותו הזמן, וכנ"ל לשיעורין לכל אחד (משנ"ב תרי"ח ס"ק כא).
- י. חולה שיש בו סכנה, או מעוברת שיש חשש להריונה, ולפי האומדן נראה שאם נתיר להם לאכול או לשתות לשיעורין כבר מתחילת התענית, יסתפקו בזה. לעומת זאת אם יצומו כדרכם, ככל הנראה יגיעו למצב שיצטרכו לאכול כדרכם ללא שיעורים. דעת האג"מ (ח"ד סימן קכא) הגרצ"פ (מקראי קודש ימים נוראים סימן לט' ד"ה אם), הגרשז"א (שש"כ פל"ט הערה צב) דעדיף לשתות ולאכול לשיעורים מתחילת הצום. לעומת זאת דעת הגריש"א (הובא בשש"כ שם) שיש להתענות כרגיל, ובהגיע שעת הצורך יש לפעול ע"פ המצב באכילה או בשתיה, לשיעורין או כדרכו. ע"כ. ונראה דאם קרוב לודאי שיצטרכו בהמשך הצום לאכול כדרכם, בכה"ג עדיף שיפתחו בשיעורים. (הגרשי"ז שליט"א)
מי מוגדר לחולה שיש בו סכנה?
מקרים הנחשבים לחולי שיש בו סכנה, הם חולאים פנימיים, כמבואר בשו"ע (שכ"ח ס"ג) דמכה של חלל היינו מן השיניים ולפנים. ולמעשה בכל מקרה יש להתייעץ עם רופא לפני יוהכ"פ, ובמקביל לקבל הנחיות מהרב[8] (המקרים דלקמן הובאו מהאול"צ פט"ו אות א', וכן מספר הליכות מועד עמ' רצה, ע"ש שכתב כן ע"פ התייעצות עם רופא מומחה):
- מחלות לב – התקף לב בשנה האחרונה, אי ספיקת לב, קצב הלב. [ויש מצבים בזה שצריך דוקא לאכול].
- מחלות כליות – אי ספיקת כליות, מוגלה בכליות, זיהומים כרוניים בדרכי השתן, אבנים בדרכי השתן, עד חודשיים לאחר ניתוח בדרכי השתן. ביחס לאבנים בכליות יש דיעות בין הרופאים אם צריך לשתות, והנכון לשתות לשיעורין, וכדאי שיפגום את המים [ויש שההשלכות של אי שתיה יהיו אחר הצום] (אול"צ, וכן פסק הגר"ש וואזנר).
- מחלות מעיים – אולקוס פעיל, הקאות מרובות, שלשולים מרובים שיש בהם חשש התייבשות, צהבת מהחצי שנה האחרונה.
- מחלות זיהומיות המלוות בחום גבוה – אנגינה חריפה, דלקת ריאות, שושנה, פצע בגרון.
- מערכת הנשימה – אסטמה פעילה, אי ספיקה נשימתית, מחלה חסימתית כרונית בריאות.
- מחלות מוחיות – מחלת הנפילה, חסימת עורק, שטף דם, אי ספיקה מוחית.
- מחלות נפש[9] – פסיכוזה, חרדה קשה, היסטריה.
- דלקת באברים פנימיים – דלקת ריאות, דלקת שקדים [אנגינה], דלקת פרקים, דלקת עיניים חריפה עם מוגלה.
- אולקוס – במקום שיש פצע.
- התייבשות – איבוד נוזלים, הסימן לדעת זאת הוא שצובטים את האדם בעור, ואם רק אחר זמן מה חוזר למצבו זה מראה על התייבשות, ויש ליתן לו מיד לשתות (אול"צ).
- זקן מופלג – שתש כוחו ואינו יכול לסבול את התענית, ואין זה תלוי בגיל אלא במציאות כל אחד (אול"צ).
- דם – חוסר דם ומוגלובין מתחת ל-9, לחץ דם נמוך מידי או גבוה מידי. [ומי שיש לו טחורים שמדממים הרבה, יש לחוש לאיבוד דם ולסכנת נפשות, ויש לבדוק אצל רופא את מצבו].
- סכרת – אם נצרך למנות גדולות של אינסולין [בד"כ מרמה של 250 מיליגרם אחוז, או שהרמה נמוכה מאוד, ואז צריך גם לאכול וגם לשתות], או שצריך תרופה דרך הפה, הפרשה מוגברת של אינסולין, פעילות חריפה של בלוטת התריס, אי ספירה של בלוטת יותרת הכליה.
- מחלת הסרטן ר"ל (אול"צ).
- מי שעבר ניתוח – דינו כיולדת, שעד ג' ימים אוכל ושותה, ואח"כ עד ז' ימים רק אם אומר שצריך, ואח"כ תלוי בכל מקרה לגופו וע"פ הנחיות רופא (אול"צ פט"ו אות ד).
- הרגשות רעות – אדם שנראה שהוא במצב של עילפון, פניו משתנות לרעה[10], אחזו בולמוס [חולי הנובע מחמת רעב, עיניו כהות ופניו מוריקות והוא קרוב לעלפון (שו"ע תרי"ז ס"ג)], אינו יכול לרדת מהמטה להלך, חום של יותר מ-39 מעלות, משקים אותו מיד לשיעורים ואח"כ יפעלו ע"פ הנחיית רופא, ובמקום צורך אוכל ושותה כדרכו (רמ"א תרי"ח ס"א, וע"ש בערוה"ש ס"א, שש"כ ל"ט ז).
בריא לענין יוהכ"פ
- לא חשיב חולה– חולשה מחמת הצום אך לא נפל למשכב, מיחושים, אודם בגרון, שפעת ללא דלקת גרון, חום פחות מ-39 (אול"צ פט"ו אות א).
- מי שאומר שליבו חלש ושע"כ הוא מבקש לאכול – כאשר לא ניכר עליו שמצבו כן, אסור לו לאכול כיון שהוא בחזקת בריא, אבל הוא עצמו אם מרגיש שלפי מצבו נצרך לאכול, רשאי ליקח אוכל בעצמו, דלב יודע מרת נפשו (משנ"ב תרי"ז ס"ק ו). וגם מותר לומר לו שלדעת החת"ס מותר לו לקחת בעצמו (גריש"א, תורת היולדת פרק כ' הערה ז').
אכילה כדרכו בחולה שיש בו סכנה
- חולה הנצרך לאכול כדרכו, מברך גם ברכה אחרונה אם אכל כזית בכדי אכילת פרס, או אם שתה בשיעור שתיית רביעית. ובברכת מעין ג' מזכירים מעין המאורע "וזכרנו לטובה ביום הכיפורים הזה ביום סליחת העוון הזה" (שש"כ פל"ט הערה קיב).
- אם אוכל פת – צריך ליטול ידיו עד הזרוע (חזו"ע עמ' שח), ולענין לחם משנה אם חל בשבת יעשה, ואם חל בחול ובקל יכול לעשות לחם משנה יעשה[11]. ואח"כ מברך ברהמ"ז אם אכל כזית פת, ומזכיר יעלה ויבוא באזכרת "את יום הכיפורים הזה יום סליחת העוון הזה", ואם חל בשבת מוסיף גם אמירת "רצה" (עיין שו"ע תרי"ח ס"י ומשנ"ב). ובכל זה אם שכח להוסיף אינו חוזר. ויש להימנע מלהתחייב בזימון ושע"כ לא ישבו ג' בני אדם יחד, וגם אם ישבו כך לא יזמנו (שש"כ פל"ט הערה קיא).
- אין לקדש על היין ביוהכ"פ, וכן הדין גם אם חל בשבת[12] (מג"א תרי"ב ס"ק י, כה"ח ס"ק ס, משנ"ב ס"ק כט).
אופן שאלת הרופא והתנהלות הרב
- לכתחילה יש לשאול רופא יהודי יר"ש שצם ביוהכ"פ (ביה"ל תרי"ח ס"א ד"ה חולה). וה"ה רופא מומחה ומפורסם, וה"ה רופא שניכר עליו שמשיב לאמיתו של דבר (אול"צ פט"ו אות ב').
- אם אין בנמצא רופא כזה, ניתן לסמוך על כל רופא, אף אם אינו צם בכיפור, ואפילו אם הוא גוי (חוט שני שבת ח"ד עמ' רנב, תורת הילדת פ"נ הערה א' בשם הגריש"א). ואמנם אם ניכר שהרופא משקר ומוסר מידע כוזב, אין להאמין לו (אול"צ פט"ו אות ב').
- אופן השאלה לרופא כאשר מדובר בחולה מסוכן – האם האכילה והשתיה ישפרו את מצבו של החולה? האם האכילה והשתיה יגדילו את סיכויי ההחלמה? [ולא נכון לשאול, האם יש לחולה סכנה אם לא יאכל וישתה?, דלדינא אף באופן שיש ספק שיתחזק מחמת האכילה והשתיה, מותר וכנ"ל]. (תשובות והנהגות ח"א סימן שמ"ט).
- כמו"כ יש לשאול את הרופא מה צורת האכילה, והאם מספיק אכילה או שתיה לשיעורים. וכמו"כ מה כמות האכילה סה"כ הנצרכת לחולה בכל מהלך יוהכ"פ.
- אם בא חולה לרב ביוהכ"פ עצמו, יש לרב לשקול ע"פ ראות עיניו וע"פ אבחנתו, ובפרט אם מדובר באדם יר"ש שמבקש לאכול שיש להתחשב בדבריו (אול"צ).
- כאשר יש דיעות שונות בין הרופא לבין החולה, מבואר בשו"ע (תרי"ח ס"א והלאה) שישנם כמה מצבים בזה:
- אם החולה אומר שצריך לאכול, אפילו מאה רופאים אומרים שאין צריך – שומעים לחולה, דלב יודע מרת נפשו (תרי"ח, א). ואמנם אם החולה הוא מומר, והרופא אומר שאינו צריך לאכול, בכה"ג לא אמרינן לב יודע מרת נפשו, דהא רשע הוא ואינו נאמן לענין זה (גריש"א, אשרי האיש ח"ג פכ"ד אות ל).
- אם 2 רופאים אומרים שצריך לאכול, אפילו מאה רופאים אומרים שאין צריך – שומעים לרופאים האומרים שצריך לאכול (תרי"ח, ד').
- רופא אומר צריך, חולה אומר אין צריך – שומעים לרופא (תרי"ח, א).
- רופא אומר צריך, חולה ועוד רופא אומרים אין צריך – אין שומעים לרופא האומר שצריך לאכול, אלא מצרפים דברי החולה לרופא שאומר אינו צריך (תרי"ח, ג. משנ"ב ס"ק ט).
- רופא מסופק, חולה אומר איני צריך – מאכילים אותו [דדברי החולה לא מעלים ולא מורידים] (תרי"ח, ה').
- רופא אומר אין צריך, חולה מסופק – אין מאכילים אותו (שם).
מעוברות ומניקות
הנחיות כלליות למעוברות
- נשים מעוברות וכן נשים מניקות חייבות בתענית (תרי"ז ס"א). וכן הדין בכל שלבי ההריון, כאשר מדובר בהריון תקין. וכן הדין גם בזמנינו על אף שירדה חולשה לעולם (הלכ"ש יוהכ"פ פ"ו ס"א, אול"צ פי"ד אות א) ובשו"ת אבן ישראל (ח"ז סימן לו' אות ד') רוח אחרת עימו.
- ישנם כמה דברים שהמעוברות צריכות לשים לב אליהן:
- עדיף לצום מאשר להתפלל, ולכן אם משערת שהתפילה תגרום לה לצורך באכילה או בשתיה, תשאר בביתה. (עיין אול"צ פי"ד אות א')
- מעוברת צריכה להיות במנוחה, ועל הבעל לסייע לה כפי הצורך גם על חשבון שהבעל לא יתפלל בציבור מחמת כן (אול"צ שם).
- יש לדאוג מראש למקום ממוזג ונוח.
- במדה וחלה הרעה במצבה של המעוברת, פעמים צריכה להפסיק לצום ולשתות הרבה מים ופעמים גם לאכול, ופעמים צריכה לשתות או לאכול לשיעורים. ופרטי הדינים בזה כדלקמן.
- אם יש מורה הוראה זמין, נכון שתתייעץ איתו לפני שתחליט מה עליה לעשות, ואם לאו, תלוי בהרגשתה ובאומדן דעתה, ואין להחמיר בזה.
מצבים בהם המעוברת מפסיקה להתענות – יושבת על המשבר
- במצבים הבאים צריכה המעוברת להפסיק את הצום.
- מעוברת שהריחה מאכל ופניה משתנים[13], יש ללחוש באוזנה "יוהכ"פ היום", ובשעה"צ (תרי"ז ס"ק ג) הוסיף בשם המאירי שיש להבטיח לה שאם תתיישב דעתה יהא העובר יר"ש. ואם לא נתקררה דעתה יש להאכילה אותה[14], ואין צריך אומד הרופאים (תרי"ז ס"ב, ע"ש במשנ"ב).
- חולשה גדולה – יותר מחולשה שיש לכל אדם שצם.
- כאבי ראש חזקים במיוחד.
- כאבי עיניים חזקים במיוחד.
- סחרחורת חזקה מאוד.
- שחור בעיניים באופן שאין זה רגיל אצלה (גרנ"ק, חוט שני יוהכ"פ, עמ' קסו).
- מתחיל דימום ואפילו קל (ע"ש בגרנ"ק).
- איבוד נוזלים רבים מחמת הקאות חוזרות ונשנות.
- בטן קשה, כאבי גב ובטן, לחץ חזק באגן.
- הפסקה או ירידה בתנועות העובר – הנכון שתשנה תנוחה ותמתין כשעה, ואם לא השתנה המצב צריכה להפסיק לצום.
- צירים – יותר מ-5 בשעה.
מצבים בהם יש לדון שלא תתענה המעוברת כלל
- ישנם מעוברות שמצב ההריון שלהם אינו תקין, ועליהם לדעת מראש האם עליהם לצום ובאיזה אופן, ויש לקבל הנחיות מרופא יר"ש או רופא שניכר שדובר אמת, ואח"כ לקבל הנחיות מהרב.
- ישנם מצבים בהם המעוברת מקבלת היתר רק לשתות, או רק לאכול, פעמים ההיתר הוא לשיעורין ופעמים הוא כדרכה, והכל לפי הענין ושיקול הדעת והכרעת המו"צ. ובכל ענין כאשר שותה משקאות נכון יותר שתשתה משקאות מועילים יותר, כגון חלב עם דבש וכדו', דאין נפק"מ בין שתיית מים לשתיית שאר משקאות (אול"צ פי"ד אות א).
- במקרים הבאים יש לדון שלא תצום ביוהכ"פ, ותעשה שאלת רופא ומו"צ.
- הפלות – אשה שעברה הפלות תכופות בצורה לא שגרתית. ולמעשה אם עברה ב' הפלות מחמת התענית, והרופאים אומרים שההפלות מחמת התענית, מותרת לאכול פחות מכשיעור (חזו"ע עמ' קצה), וכן כתב בדעת תורה (ס"א). ולדעת הגרשז"א אף אם הרופא חושש שהתענית תגרום להפלה, הרי שלא תצום אף שלא הפילה בעבר (הלכ"ש עמ' פא). ובחזו"ע (שם) נשאר בצ"ע עליו. ונראה שרופא בר סמכא, יש לחוש לדבריו (הגרשי"ז שליט"א).
- אשה שעברה טיפולי פוריות, והיא בחודשים הראשונים להריונה, וע"פ דעת הרופאים יש אצלה סכנת הפלה יותר ממעוברת רגילה (גרשז"א הלכ"ש עמ' פא, הוב"ד בחזו"ע עמ' רצה).
- שמירת הריון, וכגון מחמת קיצור צואר הרחם. ובאול"צ (פי"ד אות א') כתב שאפילו תוך מ' יום להריונה הדין כן שלא תתענה אם היא בשמירת הריון.
- חום גבוה.
- אנגינה.
- דלקות.
- התכווצויות, ורופא אומר שצריכה לשתות (אול"צ פי"ד אות א).
- דימום רב שהיה אחר חודש שלישי (אול"צ פי"ד אות א).
- היסטוריה של לידות מוקדמות.
- הריון של תאומים.
- מוגלובין נמוך (פחות מ-9) תשתה לשיעורין, ובמצבים קיצוניים (כגון במוגלובין נמוך מ-6), תשתה כדרכה (אול"צ פי"ד אות א').
- צירים מוקדמים – אף קודם חודש תשיעי, יש לה לשתות לשיעורים, ואם מרגישה שצריכה יותר תשתה כדרכה (גרנ"ק בחוט שני עמ' קסו).
- התכווצויות, באופן שהרופא אומר שהיא צריכה לשתות (אול"צ פי"ד אות א').
- לחץ דם (140 ומעלה).
- סכרת הריון.
- ישנם מצבים בהם הנכון הוא שתשתה משקה מר, כגון תה חזק מאוד, מי קליפת רימון, מים עם אבקת סודה לשתיה, ותתחיל בשתיה לשיעורים. ויש בכה"ג להימלך בחולה וברופא.
- מעוברת שנוטלת כדור מחמת שהמוגלובין אצלה נמוך (פחות מ-9), צריכה לאכול לפני הכדור ע"מ שיספג נכון, ותאכל פחות מכשיעור קודם לקיחת הכדור, ויש להתייעץ עם רופא עד כמה נחוץ הדבר.
- מעוברת שהיא בחששות הנ"ל, תרבה בשתיה מרוכזת קודם יוהכ"פ, וכן באכילת מאכלים שיש בהם קלוריות רבות, כגון ענבים, בסקויטים, וופלים וכדו' קודם יוהכ"פ.
יולדת בזמן הלידה
- מעוברת שהחלו אצלה תהליכים המראים על התקדמות לקראת לידה, צריכה ללכת מיד לבית חולים – דימום חזק, ירידת מים מוגברת, צירים תכופים, חוסר בתנועות העובר. במצב זה דינה כיושבת על המשבר, עיין להלן אות ג'.
- תחילת הזמן שבו נחשבת היא ליולדת הוא מזמן שהתחיל תהליך הלידה [צירים תכופים, ירידת מים], דמזמן זה מחללים עליה את השבת, אך חשבון ג' ימים [דלקמן] יש למנות מזמן הלידה עצמה[15] [והכא והכא לקולא]. (עיין משנ"ב סימן ש"ל ס"ק יא).
- נחלקו הפוסקים בזמן שקודם הלידה [שהחלו צירים תכופים או ירידת מים] – י"א שתשתה לשיעורין (מאמר מרדכי תרי"ג ס"ק יג, שדי חמד מע' יוהכ"פ סימן נ' אות ב'), וי"א שתשתה ללא הגבלה, ועדיף שתשתה משקאות מזינים מאשר מים, ועוד שאם מרגישה שצריכה לאכול הדבר מותר ג"כ בכה"ג (נשמת אברהם עמ' נ', שלמי מועד עמ' סז). ועל כן ינהגו לפי הרגשתה של היולדת (הגרשי"ז שליט"א).
יולדת עד ג' ימים
- דרשו דורשי רשומות על הפסוק "כי גם זה לך בן", דעד ג' ימים מחללים עליה שבת וה"ה דמותרת באכילה ביוהכ"פ [מילת "גם" ג' ימים, מותרת], ועד ז' ימים רק האומרת [מילת "זה" ז' ימים, האומרת]. ועד ל' יום רק ע"י גוי מחללים עליה את השבת [מילת "לך" ל' ימים, כותית], ולענין יוהכ"פ אין נפק"מ כלל ב-ל' יום.
- יולדת עד ג' ימים ללידתה אינה צריכה לצום (שו"ע תרי"ז ס"ג).
- חשבון הימים יעשה לפי שעות, לדוגמא – אם ילדה ביום ז' תשרי בשעה שתיים בצהרים, יכולה לאכול עד עיצומו של יוהכ"פ בשעה שתיים בצהרים (משנ"ב ס"ק יג, ודלא כהשו"ע תרי"ז ס"ד שהחמיר בזה כתה"ד והתוס' בגיטין ח: למנות ימים, אלא כהרשב"א שבת קל. והריטב"א קכט. והרא"ש בתשובה כלל כו' סימן ב' הסוברים שסופרים מעת לעת, וכן הלכה גם לבני ספרד, וכן פסק באול"צ פי"ד אות א', וע"ש אות ג' שכתב דהרוצה להחמיר כהשו"ע, יניח המאכל לפניה והיא תיקח, ולא יאכילנה בידיים).
- דין יולדת תוך ג' ימים ללידתה, תלוי במה שהיא עצמה אומרת, ויש בזה ג' מצבים:
- אם אומרת שאינה צריכה לאכול והיא בתוך ג' ימים ללידתה, יש להאכיל אותה לשיעורים.
- אם אומרת שצריכה לאכול, יש לה לאכול כדרכה.
- אם לא אומרת כלום נחלקו הפוסקים, י"א שיש להאכילה כדרכה (משנ"ב תרי"ז ס"ק י', וע"ש בשעה"צ ס"ק יב). ואולם הגר"ז (תרי"ח ס"ק ג) וכה"ח (תרי"ז ס"ק יט) פסקו להחמיר בזה, דהיינו שגם כאשר לא אומרת כלום יש להאכילה לשיעורין, וזאת כאשר נראה ע"פ אומדן הדעת דסגי לה בהכי. ובחזו"ע (עמ' שז) פסק להחמיר בזה כמותם. [ויש להעיר דבביה"ל (תרי"ח ס"ז ד"ה כשמאכילים) שהביא דברי הגר"ז, ושם לא הכריע לקולא]. ובאול"צ (פי"ד אות ב') כתב דהמיקל להאכילה כדרכה שפיר דמי, ואמנם אם היא בזמן שהוא תוך 72 שעות ללידתה אך היא ביום ד' ללידתה דלדעת מרן השו"ע אין לה היתר לאכול אא"כ אומרת, בכה"ג יש להאכיל אותה לשיעורין, דתרי קולי אין להקל, ע"ש באול"צ.
יולדת עד ז' ימים
- מ-ג' ימים ללידתה עד ז' ימים ללידתה, אם אומרת שצריכה לאכול ולשתות נותנים לה (שו"ע תרי"ז ס"ד). וכן הדין אף אם הרופא אומר שאינה צריכה, שאם היא אומרת צריכה אני מאכילים אותה.
- אם אינה אומרת כלום, או שמסופקת בדבר, ג"כ יש להאכיל אותה (משנ"ב ס"ק יא). ובכה"ג תאכל לשיעורים, ונכון שיניחו המאכל לפניה והיא תאכלנו אם תרצה (אול"צ פי"ד אות ג').
- אם אומרת בפירוש שאינה צריכה, אין להאכיל או להשקות אותה (שם).
- גם ז' ימים אלו מונים מעת לעת, ולקולא (וכנ"ל). ואמנם לענין ז' ימים דיולדת, אם נמצאת בזמן שלפי חשבון מקצת היום ככולו עברו הימים, ולפי חשבון מעת לעת לא עברו הימים, תשתה פחות מכשיעור (שעה"צ ס"ק יט, יבי"א ח"ז סימן נג', חזו"ע ימים נוראים עמ' רצא).
יולדת אחר ז' ימים
- יולדת אחר ז' ימים דינה ככל אדם, וכדין חולה שאב"ס, ושע"כ אם חשה שהוכבד עליה החולי דינה כחולה המבואר בסימן תרי"ח ונתבאר לעיל (משנ"ב ס"ק יב).
- אם היו סיבוכים בלידה או לאחר הלידה, כגון דלקות פנימיות וכדו', והרופא אומר שהיא צריכה לאכול, תעשה שאלת חכם בגדר היתר אכילה.
מפלת
- מפלת דינה כיולדת (ביה"ל תרי"ז ד"ה יולדת), והיינו שהפילה אחר מ' יום להריונה (חזו"ע עמ' רצה).
ניתוח קיסרי
- כיון שתלוי הדבר באופן הניתוח ושאר פרטים השייכים לכל אשה, לכן משתנה הדין בין אשה לאשה, ופעמים אף אחר ג' ימים דינה שהיא מסוכנת (חוט שני, שבת ח"ד עמ' רמח). ונראה דעד ג' ימים ודאי שדינה כיולדת תוך ג', ועד ז' ימים ודאי דדינה כיולדת תוך ז', ורק להקל אמרו כן (ע"פ מ"ש האול"צ פט"ו אות ד' דמי שעבר ניתוח דינו כיולדת לענין ג' ימים ולענין ז' ימים, והכא סו"ס עברה ניתוח).
מינקת
- מינקת [שעברו ז' ימים מלידתה] חייבת בתענית (תרי"ז ס"א).
- אם המינקת חוששת מלהתייבש כתוצאה מההנקה והטיפול בילדים, תיזהר מלעשות פעולות הכרוכות במאמץ, ותשאר בביתה ואם צריך בעלה יסייע לה אף על חשבון תפילה במנין, וכשם שכך הדין במעוברת (אול"צ פי"ד אות ב').
- אם התינוק אוכל רק חלב אם, ואינו אוכל תחליפי חלב, הרי שהיא חייבת לאכול ולשתות בשביל שלא יפסק החלב, ומותר לה לשתות לשיעורין, ויתכן שמספיק לה לשתות לשיעורין (ביה"ל תרי"ז ד"ה עוברות).
- אם יכולה ליתן תחליף חלב, דעת האול"צ (פי"ד אות ב') שכך תעשה, ותבדוק זאת קודם יוהכ"פ לראות אם התינוק אוכל מהם, ורק אם אינו אוכל מהתחליפים, או שהתינוק צריך דוקא חלב אם, ולשם כך ייבת המינקת לשתות, בכה"ג מותר לה לשתות. ואמנם דעת הגרשז"א (הלכ"ש יוהכ"פ פ"ו ס"ב) שאם קיים חשש שיתמעט החלב מחמת התענית, תשתה לשיעורין, דעיקר מזונו של התינוק הוא חלב אם, וכ"ז כשהתינוק קטן, אך אם עברו חודשים רבים מהלידה יעשו שאלת חכם.
- בזמנינו קיים "בנק חלב", ובאופן הנ"ל כדאי מאוד להתאמץ להשיג חלב כזה, או שתשאב חלב מראש ע"מ שלא תצטרך לאכול או לשתות ביוהכ"פ.
- מינקת הצריכה לשאוב חלב [ומוכרח הדבר כנ"ל] – נכון יותר שתכוין מערב יוהכ"פ שעון שבת שידליק את המשאבה החשמלית, ותניח את המשאבה עליה קודם שנדלקת השעון, ואז השאיבה נחשבת כגרמא, ובמקום צורך גדול מותר (עיין שו"ע של"ד סעיף כב'). וזה עדיף ממשאבה ידנית, שבמשאבה ידנית עושה מעשה בידיים.
שאלות מבית ההוראה
שנענו ע"י מרן הגאב"ד הגאון הגדול רבי שלמה ידידיה זעפראני שליט"א
- אשה בהריון שיש לה שושנה, ומקבלת זריקות לדילול דם וכן מקבלת אנטיביוטיקה, וגם היא חלושה מאוד ואינה מצליחה לעמוד על רגליה, וכעת אין הנחיות ברורות מהרופא, אך התחשות שלה קשות מאוד.
תשובה – יכולה לאכול ולשתות לשיעורים.
- דלקת קלה פנימית בקיבה טרסריון, וכן נסיגת סוכר 4 פעמים בחודש האחרון כאשר מפספס ארוחה מרגיש רעידות וחולשה גדולה, שאל רופאים ואמרו לו שלא צריך לצום, אך נראה שלא היתה להם אכפתיות לענין [והיו רופאים גוים].
תשובה – ישתה לשיעורין משקאות מתוקים ע"מ ליצב את רמת הסוכר.
- הריון חודש חמישי, כעת הכל תקין. הריון קודם צירים מוקדמים והסתיים בלידה מוקדמת בשבוע 34 למרות שתיה לשיעורים. כמו"כ לאחיות שלה יש צירים מוקדמים.
תשובה – למעשה תצום כרגיל במום ממוזג וכו', ובמקרה שיש בחילות והתכווצויות להתחיל לשתות לשיעורים.
- הריון שבוע 37, בשבוע 21 היה דימום קל, מאז הכל היה תקין, כעת מרגישה טוב, חולשה קלה מידי פעם.
תשובה – אם אין שינויים תשאר במנוחה במקום ממוזג וכדו', ואם תרגיש צירים או התכווצויות תצטרך לשתות, ואם יגיעו תסמיני לידה של צירים הרי שצריכה לאכול ע"מ שתתחזק ללידה עצמה.
- זקנה בת מאה שלא לוקחת כדורים ואין לה תופעות חולי.
תשובה – עצם הגיל המופלג מצריך אותה לאכול בכיפור, ותאכל כדרכה.
- אשה שמעושה ניתוח לייזר בעיניים ביום שאחר יוהכ"פ, וצריכה לקחת טיפות עיניים לקראת הניתוח.
תשובה – אין לאסור מדין שחיקת סממנים כיון שאין זה רפואה, אך יש לאסור מדין הכנה.
- חולה סכרת סוג 1, בשנים קודמות היה צם, אך כעת שומע שיש דיעות בפוסקים הסוברים שלא לצום במצב שכזה. מדובר באדם שמחוברת אליו משאבת אינסולין כל הזמן, ולפי זה מזריק את האינסולין. למעשה ניתן לשנות את מינון האינסולין ובכך לייצב את המצב.
תשובה – אין לצום במצב שכזה, ולכל הפחות לשתות לשיעורים דברים מזינים ע"מ לא להגיע לסיכון. וכל זה לכתחילה אף שעדיין לא הגיע למצב שירד הרמה של הסוכר [ואינו צריך לעשות התרת נדרים על שנים קודמות שצם למרות מצבו זה].
- יולדת תוך ז' ללידתה, ואומרת שלא צריכה לאכול, ובעלה אומר שיש שלב שהיא צריכה ורק אומרת שלא צריכה.
תשובה – שתתחיל לצום, ובמהלך הצום תתחיל לשיעורים לפי הצורך.
מקורות והערות:
[1] וגם אם התברר אח"כ שטעו באבחנה, ולא היה מסוכן אצל התענית, אינו צריך כפרה, דספק נפשות להקל (שו"ת בנין ציון החדשות סימן כה).
[2] אג"מ ח"ג סימן צא, כה"ח ס"ק כח, אול"צ פט"ו אות ח, גריש"א באשרי האיש ח"ג פכ"ג אות כג. וע"ע בשעה"צ תרי"ב ס"ק יז' שהביא דעת הראבי"ה הסובר דדבר שדבר שאינו ראוי לאכילה, וגם אוכל ממנו פחות מכשיעור מותר לכתחילה, ואמנם במשנ"ב שם ס"ק טו לא פסק כן, וכפי שהפמ"ג והפר"ח לא פסקו כן, מ"מ באחרונים הובא לצרף שיטה זו כאשר מדובר בחולה שאב"ס, עיין חוט שני יוהכ"פ עמ' קמה.
[3] ודלא כהאג"מ (ח"ד סימן קא אות ג) הסובר לאסור עירוי כיון דאין בזה ליישב דעתו של החולה. ודעת הגריש"א (אשרי האיש ח"ג פכ"ג אות יט) שאין חיוב ע"י עירוי דסו"ס ישוב הדעת הוא ע"י אכילה. והגרשז"א (מנח"ש ח"ד סימן ז' ד"ה ואף) כתב דאין חיוב לחולה לעשות תחבולות אלו, וכן אין לחייבו לערב דבר מר בשתיה.
[4] דעת הגר"ח מבריסק שכאשר מדובר על חולה שיש בו סכנה כעת, עליו לאכול רגיל, שאכילה כזו טובה יותר מאשר אכילה לשיעורים, ולדבריו מ"ש השו"ע (תרי"ח ס"ז) שיש להאכיל את החולה המסוכן לשיעורים, נאמר בחולה שעדיין אין בו סכנה ורק יש השערה שאם לא יאכל יסתכן [שכן הוא בסעיף א' בשו"ע שם, ולפ"ז ס"ז וס"ח קאי על ס"א]. וכ"כ האו"ש. וכתב עלי בנו הגר"י סולוביציק, שדבריו מפורשים בחינוך ובמנחת חינוך, ע"ש (פרק ב' מהלכות שביתת עשור). ובחזו"ע (ימים נוראים עמ' שה) האריך להוכיח דעיקר הלכה כפשטות מרן השו"ע (תרי"ח ס"ז וס"ח) שגם חולה שהוא כבר מסוכן יש להאכילו לשיעורים, ורק אם לא מספיק לו כך, או שאומדים מראש שהיא לא תצלח, אז יש להאכילו כדרכו. וכ"כ האול"צ (פי"ד אות א) וכך עיקר הלכה אצל מורה הוראה. ואמנם הגריש"א (הל' חג בחג, יוהכ"פ עמ' תיז) כתב דכשמסתפקים אם לתת לחולה לשיעורין או כדרכו, ניתן להקל כשיטת הגר"ח מבריסק ואין לצמצם בזה ולשער בכל אכילה, כיון דאכילה כדרכו מועיל לחולה.
[5] דעיקר איסור האכילה ביוהכ"פ נאמר בכמות האכילה, ואין הבדל בין סוגי המאכלים (אור שמח, פי"ד הי"ד ממאכ"ס. גרשז"א הלכ"ש יוהכ"פ פ"ו אות יג). ואמנם ממתקים לשם הנאה (ולא לשם תזונה), אסור אף ליולדת תוך ג', או לחולה שיש בו סכנה האוכל כדרכו (גרשז"א, שש"כ פל"ט הערה צה).
[6] דשיעור חיוב בתענית הוא בככותבת הגסה, ושיעור זה שווה בכל אדם, דבכמות זו שיערו חכמים שמתיישבת דעתו של אדם [וכמות של כזית, אף שנחשבת אכילה לשאר אכילות שבתורה, מ"מ הכא בעינן יתובי דעתא ולא אכילה], וכביצה הוא מעט פחות מככתובת, ושע"כ נתנו רבותינו שיעור של שני שליש ביצה (עיין שו"ע תרי"ב ס"א וע"ש משנ"ב ס"ק א-ג).
[7] וזאת על אף דקי"ל דמאכלים ומשקים אין מצטרפים, ואם המשקה בפיו ונבלע בתוך האוכל שמכניס לפיו, הסתפק הגרשז"א האם המשקה מצטרף לשיעור האוכל (שש"כ פל"ט הערה פז).
[8] אמנם קיים דיון בפוסקים האם חולה שיש בו סכנה צריך לאמירת הרופא, דעת הרשב"א (שו"ת ח"ג סימן ריד) דחולה שיב"ס אוכל כדרכו דמסוכן הוא אצל אכילה, מאידך בביה"ל (סימן שכ"ח ס"ג ד"ה כל) הביא ראשונים אחרים הסוברים דגם חולה מסוכן צריך אומדנא של רופא שיאמרו אם התענית מסוכנת. ובערוה"ש (תרי"ח אות א-ב) פסק כהרשב"א דרק בחולה שאין בו סכנה בעינן אומדנא של רופא, אבל במסוכן מאכילים אותו בסתמא. ע"כ.
ונראה שאכן כאשר מדובר על חולה מסוכן ממש, וכגון חולה סופני וכדו', הדין כן שמאכילים אותו ללא אבחנות ושאלות, אבל כאשר מדובר על חולי שיש בו סכנה אך המצב בשליטה והחולה מטופל, יש לדעת את מצבו ע"פ אומדנת הרופא, דפעמים הענין תלוי בשתיה בלבד, ופעמים מספיק לשיעורין. וכבר נתבאר בהערות קודמות, דעיקר הוראה דלא כהגר"ח מבריסק בענין זה, ושכן פשטה ההוראה.
[9] אם החולה התרפא ממחלת הנפש, אך יש אומדנא שהתענית תחזיר את החולי, לא יתענה, כיון דהוי בחשש פיקו"נ אם יחזור החולי (אג"מ אבהע"ז א', סה).
[10] ואם פניו אינם משתנות, אין ליתן לו לאכול, והאדם עצמו אם מרגיש שצריך יכול ליקח בעצמו, דלב יודע מרת נפשו (משנ"ב תרי"ז ס"ק ו), ובאול"צ (פי"ד אות א) הוסיף שניתן להניח לפניו והוא יקח מעצמו.
[11] דנחלקו הפוסקים בזה, כיון שענין לחם משנה הוא זכר למן שירד פי 2 ביום שישי, וכ"ז לא שייך ביוהכ"פ, ובכה"ח (ס"ק ס) כתב שנכון לבצוע על לחם משנה היכא דאפשר. ע"ש. ונראה דיוהכ"פ שחל בשבת, יש יותר ענין בזה, שהרי שייך זכר למן מחמת השבת.
[12] ומה שהיה מעשה בגר"י סלנטר שקידש ואכל ביוהכ"פ בבימה של בית הכנסת (תנועת המוסר עמ' 160 הערה 8), יתכן ועשה כן כהוראת שעה להראות ולהדגיש לציבור את חובת האכילה באותה תקופה שהיתה מגפה. א"נ י"ל ועיקר, דהיה זה יוהכ"פ שחל בשבת, ולדעת הרע"א (מובא בשעה"צ תרי"ח ס"ק כב) דבכה"ג צריך לקדש כיון שחיוב קידוש של שבת מהתורה הוא, וקי"ל דאין קידוש אלא במקום סעודה.
אמנם לדינא לא קי"ל הכי, אלא אף כאשר חל בשבת, אין לקדש (אג"מ חו"מ ח"א סימן לט, כה"ח תרי"ח ס"ק ס, אור שמח הל' עבודת יוהכ"פ פ"ד ה"א, אלף המגן תרי"ח ס"ק א). מיהו יש שכתבו שאם ירצה יהרהר הקידוש בליבו. וראה באשרי האיש (ח"ג סימן כג אות יז) שכתב דגם לרע"א אין להזכיר שהחיינו בקידוש, אלא יזכירנו בתפילה בתחילת היום. .
[13] ובאול"צ (פי"ד אות א) כתב ע"פ המאמר מרדכי (ס"ק א) דאף אם לא נשתנו פניה, כל שלא נתקררה דעתה, יש ליתן לה לאכול.
[14] למעשה נחלקו הראשונים האם העובר מתאווה (רש"י) או המעוברת מתאווה (ר' מנוח), ונפק"מ למעוברת תוך מ' יום להריון, שאם נאמר שהעובר מתאווה ורק הוא בסכנה, הרי שתוך מ' יום לא יתכן שמתאווה ואין לה לאכול. ולמעשה במשנ"ב (תרי"ז ס"ק א) כתב דגם העובר וגם המעוברת בסכנה.
[15] י"א מזמן יציאת הולד וי"א מזמן יציאת השיליה.
