אנו צועדים בין סמטאות העיר העתיקה, באווירה המיוחדת של ערב שבת קדש. למלוא רוחב העין נפרס הר הזיתים, ומעבר לעיקול – מקום מבית מקדשנו, בית תפארתנו, אשר עליו הלכו שועלים.
לקראת הגיענו אל המקום המקודש, כמעין מדרגת הכנה, נכנסים אנו אל המתחם רחב הידיים אשר כרוך בהיסטוריה עשירה של אם הישיבות – ישיבת פורת יוסף, שם שוכן מעונו של מרן רבינו שליט"א, אל מול מקום הקודש והמקדש. לשיחה מתלווים גם הרה"ג שלמה טוויל שליט"א יו"ר איגוד עמלי התורה והרב יהודה דיין שליט"א מראשי האיגוד.
לקראת כניסתנו לבית רבינו התחושות גואות, ואנו חשים בזכות העצומה לשבת במחיצת אדם שכל כולו תורה, אשר הקדיש מזמנו היקר מאוד המדוד במשורה, לצורך עריכת שיחת הלימוד וההעמקה בקורות דברי הימים, ובסוגיות ערכיות ויסודיות המשחרות אל פתחו של כל בן תורה החי בימינו.
אחר ברכת שלום חמה, אנו מתיישבים בחרדת קודש, כשרבינו מתקשה להתנתק מסוגיות חוב בחומשו בהם שקוע כל כולו, ומסב כאגב את פניו כלפינו בחביבות.
לקשר רב שנים זכינו עם מרן שליט"א, אשר מלווה את העשייה הברוכה של איגוד עמלי התורה מזה רבות בשנים, עוקב אחר היבנותה של קהילה ועוד קהילה, מוסד חינוך ועוד אחד, ופעמים רבות אף טרח וכיבד וחיזק את קהילות הקודש והמוסדות בשיחת מוסר וחיזוק מרוממת.
רבינו יושב כהרגלו לצד השולחן כשהסטנדר לפניו וספריו פתוחים תדיר, ובפאתי מעונו הצנוע, סמוך לנרות השבת – ניצבת בקביעות ובהדר קופת רבותינו, המפארת את בתיהם של מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א.
"קבלת התורה מתחילה בעבודה של היום־יום"
ראש הישיבה, עומדים אנו בימים הסמוכים לחג מתן תורה. כשמדברים עם בני תורה על קבלת התורה, מאיפה נכון להתחיל? מן ההתרגשות של החג, או מן עבודת היום הרגילה?
"צריך לדעת", פותח ראש הישיבה, "שההתעוררות של חג השבועות היא דבר גדול מאוד. יש אווירה מיוחדת, יש קדושה מיוחדת, יש לב שנפתח. אבל אם אדם חושב שקבלת התורה היא רק שעה של התרגשות – הוא לא הבין את העיקר.
"קבלת התורה האמיתית היא עבודת היום. היא הסדר בבוקר, היא העמל בסוגיה, היא החזרה, היא הקביעות, היא היכולת לשבת גם כשקשה. התורה אינה נקנית רק בשעה שאדם מרגיש התרוממות. התורה נקנית כשהיא נעשית החיים שלו".
ראש הישיבה מבקש להעמיד את הדברים על יסודם. "חז"ל אומרים שכפה עליהם הר כגיגית. והרי עם ישראל אמרו נעשה ונשמע. לכאורה מה היה צריך כפייה? אלא שהתורה אינה יכולה להימסר רק על נדיבות הלב. בשעת התלהבות אדם אומר נעשה ונשמע, אבל אחר כך מגיע יום רגיל, יש עייפות, יש טרדות, יש ירידה. התורה צריכה להיות מחויבות של חיים.
"זה הפירוש של בן תורה. לא אדם שיש לו שעות של תורה בלבד, אלא אדם שהתורה היא צורת החיים שלו. גם כשהוא עוסק בענייני העולם, גם כשהוא צריך לטפל בצורכי הבית או בצורכי הציבור – המרכז אצלו הוא התורה".
כלומר, עבודת חג השבועות נמדדת דווקא אחרי החג?
"בוודאי. אדם יכול לעמוד בליל שבועות בהתעוררות גדולה, וזה חשוב. אבל השאלה היא מה קורה למחרת, ומה קורה שבוע אחר כך. האם יש יותר שמירת הסדרים? האם יש יותר עמל? האם יש יותר כבוד לתורה?
"בן תורה צריך לקבל על עצמו קבלה מעשית. לאו דווקא דברים גדולים שאי אפשר להחזיק. לפעמים עוד חצי שעה של חזרה, עוד קביעות בספר מוסר, עוד זהירות בביטול זמן. התורה נקנית בקביעות. אדם שזוכה להיות קבוע בתורה – התורה משנה אותו".
"עמל התורה הוא לא רק מאמץ שכלי; הוא מסירות של כל האישיות"
כשראש הישיבה מדבר על עמל התורה, למה הכוונה? האם מדובר רק בכישרון, בעיון, בהבנה עמוקה?
"לא", משיב ראש הישיבה מיד. "כישרון הוא מתנה, אבל עמל התורה אינו רק כישרון. עמל התורה הוא שהאדם משקיע את עצמו בתורה. יש אדם מוכשר מאוד, אבל אם הוא לא עמל, התורה לא נקנית בו באמת. ויש אדם שאולי אינו בעל כישרונות גדולים כל כך, אבל הוא יושב, חוזר, מתייגע, לא עוזב את הסוגיה – והוא נעשה כלי לתורה.
"העמל כולל את כל האדם. הוא כולל את השכל, אבל גם את הלב, את הרצון, את הסבלנות, את הוויתור. התורה אינה נקנית בפינוק. היא נקנית בעקביות, במסירות, בנכונות לשלם מחיר".
ראש הישיבה חוזר כאן אל מושג יסודי החוזר אצל רבותינו: "תורה צריכה להיות דבר שאדם חי אותו. לא עוד ידיעה ולא עוד לימוד, אלא חיים של תורה. אדם שיושב על סוגיה עד שהיא מתיישבת אצלו, שחוזר עליה, שחי איתה – זה בן תורה.
"ולכן עבודת היום כל כך חשובה. כי שם מתברר מי האדם. לא רק בשעה של מעמד גדול, לא רק בשעה של דרשה, אלא ביום רגיל בבית המדרש. שם אדם קונה את התורה".
"אצל רבותינו ראו מה פירוש לחיות תורה"
מן השאלה על עבודת היום, מבקשים אנו מראש הישיבה לעבור אל רבותינו שבימי קדם. לא כסיפורי עבר בלבד, אלא כמקור חי להבנת צורתו של בן תורה.
כשאנחנו מבקשים להבין מהו בן תורה באמת, לאן צריך להביט?
"צריך להסתכל על רבותינו", הוא אומר. "לא רק על הידיעות שלהם בתורה, אף שהיו גדולי עולם, אלא על צורת החיים שלהם. ראו אצלם מה פירוש שהתורה היא המרכז. ראו איך אדם חי תורה, איך הוא מדבר, איך הוא מתייחס לתלמיד, איך הוא נושא אחריות על הדור.
"יש היום נטייה לדבר על גדלות בתורה רק במושגים של ידיעה או חריפות. ודאי שזה חלק גדול. אבל אצל גדולי הדורות ראו עוד דבר: הם היו אנשים שהתורה בנתה את כל האישיות שלהם. העמל שלהם בתורה היה מחובר לאחריות, לענווה, לנכבדות, לאהבת תלמידים".
כאן נפתח פרק מיוחד בשיחה: דמותו של רב רבנן, ראש ישיבת "פורת יוסף", חכם עזרא עטיה זיע"א.
"חכם עזרא עטיה עמל בתורה – ועמל בתלמידים"
ראש הישיבה, כשמדברים על חכם עזרא עטיה זיע"א, מהי הנקודה המרכזית שצריך להעמיד לפני הדור?
"ברוך ה' עולם הספרדי הולך וצומח, ספסלי בית המדרש מתרבים, הישיבות מלאות, אבל צריך ללמוד ממרן רה"י רבי עזרא את ענין השקיעות בתורה, היום יש הרבה דברים שתופסים לבחורים את הראש, כמו שאמרו קודם על הטלפון, אנשים מבזבזים הרבה זמן, ואת זה צריך ללמוד מרבי עזרא.
בהקדמה לעין יעקב מביא שמצא כתוב בשם המדרש בזה הלשון: 'בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר, והוא שמע ישראל, בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר, והוא ואהבת לרעך כמוך, שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר, והוא את הכבש אחד תעשה בבקר, עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי'. עכ"ל.
הדבר הזה חסר לנו היום – 'את הכבש האחד תעשה בבוקר', התמידות – העקביות – רציפות!
בחורים אמנם לומדים תורה, אבל כל דבר מקפיץ אותם, חסרה התמדה, חסר 'שנים ליום עולה תמיד', והרי המדרש אומר הלכה כרבי שמעון בן פזי, לימוד תורה בהתמדה זה הדבר שמחבר את האדם ביותר לתורה הקדושה, היום חסר החיבור הזה, ואת זה אנחנו צריכים ללמוד מרבי עזרא.
אנחנו עומדים עכשיו אחרי ל"ג בעומר, על רשב"י נאמר: 'נעשה אדם נאמר בעבורך', רשב"י היה דבוק כל ימיו בהקב"ה, כמו שכתוב בתחילת האדרא זוטא: 'כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא – בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא, ובגין כך השתא ועלי תשוקתו'.
מכל הסיפורים הגדולים ששמענו, צריכים לקחת לעצמנו את הרציפות והשקיעות שהיתה לו בתורה. רבי שמעון בר יוחאי הגיע לדרגה הגבוהה בזכות שחי במערה שתים עשרה שנה בלי שום קשר לעולם החיצוני.
אנחנו חיים היום בחברה רועשת וגועשת, חברה שיש בה הרבה חידושים, והרבה ברבורים, חסרה רציפות בלימוד התורה, וחסרה שקיעות בתורה. אם היינו באגודה אחת יחד עם קודשא בריך הוא ואורייתא – לא היינו הולכים לבית בכזו קלות, לא היינו עוצרים את הלימוד והולכים לחתונה עם המתנה של שלוש שעות".
"חובתנו לאמץ את המעלות והדרגות של רבותינו בכל המקומות"
מן הדמות של חכם עזרא עטיה, השיחה מתרחבת אל מסורת מעתיקי השמועה. ראש הישיבה מבקש להעמיד את הדברים באיזון, בצורה גלויה ובהירה.
כיום יש פריחה עצומה בציבור שלנו, והרבה שואלים: ממי נכון לספוג את ערכי עולם התורה?
"צריך להבין את המציאות ההיסטורית", אומר ראש הישיבה.
"אין ספק שהיו בציבור הספרדי גדולי עולם, ויש אינסוף מה ללמוד מהם. אבל בסופו של דבר בעולם האשכנזי החלה מלחמת הקיום החזיתית אל מול סכנת ההשכלה. שם נלחמו על עצם הקיום של התורה. אבות ובנים, קהילות שלמות, עמדו מול תנועות שבאו לעקור תורה.
לכן נוצר שם כוח של מלחמה, כוח של התנצחות, כלים ציבוריים של עמידה ומאבק. הם שלמו מחירים כבדים, והרבה עזבו את התורה, אבל בסופו של דבר הם פיתחו את הכלים להתמודד מול המציאות הזו, וזה דבר שחייבים לקבל אותו גם אלינו!"
ראש הישיבה מוסיף אחר מחשבה: "צריך להיזהר שלא להפוך כל דבר למאבק חיצוני. יש עוז פנימי. יש אדם שיודע מי הוא, יודע מהי התורה שלו, יודע מה הוא נושא. זה כוח גדול מאוד".
"נכבדות אינה נולדת לבד; צריך לחנך אליה"
ראש הישיבה מזכיר את המילה 'נכבדות'. מה פירוש המושג הזה למעשה?
"נכבדות פירושה שבן תורה מרגיש שהוא נושא דבר חשוב. הוא לא אדם מושפל, לא אדם שנמצא בשוליים, לא אדם שמבקש רשות להתקיים. הוא בן תורה. הוא מחזיק עולם.
"אבל צריך להבין: נכבדות אינה גאווה. להפך. גאווה היא חיצוניות. נכבדות היא פנימיות. אדם יכול להיות עניו מאוד, אבל נכבד. הוא מדבר בצורה מכובדת, הולך בצורה מכובדת, מתייחס לאחרים בכבוד, והוא עצמו חי בתחושה שהתורה שהוא לומד היא דבר גדול".
כאן מתחדדת נקודה מעשית מאוד: "נכבדות היא דבר נרכש. לא תמיד אדם נולד עם זה. צריך לראות את זה אצל רבותיו. צריך להתחנך לזה. כשבחור רואה ראש ישיבה שמתנהל בכבוד של תורה, שמדבר בכבוד, שלא נכנע לזלזול, אבל גם לא מתנהג בגאווה – זה מחנך אותו.
"אם לא מחנכים לזה, בחור עלול להתרגל להרגיש נמוך. לפעמים הוא עלול לחשוב שזה ענוה. זו לא ענוה. ענוה אינה השפלה. בן תורה צריך להיות עניו לפני הקב"ה ולפני התורה, אבל לא להיות בזוי בעיני עצמו".
"בחברון למשל, הייתה ממש מסורת מיוחדת של נכבדות", אומר ראש הישיבה. "לא רק לימוד, לא רק עיון, אלא צורה של בן תורה. בחור היה לומד איך בן תורה הולך, איך הוא מדבר, איך הוא נושא את עצמו. הייתה שם הדרת כבוד של תורה.
"צריך לומר: בכל ישיבה יש מעלות, וכל מקום חינך לפי דרכו. יש מקומות שהדגש היה יותר על שקיעות, יש מקומות שהדגש היה יותר על חריפות, יש מקומות שהדגש היה יותר על מוסר. אבל בחברון חינכו במיוחד לצורה של נכבדות. זו מעלה גדולה מאוד".
האם זו מעלה שצריכה להיות שייכת רק לחברון?
"לא. כל בן תורה צריך לרכוש אותה. בציבורנו ובכל ציבור. בן תורה בכל מקום צריך לדעת שהוא בן תורה. הוא צריך לחיות בכבוד התורה. לא כדי להתנשא על אחרים, אלא כדי שהאישיות שלו תהיה בנויה נכון.
"לפעמים בחור חושב שאם הוא יתנהג בפשטות מרובה עד כדי זלזול בעצמו – זו מדרגה. זה לא נכון. פשטות היא מעלה, אבל בזיון אינו מעלה. התורה דורשת מאדם להיות מכובד. תלמיד חכם צריך להיות ניכר בהליכותיו, בדיבורו, במידותיו.
"וזה דבר שצריך ללמוד אותו. כשיש מסורת שמחנכת לזה, זו מתנה גדולה".
"כשמכבדים אדם – הוא מתרומם"
ראש הישיבה מחבר את יסוד הנכבדות גם לעולם החינוך הרחב יותר. הדברים נאמרים מתוך כאב, אך גם מתוך תקווה גדולה.
"צריכים לדעת לכבד אנשים", הוא אומר. "כשנותנים לאדם יחס של כבוד – הוא מתרומם. אסור לדבר בביטויים מזלזלים. גם כשיש ביקורת, לא מוציאים מילים כאלה מהפה. צריך לתת כבוד, לתת מקום, לתת תחושת ערך.
"אני תמיד משבח פעולות שנעשות מתוך הבנה של כבוד. כשנותנים לציבור יחס מכובד, מקומות טובים, צוות טוב, תנאים טובים – זה משנה בני אדם. זה בונה אנשים".
כלומר, הכבוד אינו רק תוספת חיצונית, אלא כלי חינוכי?
"בוודאי. אם אתה מתייחס לבחור כאילו הוא חסר ערך, אל תתפלא אם הוא לא מתרומם. אבל אם אתה נותן לו כבוד אמיתי, אם אתה מאמין בו, אם אתה משדר לו שהוא יכול להיות בן תורה חשוב – אתה מעמיד אותו על הרגליים.
"יש בחורים ואברכים איכותיים מאוד. צריך לתת להם את התחושה שהם חשובים, שהם בונים את עם ישראל, שהם ממשיכי דרך של גדולי הדורות. זה לא משחק. זה חינוך".
ראש הישיבה חוזר ומדייק: "שוב, לא גאווה. לא שחצנות. לא לחשוב שאדם טוב יותר מאחרים. אלא כבוד עצמי של תורה. נכבדות".
"הציבור צריך לבנות עולם של תורה מתוך אחריות"
האם הנכבדות הזו קשורה גם לבניין הציבורי של עולם התורה?
"בוודאי. ציבור שיש לו נכבדות יודע לבנות. הוא לא רק מגיב למה שאחרים עושים. הוא בונה מוסדות, קהילות, מסגרות חינוך, ישיבות, כוללים. הוא מבין שיש לו שליחות.
"בעבר היו דברים שלא נצרכו באותה מידה, כי המציאות הייתה אחרת. אבל היום יש ציבור גדול, ברוך ה', ויש אחריות גדולה. אי אפשר לומר: נלמד לעצמנו ודי. צריך לדאוג לדור הבא, לילדים, לבחורים, לאברכים, למשפחות".
כאן חוזר ראש הישיבה אל ההבחנה ההיסטורית שבין מסורות הציבור: "העולם האשכנזי, בגלל המלחמות שעבר, פיתח כלים של מאבק ציבורי. הוא למד איך להעמיד מערכות, איך לעמוד מול כוחות שמתנגדים לתורה. אצלנו לפעמים הייתה פחות מודעות לכך, כי המציאות בארצות המזרח הייתה אחרת. אבל היום צריך ללמוד את הכלים האלה.
"צריך ללמוד לעמוד. לא לאבד את הטהרה, לא לאבד את הלב, אבל לדעת לעמוד".
"להיות טהורים בלב – ובעלי עוצמה"
איך אפשר לשלב בין עדינות של תורה לבין עמידה תקיפה במאבקים ציבוריים?
"זה בדיוק האתגר", אומר ראש הישיבה. "צריך להיות טהורים בלב, אבל עם עוצמה. אסור לאבד את הלב הטוב. אסור להתרגל לשנאה. אבל גם אסור להיות חלשים כשצריך לעמוד על התורה.
"יש אנשים שחושבים שכוח פירושו צעקות. לא. כוח אמיתי הוא עמידה פנימית. לדעת מה אתה רוצה, לדעת על מה אתה עומד, ולא לפחד.
"כשצריך לעמוד על חינוך, על ישיבות, על מוסדות, על בני תורה – עומדים. אבל עושים זאת מתוך נקיות. לא מתוך קטנות, לא מתוך רדיפה אחרי מלחמה, אלא מתוך אחריות לתורה".
ראש הישיבה מזכיר בעניין זה מעשה ששמע על רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל. "היה עניין של בחור שהיה צריך סיוע מול הצבא. באו ואמרו שזה קשה מאוד. אמר להם הרב חצקל: 'לא שאלתי אם זה קשה או קל. שאלתי אם אפשר לעשות'.
"זו הייתה עמידה. לא צעקה, לא רעש, אלא בהירות. כשצריך לעשות למען התורה, השאלה אינה אם זה קשה. השאלה אם אפשר לעשות. ואם אפשר – עושים".
בשלב זה השיחה נוגעת גם בענייני השעה: גזירות הגיוס, הקשיים על מוסדות החינוך, היחס של מערכות השלטון לעולם התורה. ראש הישיבה מדבר בכאב, אבל אינו מאפשר לכאב להפוך לחרדה.
ראש הישיבה, איך צריך בן תורה להסתכל היום על גזירת הגיוס ועל המאבק סביב עולם הישיבות?
"צריך לדעת שני דברים יחד", הוא אומר. "מצד אחד, לא להיות תמימים. יש כוחות שמחפשים את עולם התורה ואת עולם החינוך. יש אנשים שיושבים במשרדים ולא מבינים את המציאות של עולם החינוך. להקים היום מוסד או חדר נהיה דבר יקר וקשה מאוד. מה שפעם עלה מיליון או מיליון וחצי, היום יכול לעלות שלושה מיליון. רישיונות, תקציבים, הסעות, בדיקות – כל דבר נעשה קשה.
"את חוק הגיוס לא הצליחו להעביר, אז לפחות שיטפלו בבעיות של החינוך והמוסדות. אבל במקום זה יש תחושה שמכבידים עוד ועוד. זה דבר כואב".
ומצד שני?
"מצד שני, לא לפחד. הקדוש ברוך הוא שומר על התורה. לא יעזור להם שום דבר. 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך'. התורה היא הנצח של עם ישראל.
"גם מבחינה משפטית וחוקית, אי אפשר לנהל מדינה שלמה מול ציבור כל כך גדול של בני תורה כאילו אפשר למחוק אותו. העסק הזה לא יכול להתנהל כך לאורך זמן. המציאות חזקה יותר מכל התוכניות".
מה עושים בפועל? להתעסק? להפגין? לשבת וללמוד?
ראש הישיבה אינו נותן סיסמה פשוטה, אלא משרטט דרך. "בוודאי שהמרכז הוא ללמוד. בן תורה צריך לדעת שהכוח שלו הוא התורה. כל המאבקים הם בשביל התורה, לא במקום התורה.
"יחד עם זה, יש הנהגה ציבורית, יש גדולי תורה, יש שלוחי ציבור שצריכים לפעול. צריך השתדלות, צריך אחריות, צריך לדעת איך העולם עובד. אבל הבחור והאברך צריכים לזכור: עיקר תפקידם הוא להחזיק את בית המדרש".
"להבין את העולם – בלי להיטמע בו"
ראש הישיבה אמר בעבר שצריך לחנך להבין את העולם הזה. למה הכוונה?
"יש מושג של להיות תמים עם ה', אבל אין מצווה להיות לא־מבין. בן תורה צריך לדעת שיש מערכות, יש תקשורת, יש פקידות, יש משפט, יש פוליטיקה. לא כדי להיטמע בזה, אלא כדי לדעת איך להגן על התורה.
"אמרתי בכינוס של רבנים שצריך לחנך להבין את העולם הזה. לדעת מול מה עומדים. לא מתוך שנאה, אלא מתוך פקחות. אדם שאינו מבין את המציאות עלול להפסיד דברים חשובים מאוד.
"אבל כל זה צריך לבוא מתוך טהרת הלב. לא להפוך את המאבק לחיים עצמם. החיים עצמם הם התורה".
יש חשש שכאשר לומדים כלי מאבק, מאבדים את האצילות?
"נכון, זו סכנה", משיב ראש הישיבה. "ולכן צריך להיזהר. אנחנו צריכים ללמוד לעמוד, אבל לא לאבד את עצמנו. לא לאבד את האצילות, את הטהרה, את דרך הארץ, את הכבוד לבריות.
"הכוח של עולם התורה הספרדי היה תמיד השילוב: תורה, דרך ארץ, לב טוב, כבוד לבריות, ונכבדות. לא צעקנות. לא כוחנות. אבל גם לא חולשה. זה שילוב עדין שצריך לחנך אליו".
ראש הישיבה מדגיש כי הדבר נוגע במיוחד למחנכים ולראשי ישיבות: "בחור לומד מהרב שלו לא רק מה שהוא אומר, אלא איך הוא חי. אם הוא רואה אצל רבו נכבדות, דרך ארץ, עמידה בתורה, לב טוב – זה נכנס בו. אם הוא רואה זלזול או קטנות – גם זה נכנס בו. לכן האחריות של המחנכים גדולה מאוד".
"בן תורה אינו צריך להרגיש מושפל"
אחת הנקודות הכואבות ביותר בדבריו של ראש הישיבה היא תחושת ההשפלה שלפעמים דבקה בבני תורה. הוא מבקש לעקור אותה מן השורש.
"אני רואה לפעמים בני תורה שמרגישים מושפלים. זה דבר לא נכון. בן תורה אינו צריך להרגיש מושפל. הוא צריך להיות עניו, אבל לא מושפל. הוא צריך לדעת שהוא עוסק בדבר הכי גדול שיש בעולם.
"כשבחור מרגיש כל הזמן שהוא פחות, שהוא לא שייך, שהוא צריך להתנצל – זה פוגע בו. צריך לבנות דור עם אמונה בתורה שלו, עם אמונה בכוחות שלו, עם תחושת אחריות".
איך מחנכים לזה בלי לייצר גאווה?
"על ידי שמסבירים מהי נכבדות אמיתית. נכבדות אינה לומר 'אני חשוב'. נכבדות היא לומר: התורה חשובה. אם התורה חשובה, גם מי שנושא אותה צריך להתנהג בהתאם.
"אדם שמכבד את עצמו באמת – גם מכבד אחרים. מי שמזלזל באחרים, זה לא נכבדות; זו קטנות. בן תורה נכבד הוא אדם שמדבר בנחת, מתנהג בדרך ארץ, מכבד תלמידי חכמים, מכבד חברים, מכבד כל יהודי, אבל גם אינו נותן שיזלזלו בתורה".
"הנכבדות מחזירה את האדם אל העמל"
לקראת סיום, אנו מבקשים מראש הישיבה לחזור אל נקודת הפתיחה: עמל התורה. אחרי כל השיחה על רבותינו, על נכבדות, על אחריות ציבורית ועל גזירות השעה – מהו המסר המעשי לבן תורה הנכנס לחג השבועות?
"המסר הוא לחזור אל הגמרא", אומר ראש הישיבה בפשטות. "בסוף, כל הדיבורים על כבוד התורה נמדדים בבית המדרש. אם אדם מדבר על נכבדות אבל אינו עמל בתורה – חסר העיקר. הנכבדות האמיתית של בן תורה באה מן התורה שהוא לומד.
"הבחור צריך לשאול את עצמו: האם אני לומד כמו שצריך? האם אני שומר על הזמן? האם אני חוזר? האם אני מתייגע? האם התורה משנה אותי?
"גם האחריות הציבורית, גם המאבקים, גם בניין המוסדות – הכול נועד בשביל שתהיה תורה. אם שוכחים את זה, איבדנו את המרכז".
מהי קבלה נכונה לקראת חג מתן תורה?
"קבלה שאפשר להחזיק בה. עוד עמל, עוד קביעות, עוד חזרה. לא רק התרגשות. אדם צריך לקבל על עצמו שהתורה תהיה יותר קבועה בחייו.
"וגם לקבל על עצמו לכבד את התורה. לכבד תלמידי חכמים, לכבד בני תורה, לכבד מוסדות של תורה, לכבד כל מי שעמל בתורה. כשיש כבוד לתורה – התורה מתרוממת".
ראש הישיבה מסיים בנימה שיש בה גם אחריות וגם חיזוק: "יש בדור שלנו הרבה מאוד בני תורה טובים, איכותיים, בעלי כוחות. צריך להאמין בהם. צריך לתת להם כבוד, לחנך אותם לנכבדות, ובעיקר להחזיר אותם שוב ושוב אל העמל.
"כי בסוף, בן תורה נבנה לא מן הרעש ולא מן הכותרות. הוא נבנה מן הסדרים, מן החזרות, מן הישיבה הפשוטה מול הגמרא. שם קבלת התורה. שם הנכבדות האמיתית. שם בונים את כלל ישראל".
• • •
הריאיון מפורסם בגיליון מ"ד של בטאון 'הקהילות' שע"י איגוד עמלי התורה. להורדת הגיליון לחץ כאן.
