רגע קדוש ומכונן הוא הלימוד המשותף של האבות עם הבנים שקיבל בשנים האחרונות משנה תוקף כאשר בכל שבת האבות משננים עם בניהם את החומר הלימודי שלמדו במשך השבוע שחלף.
במאמר זה ננסה לעמוד על ההיבטים השונים וננסה בעזרת ה' להציע דרך ישרה שתהפוך את השעה השבועית לרגע של חיבור עמוק בין הדורות.
ראשית, מצוות עשה של 'ולִמדתם אותם את בניכם' – אף היא זקוקה ללימוד והדרכה, כשם שכל מצוות התורה מחייבות לימוד.
כשם שלא ניתן לקיים נטילת לולב מבלי ללמוד כיצד נוטלים לולב – עד כדי כך שבשבת גזרו חכמים שלא ליטול לולב, שמא ייטול אדם את הלולב וילך ללמוד – כך גם מצוות הלימוד לבנים דורשת הדרכה והכנה.
וכשם מצופה מהאב ללמד את בנו כיצד להניח תפילין, כך עליו ללמד גם את קיום מצות 'ולִמדתם אותם את בניכם'.
ארבעה קבוצות בלימוד אבות ובנים!
א. האבא ובנו שולטים בחומר הנלמד.
ב. שניהם גם יחד אינם שולטים בחומר הנלמד.
ג. האבא אינו יודע את החומר ואילו בנו יודע את החומר על בוריו.
ד. האבא יודע את החומר אך למגינת לב הבן אינו יודע את החומר.
הקבוצה הראשונה הן האבא והן הבן שולטים היטב בחומר, לכאורה זה מצב אידיאלי ומה כבר יש לדון בזה, אלא כדי שהמצב ימשיך להיות כך, מאוד חשוב לא להיכנס למלכודת של העלאת הרמה הלימודית, כלפי מה הדברים אומרים כאשר האבא יודע ללמוד והוא תלמיד חכם שזוכה להתענג מכל שעת לימוד, באופן אוטומטי ישנה נטייה לנסות להנחיל לבנו את ה'לומדות' בסוגיא כולל נפקא מינא בין צדדי החקירה. אך חשוב לזכור את גילו של הילד, ואת רמתו, למרות שילד מצליח בלימודו, אבל זה לפי התוכנית המסודרת של התלמוד תורה המתאימה לגילו ולרמתו. אך שמנסים להעמיס עוד מגיעים למצב של 'תפשת מרובה לא תפסת'.
נקודת נוספת היא, משך הזמן שהאבא לומד עם בנו, נכון שהאבא יכול ללמוד שעות רבות בריכוז אך הילד בשבילו למשל 40 דקות זה כבר הגבול.
נעבור לקבוצה הבאה, האב ובנו גם יחד לא שולטים בחומר. ואין הכוונה לשורה קטנה בגמ' אלא בצורה קיצונית. למעשה, כאן אין כלל תנאים בסיסיים מינימליים לקיים למידה בצוותא, במקרה כזה ראוי שהאבא יקיים את מצות 'ולִמדתם אותם את בניכם' ע"י שליח, שהרי שלוחו של אדם כמותו. וכך מתוך גישה אובייקטיבית ללא 'נגיעות' ולא מעורבות ריגשית יהיה ניתן בסייעתא דשמיא להגיע להישגים נאים.
היעד הבא הקבוצה השלישית, אבא אינו שולט בחומר, ואילו הבן למרבה המזל שולט בחומר, יש כאן בהחלט תנאים טובים ללמידה בצוותא, אך תנאי קודם למעשה, שהאבא יהיה קשוב וישתף פעולה, יחד עם זאת ידגיש בפני בנו כמה הוא מעריך את יגיעתו והתמדתו בלימוד. יצויין שאם עתותיו של האבא בידו, עליו להכין את החומר הלימודי ולו ברפרוף, על מנת להיות בעניינים כדי שיוכל להיות שותף אקטיבי בלימודיו עם בנו.
כעת נעבור לקבוצה האחרונה האבא שולט בחומר הלימודי, והבן לא, [חשוב להדגיש שההגדרה 'לא שולט בחומר' הכוונה שהשליטה היא בנונית], וכאן חכמת האב צריכה זהירות יתרה, שהרי האבא רוצה נחת מילדיו, ואיזה 'נחת' יש יותר מאשר לראות שהם מצליחים בלימודיהם, אך כאשר האכזבה והמציאות טופחת על פניו של האבא, יש הורים שלמרבה הצער מאבדים קצת את השליטה, וכל הרגשת התסכול על הצפיות מהילד שלא מתממשות באים כעת לידי פורקן, ובמקום שהזמן יהיה לימוד משותף נהפך ל'שחרור תסכולים'. יצויין שגם אם האבא נבון דיו כדי לשמור איפוק, הילד די נבון בכדי לקלוט את שפת הגוף של האבא המשדרת ללא מילים 'אתה כולך כשלון' וכמה שהבן פחות מצליח כך הוא יותר רגיש לקלוט את הגלים הנעים מכוונו של האבא.
אם כן, מה היא העצה? לצעוק אסור, לחשוב גם כן אסור, אז מה הפתרון? חשוב להפנים שהתורה מצווה אותנו ללמד את הילד תורה ולא לבחון אותו, בחינות יש מספיק בתלמוד תורה. אך המצוה היקרה של 'ושננתם לבניך' היא בלימוד ולא בבחינה.
קוראים נאמנים נעבור נא לנקודות מעשיים, כמובן שלא משרישים ביום אחד הרגלים זה לא ריאלי ולא חכם, אך ברמה העקרונית זה אמור להיות שהאבא מבחינתו מתחיל ללמוד עם הבן, ולא לבחון, תקפידו האמיתי של האבא להיות מלווה מחזק ומאיר דרך, אם הילד נתקע, על האבא מעצמו להסביר בפנים מאירות בלי לעשות 'חישובים' הרי הוא אמור היה לדעת את זה כבר מהכיתה ואם הוא לא יודע הרי שהוא לא הקשיב, וכו'. את כל החישובים האלו האבא יעשה לפני שעולה על יצועו עם ה'חשבון נפש'. בצורת למידה שכזו הבן ישמח ללמוד עם אביו, שהרי את כל 'החורים' אביו סוגר לו, ויש לו סיכויים טובים להצליח במבחן בתלמוד תורה, הרי שהלימוד עם הבא היא 'חוויה' ולא 'סיוט'.
ידועים הם דבריו של בעל האבני נזר בספרו אגלי טל בהקדמתו, 'ואדרבא כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו', דהיינו שצריך ללמוד את התורה מתוך חשק והנאה. וכענין זה אמרו חכמי הרפואה לענין האכילה, שאכילה בתאבון וחשק שווה עשרות מונים מאכילה בכפיה. אותו דבר בדיוק לגבי לימוד התורה שנמשל ללחם, שלימוד בחשק ובשמחה שווה פי כמה מלימוד בכפיה.
חשוב לציין כאשר 'לומדים' עם הבן ולא 'בוחנים' אותו האבא קולט היטב את מצבו של הבן, הא כיצד? למשל, אם הילד שולט השבוע בסוגיא והאבא מתחיל להסביר היטב את ביאור הגמרא, קרוב הדבר שהילד יקטע אותו וירצה מעצמו להסביר את החומר 'כדי שהאבא יראה שאני יודע' וגם בשביל הסיפוק העצמי שלו.
בסופו של דבר, לימוד האב עם בנו איננו רק לימוד תורה – זהו מפגש של נשמות.
זו הזדמנות נדירה לעצור את המרוץ, להביט בעיני הבן, ולהעניק לו לא רק ידע – אלא תחושת שייכות, ערכים, אהבה וחיבור לדורות שקדמו.
כשאב ובנו יושבים יחד על דף גמרא או פסוק בתורה – נבנית לא רק הבנה, אלא נשמרת שרשרת הדורות.
יהי רצון שנזכה כולנו לטעום מהאור המיוחד של הלימוד המשותף, ולהנחיל לבנינו לא רק את דברי התורה – אלא גם את הלב הפועם שמאחוריהם.
