אלול של למדנים: טיפול נקודתי בנפילות מול שינוי מהלך מעמיק

זמן ייעודי לשימת לב לפרטים ובניית תובנות

עקבו אחרי כותל המזרח בגוגל

המילה המהדהדת ביותר בעולם התורה והיכלי הישיבות למעלה מכל מעגל השנה היא המילה 'אלול'. אין ספק שעם כל ההדרגות איך לקבל חודש זה וכלל השיטות היאך להתבונן בו, כשיהודי תורני רק שומע את המילה 'אלול', כבר תכף ומיד ניצת בו רגש ייחודי.

וכבר הארכנו בשנים קדמוניות כי הרעיון של 'אלול' הוא כסוד נסתר – אחר שאין לנו פסוקים ולא גמרות המדברים על מהותו של החודש. אכן כן יש לנו מעט מאוד מדרשים, וכל השאר נעלם – וסיבות טובות לכך ואכמ"ל.

חרדת אלול מבית מדרשו של מרן הבית יוסף ז"ל

והנה אחד המדרשים הנודעים הוא המובא בפרקי דרבי אליעזר (סי מו) מביאו הר"ן בגמרא ר"ה (יב: ד"ה גרסינן), וכן מביאו הרא"ש (שם פרק רביעי סוס"י יד) והטור (סי' תקפא או' א) בתוספת דברים וזה לשונו:

תנא בפרקי דרבי אליעזר… בראש חדש אלול אמר הקב"ה למשה 'עלה אלי ההרה', והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד בעבודה זרה. והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר 'עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר'[1], ולכך התקינו חכמים שיהו תוקעין שופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה שנאמר אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב את השטן שלא להשטין על ישראל ע"כ. וכן נהגו באשכנז לתקוע כל חדש אלול בקר וערב אחר התפלה…

ושמעינן דמקצת אתרוותא קיימי מראש חודש אלול ואמרי דביה סליק משה להר פעם שלישית ונחת בלוחות שניות ביום הכפורים, וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו… ואנן מנהגינו מהנך דקיימי מר"ח אלול.

הנה המביט מקופיא מתפלא, וכי מפני שעבדו ישראל את העגל קרי העבודה זרה של המדבר על כן יש לתקוע בכל שנה ושנה או לעורר רחמים ולבקש סליחות בכל החודש? מה לנו ולע"ז חלילה וחס?! זאת ועוד שהרי אותו שופר היה בכדי לשמור את ישראל באותם ימים שלא יעבדו ע"ז – ואכן כך היה שלא עבדו, וכי אנחנו צריכים בכל שנה שוב ושוב לתקוע ולבקש סליחות גם כן בכדי להינצל?

אולם רעיון הדברים הוא, שאם הועילה השעה בדור ההוא שה' התעלה על ידי קול שופר, הרי שיש לנו לנצל את קול השופר בכל שנה ושנה שיועיל עבורנו בכל פעם מחדש!

ובכדי להבין כיצד הדברים פעלו אז וכיצד הם פועלים כעת ומה מועיל לכך קול השופר עתה כימי קדם בדדמי, ראה למרן בבית יוסף (תקפא א) שכתב וז"ל:

איכא למידק, שכבר הביא ראיה משופר שתקעו במדבר ולמה ליה תו לאיתויי ראיה מאם יתקע שופר בעיר?

יש לומר משום דאיכא למידחי דאף על פי שעל ידי שופר נמנעו ישראל במדבר מלחטוא אינו מפני שהשופר מיוחד לכך דהוא הדין אם היו מעבירין כרוז היו נמנעים על ידו מלחטוא, לכך הביא מאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דמשמע שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד יי' ומהדר גאונו.

ועוד יש לומר דמשופר המדבר לא למדנו אלא שעל ידו נמנעו מלחטוא, אבל עדיין אנו צריכין ללמוד שעל ידי קול שופר אדם מתעורר לשוב בתשובה, ולכך הביא פסוק דאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו.

הנה כי כן, מטרה נעלית יש לו לשופר ולסליחות בימים אלו, להגיע לא רק למניעה מן הרע בשב ואל תעשה, אלא להתעורר לתשובה בקום ועשה! כל שנה וענייניה כל שנה ותשובתה, ואם למדים היטב את לשון הבית יוסף, הרי שהוא מעמיד לנו מה צריכה להיות התחושה באלול, שמאחר ובדור המדבר היה קול שופר באלול והשופר מטרתו להחריד ולעורר לתשובה כפי הנדרש מהפסוק הנוסף, הרי שזו משמעות האלול ומהות התקנה של שופר או לחילופין סליחות בחודש אלול, להיות נחרד ולהתעורר!

וכבר ידעת שמנהג העולם לצטט את הגרי"ס בספר אור ישראל (מכתב יד) במטבע לשון שהטביע עבור חודש זה הלא הוא רגש ה'פלצות', שכך כתב בלשונו הנודעת:

ב"ה, ראה – ברכה: מלפנים כאשר ידעתי – כל איש אחזו פלצות, מקול הקורא קדוש אלול. החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו ית"ש, איש לפי ערכו…

אזי אמנם ר' ישראל קרא לזה 'פלצות' – וברש"י (ישעיה כא ד) ביאר פלצות, 'בהלה' – ורבנו האבן עזרא (שם) פירש פלצות, 'רעדה', אולם אתה הראת לדעת כי הבית יוסף קורא לזה 'חרדה והתעוררות', ואף הגרי"ס עצמו תכף ומיד המשיך בלשונו 'החרדה' הלזו נשאה פריה וכו'. ונמצא דכל מרנן סברי דבעינן רעיון אחד של תנודת הגוף והלב באלול!

והוי אומר שרעיון הפלצות לא חודש בבית מדרשו של הגרי"ס כחוויה מעולם המוסר גרידא, כי אם הוא כבר מושג ותיק משולחנו של מרן הבית יוסף ז"ל – שלמד כן ברא"ש ובטור, כצורך מעולם ההלכה.

ועם שאנו ניצבים בדור שכבר אין ממקדים את עבודת האלול בחיל ורעדה – ומקור הדברים כבר הובא כן מהסבא קדישא הח"ח כי הדור אינו מסוגל לכך…

אך אולי יש להוסיף ולומר שגם לא ברור עבור כל צורב וצורב איך עושים את אותה 'פלצות' בסדר נכון במשולב בעבודת ה', כי הלא יש לשים לב היטב כשמצטטים את הגרי"ס במשפטו הראשון ראוי ליתן את הדעת גם למשפטו השני מה הם תנאי הפלצות וז"ל: 'החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו ית"ש, איש לפי ערכו', והוי אומר שאם תהא זו חרדה ופלצות שאינם משיגים התקרבות לעבודת ה' או שאינה לפי ערך העובד, לא בזה דיבר הכתוב! כי אין דין של בהלה או הפחדה גרידא, אלא כדי להביא את האנושות לקרבת ה'.

אך עכ"פ עלה בידינו להראות מקור לאותה הנהגה של 'פלצות וחרדה' בימי אלול שהנה היא מקדם קדמתא, וממילא הדברים מתקבלים בערגה מוגברת ובאור חדש ממש!

ואליבא דאמת, כל אשר דורשים מאתנו – אינם לא דברים שמיימיים ולא דברים השייכים 'על הצדיקים ועל החסידים' – כי אם הגיוניים! אלא שכדי להיות הגיוני, חובה להיות ער! וכדי להוביל אדם ממצב של שינה למצב עירות פעמים שהוא צריך נענוע – בפרט אם שינתו עמוקה עד מאוד – שקריאה בעלמא כבר אינה מועילה. והנענוע הזה הוא הנקרא 'חרדה' והוא הנקרא 'פלצות' שעל ידם היהודי יגיע למצב של 'התעוררות' ומשם 'להתקרב לעבודת ה"!

עבודת האלול תלויה בהבנת עבודתו של מרגל

והנה מאחר ועבודת האלול היא עבודה רב גוונית וכמעט בלתי מיוסדת עלי ספר כאמור, רבים הם בני העליה הניגשים לשאול ולדייק מה עבודת הימים הללו ומה יש להשיג מהם, ובס"ד ננסה להעמיד את שורשי הדברים מה עושים וכיצד.

הנה שמו של חודש זה 'אלול' אינו מלשון הקודש כי אם מלשון התרגום בפסוק (בריש פרשת שלח לך) 'ויאללון ית ארעא' כנודע, וכבר הארכנו בכך בעבר בשיחות וועדים. והנה אחר שהמילים ויאללון ית ארעא הם תרגום למילים 'ויתורו את ארץ' דהיינו ירגלו את הארץ, הרי שאם נבין את מהותו של 'מרגל' ואת צורת תפקידו, נשכיל ונבין גם את עבודת החודש הזה.

ובכן, מרגל הוא האיש הנשלח על ידי מדינה או קבוצה המעוניינת ללמוד מה קורה בצד השני של אויב ומתנגד כשתפקידו לשבת זמן ארוך בכדי ללמוד את השטח בתצפית עקבית יום יומית. כי כשרוצים ללמוד על הצד השני לא יתכן ואינו מספיק לומר ראיתי פלוני עושה כך או ראיתי את העיר הזו מתנהגת כך וכך, זה לא יעיל כלל! מדוע? כי התנהגות אחת אינה מלמדת אותנו היאך לפעול. צריך ללמוד 'דפוסי התנהגות' – 'סדר יום' – 'מהלך'!

ובשפת המעשה, כדי להכיר היטב את הצד השני יש להתחקות אחר נקודות חולשה, ללמוד על מקומות של חוזקה, להבין פעולות ותגובות, להכיר נימוסים וסדר קבוע של התרחשויות, ורק כך להכיר היטב את האובייקט. ועל כן על המרגל לתצפת ולהתבונן ולקחת אירוע מקרה ופרט, ועוד אירוע מקרה ופרט, ועוד אירוע מקרה ופרט, ולאט לאט לבנות תצרף ומהלך שלם, כדי לקבל תמונה שתתן את ההבנה במה מדובר וכיצד נכון לפעול.

ונמצא איפה, שתפקידו המשמעותי והמקצועי של 'מרגל' שהוא יודע ומבין לצרף פרט לפרט ופיסה לפיסה בצורה יסודית עד שמגיע למסקנות מדויקות.

ראש השנה ויום כיפור של למדנים

ולכשעצמנו, בין כותלי בית המדרש ולאוזני נסיכי עולם התורה ואבירי הדעת ניתן לומר, יש 'ראש השנה ויום כיפור של פשוטי העם' ויש 'ראש השנה ויום כיפור של למדנים' – של אנשים המתבוננים ויודעים לעיין.

פשוטי העם באים לראש השנה ומקיימים מה שכתוב – וטוב שכך. וכך סדר פעולתם: ישנה דרישה של 'אמרו לפני מלכויות'? אז אומרים מלכויות! צריך לתקוע? תוקעים! ואם חל בשבת לא תוקעים? אז לא תוקעים! מה שכתוב הם עושים. ואלו פשוטי העם, בשעה שגמרו את תפלתם ונכנסו לביתם, כעת כל כולם במצוות שמחת יום טוב! תכף ומיד הם בודקים את כלי האכילה ושאר אביזרייהו – אם כדי לפתוח שולחן ואם בכדי לעלות לגג או לצאת לחצר לקיים 'ויעל עשנו כעשן הכבשן', ואם שבת היום, עדיין יש תקווה דוחים ליום השני. כך הם הדברים אצל פשוטי העם.

אצלנו הבני היכלא, ראש השנה ויום כיפור הם בגובה אחר לחלוטין – הם בגובה הדעת! וכדי לפעול נכון  עלינו להגיע עם הבנות ותובנות ברורות היאך היה מסלול חיינו עד עתה והיאך הוא יהיה מעתה, ולשם כך עלינו לחדד היטב מה מוטל עלינו להשיג ולהיכן להגיע בימי ההכנה הנאדרים הללו של חודש אלול.

והגע בעצמך! כשנעמוד ביום הדין והקב"ה יעביר אותנו כבני אמריא, אם חלילה יתפסו אותנו על כך שביום זה וזה בתאריך זה וזה בשעה זו וזו נעשה כך וכך, אם נבא ונאמר 'מחילה חטאתי', וכי זה יועיל? אולי זה יועיל לקיים מצוות וידוי, אבל זו אינה תשובה! כי מי שחושב שמהות התשובה היא לבקש מחילה על עוונות ברמה נקודתית ופרטנית הוא טועה! זה שייך להמון העם.

אדם בר דעת, איש מורם מעם, חייב לחשוב באופן מערכתי, בסיבה ומסובב ובגורם ותוצאה ולנסות להבין מה מביא לידי מה, וכשמסתכלים על מעשה אחד אין למדים ממנו, אולם כשרואים התנהגויות חוזרות ונשנות למדים על דפוסי התנהגות ומקבלים תובנה אם של מהלך נכון וראוי ואם של מהלך מוטעה שאותו יש לשנות[2]!

זהו ממש ה'ויאללון' – הריגול של הימים הללו שנועדו כדי להתבונן ולהבין מה הביא אותנו לידי חטא? מה הביא אותנו לידי חסרון? או ברמה היותר גבוהה מה הביא אותנו לידי הפסד גובה רוחני? ומה הביא אותנו שלא לעמוד בניסיון? ועם זאת לבנות מהלך חדש ודפוס חיים חדש כדי שמלכתחילה לא נגיע לאותם חסרונות.

הבחנה מבדלת בין נקודתי למערכתי

הנה ההבדל בין רופא מתמחה לרופא מומחה, שהמתמחה עדיין אינו יודע אלא לומר מה הן התרופות למחלה כזו וכזו – לפי מה שלמד ולפי המידע הנמצא בקרבו – וכך הדברים נראים אצלו: החולה בא אליו ביום ראשון ומתלונן על כאב ראש, הוא נותן לו תרופה עבור כך. הוא חוזר ביום שני ומתלונן על כאב בטן, הוא נותן לו עוד תרופה עבור כך. ביום שלישי כבר יש גם פריחה, אז הוא מסיף לו משחה למשיחה, עד כאן חוכמתו של המתלמד כשכל כולו טיפול נקודתי.

לא כן רופא מומחה אינו בודק את החולה מה הוא חולה כעת וכיצד להעביר את הכאב המקומי, הוא נותן כמה דפי בדיקות-דם ושאר אבחנות כי הוא רוצה לעלות על השורש, להבין מה הביא את המחלה, מה הגורם אליה והיאך זה התחיל…

והנפק"מ הגדולה היא, מה יש לשנות בדרך החיים של 'החולה' במשל או אצל 'החוטא' בנמשל – בכדי שדברים יתחילו להשתנות בהתאם – כדי שיהא שינוי משמעותי בכל המהות! וכשלומדים את המהלך מה היה עד עתה, יודעים היכן לתקן!

אלול שלנו של בני התורה נועד להיות מרגלים! וכשמרגל חפץ לדעת איך לוכדים אדם; איך כובשים עיר; איך מביסים מדינה, הרי זה דורש התבוננות עם ידיעה ברורה של כל פרט כדי לבנות מהלך תקין ומועיל.

לא יתכן להגיע לשעת ההתמודדות ולומר 'אוי נכשלתי' 'אוי לא הצלחתי', כי אם אתה לא במהלך של הצלה, בהחלט אתה עלול להיכשל! ואם אינך רוצה להיכשל, עליך לבנות מראש מהלך שמסיר את ההגעה לכשלונות. הלא התמודדות בשעת מעשה היא כמעט נועדה לכישלון ברור, הלוואי ונצליח כולנו לעמוד אבל הסיכוי הוא קטן! ההתמודדות האמיתית היא לבנות את עצמך נכון מלכתחילה.

וכי יבא אדם ביום ראש השנה ויאמר 'הייתי במקום פלוני ונכשלתי – מחילה וסליחה'! וכשישאלו אותו 'נו, ומה אתה מתכוון לעשות שנה הבאה'? הוא יאמר 'אלך למקום פלוני אבל לא אכשל'! האם זה תקין? הרי זו שטות גמורה! כי מן הסתם הוא כן יכשל – ומסיבה פשוטה, הייצר הוא אותו יצר ומה השתנה שנה שעברה משנה הבאה?! וכי תאמר התחזקתי? הרי גם הוא היצר יתחזק כנגדך, ומה הביטחון שלא תכשל?

והלא אם שום דבר בעצם המהלך לא השתנה, כלומר:

• אלו חבריך
• אלו מכשיריך
• זהו דפוס יומך ושעותיך
• זה מקומך וסביבתך

מהיכא תיתי שתהיה יותר חזק? אתה לא יכול להיות ליד דברים אסורים ולומר 'נכשלתי אז אני שוב לא אכשל'! ואחר המחילה ממעלתך אתה מספר לעצמך סיפורים – ועוד אומר זאת בעומדך לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה?! אתמהה!

הצורך בבניית מהלך מחודש

כדי לקיים תשובה כמשמעה, עליך לשוב ולהתייצב על דרך אחרת – על מהלך אחר, וזאת על ידי: א. תבין מה גרם למה? מה היה המהלך הפגום? ב. תבנה כלי התמודדות! בחר לך מהלך חדש!

אם אתה יודע שיש לך סביבה תומכת ומעודדת שיכולה לתת לך את הכח לצד החיוב, תבנה אותה ותטפח אותה. ואם אתה יודע שיש לך סביבה תומכת ומעודדת שיכולה לתת לך את הכח לצד השלילה, תברח ממנה ותינצל!

ובשפת המשל: הנה מי שנכשל ולא אמר קריאת שמע בזמן, הרי שתשובתו אינה לומר 'מחר אני אגיד קריאת שמע בזמן', זה כמעט גובל בשטות, כי הניסיון הוא אותו ניסיון – המיטה גם מחר תהא אותה מיטה וגם שנה הבאה תישאר כמות שהיא – והכרית אפשר שאף תהא טובה יותר! איך אני עושה שלמחר או לשנה הבאה אהיה בטוח שלא אפסיד קריאת שמע? הנה כמו שאמרנו צריך לשנות מהלך! ואם במשל של קריאת שמע עסקינן הרי שישנן כמה אפשרויות:

• אבחר לעצמי לישון עם אלו הישנים בזמן
• אלמד הלכות קריאת שמע היטב
• אתבונן בחז"לים ומדרשים המאדירים את המצווה ונותנים כח
• אשקיע עצמי בתורה יותר, אהיה יותר למדן, אהנה מלימוד עוד יותר, ממילא תהא בי חשקת התורה יותר, או אז זה יגרום לי לקפוץ מהמיטה מוקדם יותר!

זוהי 'תשובה' תרתי משמע המתקבלת על הלב וגם כלפי שמיא, כי הנה בניתי מהלך התומך אותי!

דוגמאות נוספות לדבר לאלו המתבוננים על חייהם ומכניסים את עצמם למהלך תקין – אם מלכתחילה טרם נפילה ואם לאחר נפילה כואבת, ולאחר הבנת המהלך הם נלחמים על:

• מגורים ושינה במקום שלא יביא אותם לידי ניסיון
• להתפלל במקום שישנה חברה איכותית המתפללת
• לא לצאת מלכתחילה למקום העלול להתמודדות
• קביעת חברותות שראשם ומעיינם הוא צמיחה תורנית

נמצא לסיכום: אלול אינו זמן שנועד להיזכר ממקרים מה היה רק כדי לרשום את אותם פרטים וכדי לזכור לעשות עליהם תשובה – לא ולא! [לכך יש את עשרת ימי תשובה הבאים אחר העמדת המהלך התקין ודו"ק], כי החכם והמבין דבר בל יבדוק מקרים – יבדוק מהלך! מה גרם למה? ומה הסיבות שהובילו לתוצאות? ואת המהלך השגוי אותו צריך לשנות!

תשובת בן המלך בין סיבה למסובב

משל למה הדבר דומה? מלך שהיה לו בן חביב ביותר מלומד גדול אבל גם היה סקרן בטבעו. הוא אהב להסתובב בין בני אדם שונים לראות מעשיהם ולשמוע את דיבוריהם מה אומרים ומה מגיבים וכיוצא בזה. המלך לא אהב את התנהגותו של הבן, הוא חשש שהוא ילמד ממעשיהם ויושפע מהם לא לטובה והוא ניסה להעיר את תשומת ליבו, אולם סקרנותו של הבן גברה והוא המשיך במעשיו. המלך עדיין לא נזף עליו ולא סנט בו, כי הבן היה הגון וישר ולעת עתה לא עשה כל עוול.

ביום מן הימים הגיע בן המלך לחבורת אנשים ריקים יושבי קרנות שכל מעשיהם איבוד הדעת והמדינה ולא די בכך אלא שגם לחם חוקם היה לפעור פיהם כנגד המלך ולטנף את כלי דיבורם בצורה מבישה. בן המלך שראה זאת פעם אחר פעם הושפע ממעשיהם והתנהגותו החלה להידרדר. הוא דימה בנפשו שחייהם שלך אלו הם של בני חורין וככל שהם משוחררים יותר הם נטולי עול יותר וממילא הם מרשים לעצמם יותר, כשהדבר בא לידי ביטוי בפריצת מסגרות חוקיות ואנושיות.

בן המלך כבר לא התנהג כנסיך. הוא היה חוזר לארמון לעת ערב תוך שהוא פוחז במעשיו ובתנועותיו, ופיו היה נוטף מעצמו דברי היתול וחוצפה ושאר מרעין בישין.

המלך שראה ושמע כך נזף בבנו כראוי, ולאחר כמה הזהרות שלא הועילו זרקו מעל שולחנו וציווה למשרתים שמעתה הבן הסורר אוכל אך ורק בחדר צדדי מחוץ לארמון ואינו מורשה להיכנס לטרקלין המלך! המלך שהיה גם מלך מופלא אך בעיקר אב רחום ואוהב, כמובן המתין לחרטה אמיתית ולתשובתו של בנו.

הבן המבויש שעם הזמן הבין היטב שחטא – שהפסיד הכל ולא הרוויח אפילו מעט – היכן היה ולהיכן הגיע – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – מבאר מים חיים לצלול במים עכורים ומרים, חפץ עד מאוד לשוב ולהגיע לאביו וביקש משומר הטרקלין לתת לו להיכנס ליפול לרגלי אביו ולהבטיח לו שיותר הוא לא ישוב על אותן התנהגויות שליליות ולא יוציא מפיו את אותן מילים!

השומר שנכנס אל המלך לקבל רשותו שב אל הבן ולא נתן לו להיכנס, בטענה שכשהמלך שמע את הדברים מה הוא חפץ לומר תכף ומיד דחאם ואמר שאינו מקבל את תשובתו! הבן שב לחדרו בוש ונכלם, אך לא הבין מדוע ולמה? והלא הוא מתחרט על מעשיו והוא גם מבטיח על שינוי מעשים, מה גרם לכך שהמלך שלחו בבושת פנים בלי לתת לו הזדמנות להיכנס להיכל המלך באומרו 'זו אינה תשובה, לך תחשוב מהי תשובה'!

הבן שלבו נשבר שוב התגבר ברצונו ושב עם חפץ גדול ליפול לרגלי אביו ולהבטיח, אולם שוב השומר בשם האב המלך דחאו באמת הבנין, 'זו אינה נקראת תשובה' פסק המלך! אינך יכול לראות את פני עם דיבורים שכאלה…

הבן שלא ידע את נפשו, ישב עם עצמו, עיין בספרים ונועץ ביועצים, מה עליו להחליט ולקבל על עצמו כדי שתשובתו אכן תקרא תשובה ושחרטתו תתקבל על לב אביו המלך?!

כל כך הוא התבונן והיפך במחשבתו כשכל ראשו היה תפוס רק בכך, עד שהכה בו הברק והוא הבין איזו תובנה חדשה משמעותית יותר…

תכף אזר כגבר חלציו, ניגש שוב אל השומר והציע בפניו את מחשבתו החדשה, ואכן הפעם השומר קבלו והכניסו אל הטרקלין תוך שהוא מעמידו במרחק מה אל מול כסאו של אביו המלך. הבן הנרגש רצה לרוץ לידיו הרחומות של אביו אולם הוא לא הורשה לכך בשום אופן והוא כרע ארצה במקומו כנגד המלך ופתח את פיו ואמר: 'אבי מלכי! אני משנה דרכי! מעתה ואילך לא אלך בדרך איתם, אמנע רגלי מנתיבתם, כי רגליהם לרע ירוצו ואני לא כן איני חפץ אלא בכבודך ובקיום רצונך'!

שמע האב המלך את דברי הבן היוצאים מן הלב, הנהן בראשו ואמר: 'כעת אתה מתחיל את דרך התשובה, כעת עקרת את עצמך מדרך השלילה ושמת עצמך בדרך אחרת – דרך שתועיל לך מלכתחילה שלא להגיע לדבר עבירה'!

הבן שמח שמחה גדולה, אולם המלך עדיין לא הורה למשרתיו להחזירו לשולחן אביו. הוא עדיין לא הורשה להיכנס כבתחילה. ולאחר שעברו יום ויומיים (רומז אל ר"ה) שהוא דורך על מפתן הטרקלין והמנהג הקדמון לא שב כבראשונה, פצה הבן את פיו ושאל את אביו לפשר הענין: אבי מלכי! האם אין סיכוי להחזיר עטרה ליושנה? האם אבדה אותה המעלה? וכי תשובתי וחרטתי אינם מועילים להשיבני כבתחילה להתקרב אל אבי לנוח בחיכו (רומז אל סוכות), וגם לא להיות מאוכלי שולחן המלך (רומז אל שמחת תורה)?

נענה האב המלך לבנו ואמר לו: 'בני, כעת אחר שסרת מדרך חתחתים ואתה בדרך תשובה, הנה שינית את דרכך וטוב עשית, אולם עדיין עליך להתנקות מכל מה שראית ומכל מה ששמעת, כעת התחל לטפל באופן נקודתי לנקות את עצמך היטב מכל הפרטים המזיקים שנספחו אליך כדי שתהא נקי ותוכל להיות ראוי לשוב אל שולחן המלך'!

זהו בדיוק החילוק בין אלול לעשרת ימי תשובה… 'אלול' נועד לרגל ולחפש דרך… לסור מדרך החתחתים המובילה אל הרע אל דרך מתוקנת! ואילו אחר ההתייצבות על הדרך הנכונה, יש לעבוד להתנקות מכל הרע שהסתפח בנו על ידי 'עשרת ימי תשובה' – 'לפני ה' תטהרו'.

ראש השנה זמן חידוש המהלך

כעת נבין מה שכולם מתקשים, אחר שכל האלול שלנו רווי בסליחות ובתחינות, היאך יתכן שמגיעים לראש השנה ואין בו ווידויים כלל וכלל, אין הזכרת עוונות?

הנה על פי האמור, אם הבננו שראש השנה נועד כדי למצא עוונות ולבקש עליהם מחילה וסליחה, לא הבננו נכון!

ראש השנה נועד בכדי לסכם את המהלך המחודש שלנו, לבא לתחילת שנה עם תכנית סדורה ועם הבנה חדשה כיצד אנחנו מתהלכים מהיום ואילך, כיצד אנחנו בונים לעצמנו מהלך של חיים שמלכתחלה שוללים מעידות ומלכתחילה מקרבים אותנו אל קיום המצוות – אל הנצח, ולשם עמידה בכך חייבים משמעת ומשמעת עצמית, לעמוד במה שאנחנו מקבלים.

בדיוק לשם כך המצרך הנחוץ ביותר הוא בחינת 'מלכויות', כי זהו היעד הרצוי מחד והביטחון לדרך מאידך לעגן את כל הקבלות! ולמבין זהו עומק 'אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם', כי כעת כל מהלכי החיים יסתדרו ויתיישבו היטב.

קבלת עול המלכות זהו ביטול העצמיות והוראה ברורה לגוף ולתאוותיו כי הנה הוא אינו מורשה לפעול כלל בלי הוראת היתר מפורשת של המלך וממילא לא יועילו לגוף כל דחפיו ותאוותיו! כי רק מה שהוא בתוך המסגרת המאושרת יאושר ומה שחוצה לו לא הוא אינו שם, וכאמור כעת לא רק שאינו פועל רע ולא רק שאינו נוגע ברע אלא אינו נמצא על דרך הרע כדי שלא יהא חשש שהרע יגבר בו ושלח ידו ואכל מן האיסור.

וברמיזה אם נעיין, הנה מצוות היום של ראש השנה היא שופר, והיא מצווה שכל כולה עול מלכות – ולא רק מדין הפסוק בתהלים (צח, ו) 'בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם', כי אם עצם השמעת הקול משמעותו קבלת עול וכדברי הגמרא הראש השנה

אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

אמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה? למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו! אלא למה מריעין? מריעין? רחמנא אמר זכרון תרועה! אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן!

ופירש רש"י (שם) כדי לערבב – שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו.

והנה גם זה הטעם של לבלבל השטן הרי זהו על ידי קבלת העול, כי חיבוב מצווה היא קבלת העול ובאופן מיוחד – שלא מתוך הכרח אלא מתוך רחימותא מתוך אהבה ורצון, כי כאשר ישנה אהבה יש חיבוב מצווה!

איך עושים את הדברים בפועל עוד נלמד בע"ה, אולם בבסיס צריך להבין שדווקא בגלל שנמצאים בזמן של התחדשות והאווירה כולה התרוממות ובתוספת הסליחות, הרי יש בכח זה להביא את האדם להתעוררות רבתית, אלא שיש להקפיד ולרומם את הדעת שלא תהא חשיבה נקודתית אלא מערכתית! להיות בעל ראיה רחבה – ראיה של אלול – של מרגל הבוחן דפוס חיים – היאך אני מציב את מהלך החיים שלי כיאה וכיאות במקביל למהלך חיים הנדרש על פי רצון הבורא.

ובמאמר המסוגר, עם מבט כזה ניתן להבין דברים ארוכים ומורכבים בתורת הימים הנוראים, וכל הראשי תיבות המפורסמים של אלו"ל המבט אליהם אינו כאל פרטים, אלו מהלכים ואכמ"ל.

יתן ה' שנדע להיות עקביים ומתבוננים, לדעת כעובד ה' המתכוון לבא לראש השנה ולהמליך את הבורא עם מה אני בא ועם אי אלו תוכניות ומחשבות לעזוב דרך רעה ולהיות 'מתייצב על דרך טובה וישרה'. ואם נדע להתבונן כראוי, האלול יעשה את עבודתו ונגיע להתעוררות הרצויה, ה' יזכנו.

הערות וציונים

[1] ויש לפרש זאת בשני אופנים: א. בורא עולם התעלה בכך שישראל לא עבדו עוד ע"ז, בבחינת 'תנו עוז לאלוקים'. ב. התגברה מדת החסד על ישראל ובכך שם הוי"ה ב"ה התעלה. ונראה ששתי הבחינות נרמזות בפסוק הנזכר למעלה, 'עלה אלוקים בתרועה', 'ה' בקול שופר'!

[2] וכדי לראות את ההפרש בין מעשה פרטני למהלך כולל ולדרך של טעות, ראה לשונו של רבנו יונה בשערי תשובה (שער ראשון או' ו) היאך דינו של זה שונה מזה. וראה עוד להלן (שם או' יא) בפירוט כיצד אף סדר תשובתו של זה שונה מזה וז"ל:

ודע כי מי אשר חטא על דרך מקרה, כי התאוה תאוה ויחזק עליו יצרו ויתקפהו, ולא נחלצו רעיוניו וחושיו בפגעו בו, ולא מהרו לגעור בים התאוה ויחרב, על כן יגורהו היצר בחרמיו, ונפל במכמוריו לפי שעתו ועתו, בהיות רוח היצר רע מבעתו, ולא מאשר חפצו ורצונו למצוא עונו, ולעשות כמוהו אחרי זאת – ראשית תשובת האיש הזה החרטה, ולשים יגון בלבו על חטאתו ולהיות נפש נענה ומרה כלענה, אחרי כן יוסיף בכל יום יראת ה' בנפשו, ויתן חתת אלקים בלבבו בכל עת, עד אשר יהיה נכון לבו בטוח בה', כי אם יוסיף יעבור בו היצר ויפגשהו כפעם בפעם, ורבה עליו תאותו כמשפט הראשון…

אך האיש המתיצב על דרך לא טובה, תמיד, וגבר על חטאיו דורך בכל יום ושונה באולתו, ושב במרוצתו גם פעמים רבות, וכל עת אוהב הרע ומכשול עונו ישים נוכח פניו, רוצה לומר התאוה והיצר, וחפצו ומגמתו, אשר לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות – ראשית תשובת האיש הזה, לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה, ולהסכים לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא, אחרי כן יתחרט על עלילותיו הנשחתות, ויתודה לשוב אל ה', כמו שנאמר (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו"… כן המתיצב על דרך לא טובה, יקח המוסר תחלה לעזוב דרכי מות ללכת דרך ישר…