דרך האדם להגיע לאמונה ע"י התבוננות במדה כנגד מדה – רמב"ן
כתב הרמב"ן (שמות פרק יג סוף פרש בא) "וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה. ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו". ועוד כתב "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב)".
ונבאר את דברי הרמב"ן מהסוף להתחלה, דהשלב העיקרי הוא להגיע לאמונה שהיא כוונת כל המצוות והיא כוונת היצירה כולה.
להתבונן במדה כנגד מדה – בסוף דברי הרמב"ן כתוב שצריך האדם להתבונן במדותיו של הקב"ה, וע"י כך יבין שאין דבר לחינם בעולם, ומה שעושה האדם מאציל עליו חזרה. דהיינו שאם עושה מצוות הקב"ה מצליח דרכיו, ואם יעבור עליהם ח"ו ישלם עונשו. וזו התבוננות שהיא בבחינת "הנסים הגדולים המפורסמים", שכאשר אדם חי אמונה זו שהקב"ה משיב לו כפי פעולותיו שלו כלפי שמיא, הרי שאין לך נס גדול מזה, שלכל אדם יש השגחה פרטית מיוחדת לו.
להאמין שכל הטבע הוא בהשגחה – ע"י שזוכה אדם להאמין באותם נסים גדולים מפורסים, מגיע אדם להאמין בנסים הנסתרים, ואותם נסים נסתרים אלו הם אמונה ברורה וגמורה ש"כל דברינו ומקרינו כולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם". שהם יסוד כל התורה כולה.
לפרסם הדברים ברבים – עוד כתב הרמב"ן שע"מ לחזק את האמונה שיש בליבו של כל אדם ואדם, יש לבני אדם להתקבץ יחד בבתי כנסת, ושם יפרסמו ויודו לקב"ה על השגחתו, ויפנימו ענין זה שהקב"ה ברא והמציא אותם.
הכרה בתכלית האמונה – אחר שהאדם חי אמונה זו שמרגיש בכל מעשה ופעולה בחייו את האלוקות, בניסים הגלויים ובניסים הנסתרים, ממילא מגיע לתכלית הענין של האמונה, שמאמין בקב"ה ומודה לו שברא אותו, וזו כוונת כל המצוות ותכלית כוונת היצירה.
גאולת מצרים היתה במדה כנגד מדה
אחר שנמצא שעיקר העבודה של האדם היא להתבונן ולהפנים ענין זה של מדה כנגד מדה, שע"י כך האדם מחזק את האמונה בליבו, נתבונן ונראה שכל התהליך של יציאת עם ישראל ממצרים היה הכל בדקדוק של מדה כנגד מדה.
ידועים הדברים שהמכות עצמם היו מדה כנגד מדה. לדוגמא במכת צפרדע כתוב בשמות רבה (וארא פרשה י) "ויצברו אותם חמרים חמרים מלמד שכל אחד מהן היה עושה ארבע אשפות והיתה הארץ מבאשת, לפי שהיו ישראל נבאשין ממכות המצריים מדה כנגד מדה". וכן בשאר המכות כמבואר במפרשים.
רכוש גדול של מצרים היה בצורה של השאלה דוקא – מדה כנגד מדה
עוד מצינו מדה כנגד מדה בתהליך הגאולה, שבני ישראל יצאו מארץ מצרים ברכוש גדול באופן של "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב… וניצלתם את מצרים". ויש לשאול אם גזרה חכמתו יתברך שנצא ברכוש גדול, מדוע נעשה הדבר רק בצורה כזו של השאלה, ומדוע לא היה בצורה יותר מכובדת של לקיחה, דהיינו שהקב"ה יתן בליבם של המצריים להעניק לעם ישראל רכוש על מה שהטריחום, ובכך יקבלו בני ישראל את כספם בצורה ישרה ולא בצורה עלקלה של השאלה ללא החזר. והביאור בזה הוא שכך התקיים במצרים מדה כנגד מדה, שמחמת שהיה פרעה מערים על ישראל, וכפי שידוע שבתחילה היה עובד בעצמו עם בני ישראל בלבנים, ועוד שהבטיח משכורת פי שלוש [כמבואר במדרשים] עבור עבודתם זו. ואח"כ ציווה עליהם לקיים חוק מלאכתם ללא שכר כלל. והיה הכל בערמה ובתיחכום, שהיה מכביד עליהם את העבודה לבלתי השאיר להם זמן ויכולת לחשוב על מצבם. ומחמת כן מדה כנגד מדה השאילו בני ישראל מהמצרים – מדה כנגד מדה – בערמה כגגד ערמתו של פרעה.
גאולת עם ישראל חייבת היתה להיות במים – מדה כנגד מדה
עוד מצינו ענין זה של מדה כנגד מדה, דהנה כאשר יצאו ממצרים ברכוש גדול, הובא בגמ' (ברכות ט:) דהקב"ה ביקש ממשה רבנו שיאמר לבני ישראל שישאלו כלי כסף וכלי זהב, בשביל שלא יאמר אתו צדיק שהוא אברהם אבינו ע"ה, "ועבדום ועינו אותם" קיים בהם, ואילו "אחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. ולכאורה יש להקשות, דעיקר הרכוש הגדול היה בביזת הים, שהיה גדול יותר מביזת מצרים, וא"כ ימתין אותו צדיק שבוע נוסף, ואז יראה שאכן זכו שהתקיים בהם שיצאו ברכוש גדול. ומבאר הגר"א [על ההגדה], שהענין הוא שאכן עיקר הגאולה היתה בקריעת ים סוף, שאז היו בטוחים מאויביהם, מה שאין כן ביציאת מצרים שעדיין היו מפוחדים ומבוהלים, וגם ידעו שמצרים ירדפום שהרי אמרו להם דרך שלושת ימים נלך. ושע"כ בזמן הגאולה הסופי אכן התקיים הענין שרצה הקב"ה שיבוזו את מצרים. אך כעת בעת אתחלתא דגאולה, אכתי יכול אאע"ה לראות כאילו נגאלו ולא קיבלו את מה שהובטח להם, ולכן לצורך כך ביקשו הקב"ה למרע"ה שישאלו את מצרים. והיא גופא יש לשאול, מדוע עשה הקב"ה כך שתהא הגאולה הסופית לאחר ז' ימים על הים, והלא יכל היה לעשות בדרך אחרת שמיד בהגיע זמן הגאולה יצאו בגאולה סופית ביום טו' ניסן. וביאר הגר"א דכיון שהגאולה מוכרחת להיות ע"י שיטבעו המצרים בים, שהרי הם הרגו את תינוקות בני ישראל ביאור, ומדה כנגד מדה הטביעם הקב"ה בים סוף ולכן היה צריך שתהליך גאולתם יהא באופן זה.
יתרו התחבר לעם ישראל בזכות מדה כנגד מדה
גם יתרו שהגיע והצטרף לעם ישראל, היה זה מחמת שראה את יד ההשגחה העליונה בקיום המדה כנגד מדה, ועל כן אמר "כי בדבר אשר זדו עליהם". וזה חיזק אצלו את האמונה ביותר, דהיינו יותר מהמכות עצמם ומקריעת ים סוף וממתן תורה, מה שגמלה ההחלטה בליבו להתחבר לעם ישראל היה מחמת שהיה הדבר כן במדה כנגד מדה.
הקשר בין פורים לפסח – גאולה במדה כנגד מדה
בגמ' מגילה (ו:) הובא דעת רשב"ג שלעולם אדר הסמוך לניסן הוא החודש שבו מקיימים את מצוות הפורים. ובטעם הדבר שסובר כך הובא בגמ' "אמר רבי טבי טעמא דרשב"ג מסמך גאולה לגאולה עדיף". ופרש"י פורים לפסח. ומבואר להדיא שיש קשר בין גאולת פורים לגאולת פסח, ולכאורה אין שייכות ביניהם כלל שהיה בהפרש של כאלף שנים. וע"כ דהשייכות הוא בזה שהכל נעשה מדה כנגד מדה, שהרי בפורים תיכנן המן להרוג את היהודים ביום יג' באדר, ובו ביום נתלה הוא, וכל נס ההצלה היה ממש מדה כנגד מדה, שהעץ שרצה לתלות את מרדכי היה ההכנה לתלייתו הוא. ולכן לעולם אדר הסמוך לניסן הוא החודש שבו מקיימים את מצוות הפורים, למסמך גאולה לגאולה.
דברי הספר חסידים בענין זה
כתב בספר חסידים (סימן צב) – סייג לחסידות, החי יתן אל לבו מקראות ופגעי בני אדם וידע כי על חטאיהם הי' להם כן ובדבר אשר זדו נפרע להם מדה כנגד מדה, ומתוך כך יפשפש במעשיו פן יקרה לו כאשר קרה להם". וכתב עוד (סימן רכא) "כיצד יפשפש אדם במעשיו, לעולם אין נפרעין מן האדם אלא מידה כנגד מידה, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה, כדי שיהא חושב באותה מידה של פרענות – כנגדו, העון כנגד הפרענות".
מזמור הודאה שקוראים בפסח – מדה כנגד מדה
אחר האמור, יש לבאר מדוע בפסח אנו קוראים את מזמור התהילים העוסק כולו בישועת ארבעת החייבים להודות, שמבואר בכל המזמור איך אותם אלה שהיו במצב של חולי או שהיו יורדי הים, או שהיו חבושים בבית האסורים, או שהיו במדבר, לאחר שנגאלו ממצבם זה, מיד "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", וכמו"כ קיימו בעצמם "וירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו". דהיינו שמעבר לכך שהודו לקב"ה על הצלתם, פרסמו הדברים ברבים כדברי הרמב"ן הנ"ל שהתבוננו במדה כנגד מדה שפעלה אצלם. והדברים מתבארים היטב שמזמור זה קוראים אותו דוקא בפסח, שהוא הזמן בו מגיע האדם להכרה בענין זה של מדה כנגד מדה, שמאמין שהישועה באה מהקב"ה ומאמין שכל הקורא איתנו מאיתו יתברך והכל נעשה בהשגחה עליונה מכוונת, ומחמת כן מודה לקב"ה על כך. ובסיום המזמור הנ"ל חותמים ג"כ בענין זה, ומסיימים "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'".
השתלשלות הארועים – מגילת אסתר
אחר האמור, הנה כעת שנת תשפ"ו פרצה מלחמה שניה ויותר מתמשכת מול אירן, וחובתינו להתבונן בניסים שעושה עמנו הקב"ה. ונראה שאותם אלו שהיו חיים בימי מרדכי ואסתר, לא ראו כלל את רצף המקרים, וכל ארוע של המגילה היה פרט בפני עצמו, בתחילה ושתי מתה, ואח"כ מעשה דבגתן ותרש, והמלכת ושתי וכו' וכו', כל ארוע כזה היה ענין בפני עצמו, ובסוף היה מלחמה שהיהודים ניצחו את העמלקים ושמחו בזה. אך מטרת המגילה להראות לנו שהכל מהלך אחד, שהקב"ה בנה את התשתית לנצחון 9 שנים קודם לכן ע"י מיתת ושתי, ומזה נתגלגלו הענינים לישועה והנצחון. ושמעתי שמביאים בשם החת"ס שאומר שהנקודה הכי גבוהה של המגילה היתה במגילה הוא ענין זה שמתה ושתי, שהרי היה זה בזמן הסעודה שמחמת סעודה זו נתחייבו אויביהם של ישראל כליה, ובו בזמן כבר הכין הקב"ה באהבתו אלינו את תשתית הישועה [וכן הוא בזמן חורב ביהמ"ק, שבזמן החורבן עצמו היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, וע"ש ביומא נד. בראשונים שביארו דהתשועה והגאולה החלה כבר ברגע זה של החורבן, והארכנו בזה במקו"א].
השתלשלות הארועים – מלחמת תשפ"ד והלאה
והנה אנו בשנים אלו חיים ודאי בתקופה מיוחדת מאוד, הקב"ה מחייך אלינו, מחד גיסא יש הרבה תורה ותשובה בעם ישראל, מאידך יש את אלו הרודפים אחר עולם התורה, אבל בפועל הקב"ה מחייך אלינו, וראשית דבר, ע"פ האמור חובה עלינו להתבונן בניסים שהקב"ה עושה עימנו, ובעיקר להתבונן במהלך הדברים שנעשה כיחידה אחת.
ונראה שתחילת השתלשלות הארועים היתה ביום חג שמחת תורתנו בשנת תשפ"ד, ואז נכנסו הבוזזים והרגו וטבחו מעל אלף איש, וחטפו מעל מאתים איש, והיה זה עת צרה גדולה ליעקב, והיה פחד גדול בעם ישראל. ובעוד שבאותו הזמן היה נראה שהקב"ה מסתיר פניו מאיתנו, מסיר השגחתו מאיתנו ח"ו, כעת לאחר כשלוש שנים, נראה שהקב"ה מחד גיסא אכן חרה אפו בעמו ישראל בטבח הנורא, אך מאידך גיסא, כעת מתברר שהכל היה לצורך, ולעורר את עם ישראל במלחמתם מול אויבנו הקמים עלינו, ושאילולא היה נעשה כן, היו ח"ו קמים עלינו מצפון ומדרום, מתימן ומאירן, וע"פ מה שמתגלה היו ח"ו מכלים את עם ישראל, אך הקב"ה עשה עימנו חסד שעורר את מעט מהדוב קודם הזמן, וע"י כך החלה מערכה מול אותם רשעים.
והנה ארוע נוסף שיש להתבונן בו, הוא הענין שטרם בחירות לנישאות ארה"ב, היה נסיון התנקשות בנשיא הנבחר ע"י מתנקש אירני, והקב"ה כיון את הכדור שיפצע את אוזנו של הנשיא שטרם נבחר אז, וודאי שענין זה נחרט בלב אותו נשיא לנקום את נקמתו האישית בבוא העת.
יתירה על כך, לפני כחמש שנים פרצה מלחמה בין רוסיה לאוקרינה, ורוסיה שהיא בת ברית של אירן עסוקה מעל לראשה במלחמה זו, והיא שחוקה מאוד מכל הענין, שעדיין לא הסתיים. וכעת ברור הדבר כשמש בצהרים, שהקב"ה עשה זאת בשביל לנטרל את רוסיה מלהיות בת ברית לאירן בעת הזו.
וכעת הקב"ה שם בליבו של נשיא ארה"ב, להכנס לריב לא לו, ולהביא חימושים ואוניות מלחמה ומטוסים וחיילים, ע"מ להכריע את אירן הרשעה, וכידוע שכמעט ויש בידם בקירבת זמן פצצה גרעינית, ומטרתם הנאמרת בפה מלא – להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. והם מדינה גדולה פי עשר מאיתנו, וכל תקציב המדינה שלהם המנוהל ע"י עמלקים אלו, יועד להפלת עם ישראל ח"ו.
וכעת אנו עוד בעיצומה של מערכה זו, ומי איתנו יודע עד מה, אך התבוננות זו הינה בגדר חובה עלינו, להתבונן, להבין ולהפנים את חסד ה' עלינו, לפנות אליו, לזעוק אליו, ולהתכונן לגאולה הקרובה.
התבוננות נוספת בחסדו של הקב"ה עלינו
מספר הרב יעקב שיש שליט"א שסיפר לו הרב יחיאל צוקר מאשדוד רב סימנר תורה בתארתה, שהוזמן לבקר במפעל "אלתה" שהוא מפעל לייצור מערכת "כיפת ברזל", ושם ראה מה שניתן לראות והסבירו לו על המערכת. ביציאתו מהמקום ראה כיפת ברזל בגודל פי 6 מהגודל הרגיל של המערכות, ושאל את מנהל המפעל מה טיבה של מערכת זו. הלה השיבו שמכשיר זו יוצר בשביל מדינת הודו שיש להם מתיחות עם פקיסטאן, ומעלת המכשיר שהוא מכסה פי 6 מהשטח, ונותן פי 12 תועלת מהמערכת הרגילה. המדינות חתומות על חוזה, אך מהלך העיסקה נתקע, והסיבה היא שישראל הבטיחה 93 אחוז הצלחה של יירוט, אך בפועל זה נתן הצלחה של 35 אחוז, מהנדסים מהארץ נסעו לשם לבדוק, והתעלומה נשארה קיימת, בארץ זה נתן הצלחה של 93 אחוז, ובהודו הצלחה של 35 אחוז ירוט. לשאלת הרב את מנהל המפעל, לפשר הענין, השיבו הלה "הרב צוקר אתה שואל אותי מה התשובה", כאן בארץ יש בתי כנסת, ישיבות, תורה, תפילה, אין את כל זה בהודו.
אירן – להשמיד להרוג ולאבד
כולם מבינים שההצלחה, והסיעתא דשמיא באים אך ורק מכח התורה ושמירת הקב"ה עלינו. ידוע שספד מאוד אנטישמים כלפי ישראל, מסופר שראש ממשלת ספרד נפגש עם רב המרצחים חמינאי ימ"ש, ותוך כדי הפגישה, הלך אות ורשע להכין כוס שתיה, ואז שאל אותו ראש ממשלת ספרד "מה אתה חושב עכשיו", והשיבו אותו רשע בצורה הכי גלויה "כל יום, ובכל רגע פנוי, וכל משך חיי, אני חושב איך להשמיד את ישראל". הומני הוא המן של דורנו, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, זו מחשבתו של רשע זה 37 שנים.
נבואת ירמיהו על הימים הללו – ע"פ המלבי"ם
הנביא ירמיה מתנבא על הימים הללו, כתוב בירמיהו (לא' פסוק ו-ז) "כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר יְקֹוָ֗ק רָנּ֤וּ לְיַֽעֲקֹב֙ שִׁמְחָ֔ה וְצַהֲל֖וּ בְּרֹ֣אשׁ הַגּוֹיִ֑ם הַשְׁמִ֤יעוּ הַֽלְלוּ֙ וְאִמְר֔וּ הוֹשַׁ֤ע יְקֹוָק֙ אֶֽת־עַמְּךָ֔ אֵ֖ת שְׁאֵרִ֥ית יִשְׂרָאֵֽל. הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אוֹתָ֜ם מֵאֶ֣רֶץ צָפ֗וֹן וְקִבַּצְתִּים֘ מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ֒ בָּ֚ם עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ הָרָ֥ה וְיֹלֶ֖דֶת יַחְדָּ֑ו קָהָ֥ל גָּד֖וֹל יָשׁ֥וּבוּ הֵֽנָּה".
הרד"ק למד פסק זה שהוא מדבר אחר ביאת המשיך, אך המלבי"ם למד שפסוקים אלו מדברים על התקופה קודם ביאת המשיך, וכ"כ המלבי"ם:
"תחלה ירונו על השמחה שיהיה ליעקב, ומה יהיה השמחה, וצהלו בראש גוים, שבאחרית ימי גלותם יוסר מעליהם השעבוד, ויצהלו כי יהיו בראש הגוים, שהגוים יתנו להם כבוד ויהיו בראשם, תחת שהיו תחלה נבזים ושפלים ביניהם. והנה יעקב הם המון עם והפחותים שבהם, וישראל הם הגדולים. והשמחה הזאת שיצהלו בראש הגוים יהיה רק ליעקב לא לישראל שהם ירצו שישיב שכינתו לציון, אבל אז בעת ההיא השמיעו והכריזו בפרסום והללו את ה' ע"י מה שתאמרו הושע ה' את עמך הצדיקים את שארית ישראל, שהם רוצים בתשועה האמתיית מקיבוץ גלויות ושיבתם לציון, וכן יהיה אז כי ה' ישיב להם"
מבואר מדבריו שבתקופה זו שקודם הגאולה, הגוים יתנו כבוד ליהודים, וכפי שכעת יש הצלחה של נצחון הסטורי של עם ישראל על הגוים [וענין זה לא היה מאז חורבת בית המקדש עד ימנו אנו!]. אך מהמשך המלבי"ם מבואר ששמחה זו היא להמון העם והפחותים, אך הגדולים שבעם "ישראל" שרצונם העיקרי הוא שהקב"ה ישיב שכינתו לציון, ורוצים גאולה ותשועה אמיתית. וכתב המלבי"ם שיהיה אז פרסום על כך שהקב"ה הושיע את אותם צדיקים, ואז תבוא הגאולה. ויתכן שכוונת המלבי"ם, שכאשר יסירו מהצדיקים את גזירת הגיוס הנוראה המוטלת עלינו עתה, זו תהא התשועה האמיתית לצדיקים, וזה השלב האחרון לפני ביאת גואל צדק.
וממשיך המלבי"ם וכותב: "הנני מביא אותם מארץ צפון וכו', ר"ל שפתאם יולדו קהל גדול כאילו נולדו ביום אחד עד שקהל גדול ישובו הנה, והיא מליצה נפלאה שגם ממקומות שידמה שלא נמצא שם מבני ישראל רק מעטים וגם אלה א"א בדרך הטבע שילכו בדרך כמו עור ופסח, בכ"ז יתרבו פתאום ע"י רבים שילוו עליהם וישובו משם קהל גדול"
דהיינו שיהא נס גדול של חזרה בתשובה, והוא ע"י קיבוץ גלויות של אותם צדיקים, וע"י כך תגיע התשועה האמיתית.
חבלי משיח – בחסד וברחמים
מספר הרב יעקב שיש, ששמע ממרן הגר"מ שך זצ"ל, שאמר שאסור לאדם לומר שקודם ביאת משיך יהיו יסורים וצער, כפי שיש אומרים שחבלי לידה הוא מצב של צער ויסורים קודם ביאת משיח, והאומר כן עובר על "אם תלכו עמי בקרי" ח"ו, אלא שצריך להאמין באמונה שלימה שהכל תלוי בקירבת עם ישראל לקב"ה, ורצון הקב"ה שעם ישראל יתקרב אליו, ושע"כ עלינו להתחנן ולבכות לשיהיו עיננו לשמים, וע"י כך נזכה לקירבת ה' ולגאולה העתידית.
ע"י זעקת עם ישראל במצרים באה הישועה – כך גם בזמן הגאולה
רבנו בחיי כותב על הפסוק "ויזעקו, ותעל שועתם אל האלוקים מם העבודה" (שמות ב, כד), שכשם שבמצרים הגיעו למצב שזעקו לקב"ה וזה היה פתח ההצלה שלהם, ואף שמבחינת הזמן הגיע הקץ שלהם, אך בפועל לא נגאלו עד שלא זעקו לקב"ה, כך גם בגאולה העתידית יהיה כן, שאף בעת הגיע הקץ, הרי שרק ע"י זעקה גדולה לקב"ה הבאה מתוך הצער והדחק, רק כך תבוא הגאולה. וז"ל: "ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה". כי אף על פי שהגיע הקץ כבר לא היו ראוים לגאולה, אלא מרוב שצעקו אל ה' "מן העבודה" קבל תפלתם, והזכיר שני פעמים מן העבודה, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", "ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה", ללמדך שאין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך. וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שבאר הענין הזה, הוא שאמר: "בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשך" (יונה ב, ח), הבטיח הנביא שהתפלה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך. ואפשר לומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתנו, זאת העתידה שהיא תלויה בתשובה ובתפלה, כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה, ונתקבלה תפלתם ובא להם הגואל מיד, ועל כן סמך לו "ומשה", לרמוז כי ביאת הגואל תלויה בתשובה ובתפלה.
זו תקופה שאנו צריכים להתפלל על כבוד שמים, על התורה שנמצאת בסכנה, על אותם רודפי תורה שיחזרו בתשובה ויעזבו את לומדי התורה לנפשם וע"י כך נזכה לגאולה. וכפי שמסיים שם הפסוק בירמיהו (פסוק ח) "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם" , וביאר המצודות דוד שהוא על הגאולה העתידה "בבכי יבואו – ר"ל ע"י תשובה ותפלה אגאלם". במהרה בימנו אכי"ר.
התבוננות זו הינה עיקר ההכנה לימי הפסח – בית הלוי
ונסיים בדברי בית הלוי (קדושת לוי כללות הנסים) שכתב בזה"ל "הנראה, כי כבר ביארנו בכמה מקומות שיש שני מיני נסים, דהיינו נסים נסתרים כמו בימי מרדכי ואסתר וחנוכה, ונסים נגלים כמו ביציאת מצרים. ועל הנסים נסתרים צריכין להאמין בכל עת ושעה שאין לך שום דבר ודבר שאין בו השגחתו יתברך שמו, והגם שהוא בטבעיות לא סר השגחתו יתברך שמו, ואסור לתלות שום דבר בטבעי, כמו שכתב הרמב"ן בסוף פרשת בא [כנ"ל].
ובזה שאנו קוראין המגילה בפורים, אזי נקבע במחשבותינו שכל דבר ודבר מאתו יתברך שמו, ואינו שום דבר מצד הטבע. והנה כשאדם מדבק בזה המחשבה תמיד, שהכל מאתו יתברך ואינו תלוי כלל בטבע, אז כשבא ליל פסח, ומתוך ספורי יציאת מצרים, נתלהב האדם בקרבו ומחשבתו זכה וברורה וצלולה להאמין ולספר בנסים נגלים כיציאת מצרים, ומחמת התלהבות אינו מניח לו לישן כל אותו הלילה של ליל פסח, ומחשבתו אינו נעשה עיף ויגע כל אותו הלילה, ומוחותיו אינם נופלים. אבל מי שאינו משים במחשבתו שכל הדברים אפילו הטבעים המה השגחה מהבורא ברוך הוא יתברך שמו, אזי כשבא ליל פסח, אפילו בניסים נגלים אינו מתלהב כל כך, ומוחות שלו עייפים ויגעים. וזה מה שאמרו חכמינו ז"ל במסכת מגילה (ו, ב) מיסמך גאולה (לתפלה) [לגאולה] עדיף, כי נודע בקריאת מגילה נעשה רשימה במחשבתן של ישראל שיאמינו שכל הדברים אינן טבעים רק הכל השגחה מאת הבורא ברוך הוא יתברך שמו, ומזה בא התלהבות שיתלהב את עצמו בליל פסח בהגדת ליל פסח. עכ"ל.
