רבינו נולד בשנת תש"ב, בכפר שנקרא בשני שמות, תאורירת, ואיית-זאער, במחוז סכורא שבמרוקו. להוריו רבי ניסים ז"ל ומרת רחל ע"ה (לבית משפחת דנינו) אשר היו עובדי השם בתכלית, וכפי שהתבטא עליהם מרן הראשל"צ רבי שלמה משה עמאר שליט"א בלוויה של רבי דוד זצ"ל, שחיו בתמימות עם הקב"ה, ושנים רבות נתקשה היאך הגיעו לדרגות, שאפילו עם לימוד התורה הקדושה שנים רבות לוקח זמן להגיע לדרגה זו.
עוד בהיותו במרוקו למד תורה בישיבת "אוהלי יוסף יצחק", (קרוב ל 400 בחורים) שהיתה בעיר קזבלנקה שם בין היתר למד תורה מפי הגאון רבי אליהו אביטבול שליט"א, אשר עמו היה בקשר ולמדו עוד פעמים רבות כשעלו לארץ, בעיר הקודש ירושלים בערוב ימיו. בישיבה זו לימדו גם הרבנים הגאונים רבי יהודה אלפאסי, רבי מאיר מלכה, רבי דוד מלול, רבי יוסף עבו, רבי יצחק מרציאנו ורבי עמרם רביבו.
לימים סיפר לאחד מנכדיו שיבדל"ח על התקופה ההיא, היה זה כאשר הנכד נכנס לישיבה גדולה, ותינה בפניו שקצת קשה לו המרחק וכדומה, אמר לו רבינו שאכן כך היא דרכה של תורה, ואף הוא בהיותו בחור, נסע כתשע שעות באוטובוס כדי ללמוד בישיבה, ומדובר על נסיעה קשה ומיגעת מחמת שיבוש הדרכים, ובנוסף הם נסעו רק בלילה, והיה חוזר הביתה רק פעם בחצי שנה בפסח ובסוכות. כך החל את דרכו בלימוד וקנה לעצמו הרגלי למידה והתמדה רבה. תמיד אמר שחייב הכרת הטוב לאחותו הגדולה מרת עישה (עליזה) שאירחה אותו בביתה כל זמן שהותו בישיבה (כי לישיבה לא היו מקומות שינה, והוא הגיע ממקום רחוק), ודאגה למחסורו.
כשעלה לארץ הקודש קבע את מושבו בישיבת "פורת יוסף" קטמון י-ם, בראשות רבותיו מרן רבי שמעון בעדני זצוק"ל שהיה באותה התקופה ראש הישיבה, ומרן חכם שלום כהן זצוק"ל (שלימים היה הכהן הפודה לנכדו הראשון של רבינו), שם למד עם חבריו שלימים כיהנו ומכהנים כרבני שכונות ויושבי על מדין.
סיפר עליו הגאון רבי אליהו אברז'ל שליט"א אב"ד בי-ם, שרבינו היה דמות מופת בישיבת "פורת יוסף" של התמדה בתורה הקדושה, ודיוק בזמנים. גם האדמו"ר רבי יחיאל אבוחצירא שליט"א סיפר, שכשהוא נכנס ללמוד בפורת יוסף, כבר היה לרבי דוד זצ"ל שם של למדן, כשהוא עוד היה צעיר לימים.
עוד סיפר רבינו לאחד מנכדיו שיבדל"ח, שבהיותו בישיבה היתה קבוצה והוא נמנה ביניהם שניצלו את הזמן בהפסקת צהריים ולמדו הל' איסור והיתר, לאחמ"כ הלכו להיבחן אצל מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל ועברו בהצלחה. כמו"כ סיפר שקיבל כמה גלויות עם תשובות ממרן הגרע"י, על שאלות ששלח לו.
עם הגיעו לפרקו, נשא את רעייתו שתבדל"ח הרבנית מרת מרים תחי' לבית משפחת "משעלי" החשובה (אביה היה חתנו של הדיין הרב חליוה, לימים בתו הגיע לגאון רבי שלום משאש זצ"ל, וכשאמרה לו שהיא הבת של הרב חליוה, עמד מלוא קומתו), במשך כל ימיו של הרב השתדלה הרבנית בכל כוחה שיוכל ללמוד וללמד ולעסוק בכל ענייני הדת ועול הנהגת הציבור.
לאחר מכן המשיך ללמוד ביישוב "שלומי" שבצפון הארץ, בישיבה בראשות הגאון רבי אליעזר בן דוד זצ"ל, שם כיהן בחלק מהתקופה כראש הישיבה הגאון הגדול רבי מאיר גריינמן שליט"א, כמו כן למד עמהם הגאון הגדול רבי שמעון טמסטית זצ"ל שהיה באותה תקופה רב מושב יערה, והיה מגיע ללמוד עם הבחורים, עליו התבטא מרן הראשל"צ הגרש"מ עמאר בשבעה, שהיה מגדולי שקדני הדור אם לא השקדן של הדור. מרבית הבחורים הגיעו לשם מישיבת פורת יוסף, אך גם הגיעו שלושה בחורים מישיבת שארית יוסף, וגם שתי בחורים מישיבת נובהרדוק מצרפת. שם הכיר את ידידו מרן הראשל"צ הגרש"מ עמאר שליט"א, כמו כן למדו שם בין היתר רבי מאיר ארביב שליט"א מרבני שכונת רמות, רבי עמרם אביכזר שליט"א מפקח ברשת בני יוסף, רבי אליהו סויסה שליט"א מבני ברק (רו"כ בראשון לציון ומחותנם של הראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א והג"ר רבי שלמה שלוש זצ"ל רבה של חיפה), וכן הרב אדרי הצדיק מרעננה זצ"ל, ועוד.
על התקופה ההיא סיפר הראשל"צ הגרש"מ עמאר שליט"א בשבעה, שהייתה תורנות בין הבחורים ללכת ולדרוש בכל אזור הגליל המערבי, ומי שפיקח על זה היה הרב זצ"ל, והוסיף שעשה זאת בכזה יישוב הדעת, דבר שכלל לא ראה בנמצא, בלי ויכוחים עם אחרים, ותמיד לעשות מה שצריך בלי ויתורים.
לאחר כמה שנים עבר לעיר חיפה ולמד בכולל שפתח הרב שרים בחיפה סניף לישיבת "תורה והוראה" של אחיו בת"א, שם למדו את אותו הספק עם הישיבה, ואף נסעו להיבחן מידי תקופה לישיבת תורה והוראה בת"א. לאחר שסיים מסלול רבנות, רצה להמשיך דיינות, אך הגיע אליהם לכולל אחד מהמועצה דתית, ואמר שצריך רבני שכונות בדחיפות לכל אזור חיפה, כך נתמנה לרב שכונה, ולימים סיפר שכוונתו הייתה להיכנס לתפקיד להשפיע ולקרב לתורה מה גם שהיה בזה גם פרנסה, ותכנן שלאחר שנה שנתיים יחזור ללמוד גם דיינות, אולם הנטל ועול המלאכה היתה מרובה, והיה צורך רב בהרבה תחומים בכל הנוגע לדת ויהדות, כך שלא הצליח לחזור ללמוד דיינות, ונראה היה שהדבר הפריע לו מאוד, שהרגיש שפספס דבר גדול.
"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל"
זכה רבינו קרוב לארבעים שנה לרעות את צאן מרעיתו, להנהיגם בדרך התורה והמידות הטובות. אף זכה שכאשר הגיע הראשל"צ רבי אליהו בקשי דורון זצ"ל לכהן כרבה של חיפה, הקימו יחד את כולל "מורשה", ששימש מגדל אור לתורה ולתפילה לבני התורה במשך עשרות שנים. ובזכות זה קמו דורות של אברכים ת"ח. הייתה ביניהם אהבה וידידות עמוקה והערכה וכבוד הדדי, כפי שניתן לראות מההקדשות שכתב לו הראב"ד בספריו שו"ת בנין אב.
יש לציין דבר מעניין, היה זה בשנת תשמ"ט א' מחשובי כולל "מורשה" הגאון רבי מאיר פדידה שליט"א מרבני רכסים הוציא את ספרו הראשון "דברי מאיר", ורבי דוד זצ"ל ערך "ערב הוקרה" מפואר לכבוד הוצאת הספר, ואף הזמין את מורו ורבו מרן רה"י חכם שלום כהן זצ"ל שטרח והגיע לצפון הרחוק לכבד את תלמידו… כזה ראה וקדש! (מצורף מסמכים עתיקים מהמעמד החשוב).
כחלק מהתמסרותו להרבצת תורה וקירוב רחוקים, היה הולך מדי פעם בפעם למושבים בסביבות חיפה, לשם היה מגיע אף לשבתות שלימות ומתארח במקום, כדי להרבות בכבוד שמיים ולהשפיע על שמירת התורה והמצוות.
דרשותיו בציבור היו לשם דבר, כך היה דורש שנים רבות בחיפה בשבע בתי כנסיות מדי שבת בשבתו והיה עושה תורנות בין הבתי כנסיות, ביניהם בית כנסת פאר ישראל, וכן אביר יעקב, וגם בחטיבת כרמלי, ועוד. חלק מהדרשות היה רושם לעצמו בקצרה ממש ובתימצות גדולה, כך למשל ניתן לראות בין כתביו, פרשה פלונית, רעיון קצר, סיפור על רב פלוני וכו'. הוא הירבה לצטט את מה שאמר הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה "לא המדרש עיקר אלא המעשה", שבדרשה צריך לשלב מעשיות שמקרבות את הלבבות, ולא רק את הדרש. סיפר אחד האברכים, שבאותם ימים הוא היה בחור, וכל הבחרות שלו הייתה מלאת השראה מהדרשות של הרב קדוש, כאשר היה דורש בישיבת מורשה, איך היה מעמיד חמש שש קושיות ומתרצם דבר דבור על אופניו. היטיב להגדיר אחד השומעים, שאצל הרב קדוש הדרשה הייתה כולה התוכן, לא צריך כל מיני שיטות איך וכיצד להעביר דרשה, אלא התוכן הקולח הבהיר והמעניין עם שאלות מהותיות בעיקרי העניינים, זה היה המאפיין של הדרשה. ועוד ייחודיות שהיה חי את הדברים שאמר, היה מכניס טעם וחיות בכל מה שדרש, כשהייתה שאלה ראו עליו שהיא הפריע לו, ואת הצהלה על פניו כשיישבה.
כך הייתה שאיפתו כל ימי חייו להתקדם עוד בעבודת ה' וידיעת התורה הקדושה, וצמאונו לא ידע רוויה, היה שמח בכל חידוש ששמע, בין אם זה היה רעיון קצר, ואף מהלך עמוק ומחושבן, הכל נבלע אצלו בשקיקה רבה, יחד עם ענווה להיכנס לשמוע שיעורים גם מאברכים צעירים ממנו בהרבה, ושמח בכך ואף דירבן אותם. כך בערוב ימיו כשעבר לגור בשכונת רמת שלמה בירושלים, והתפלל בבית הכנסת המרכזי "נר יוסף", היו מתפללים מנחה וערבית סמוך, והוא יזם לפתוח שיעור כל יום בין מנחה לערבית, שבו הוא דאג להביא כל יום מישהו אחר שידרוש, וכמובן שהוא בראשם.
ייחודיות עצומה הייתה לו, שהיה רואה את הכל בעין יפה, כך גם סיפר אחד הנכדים, שלקח דרשה של סבא זצ"ל ששמע ממנו, והוסיף עליה עוד נופך, ואחר כך סיפר לו זאת, ואמר לו שבאמת התוספת ממש מיוחדת וחשובה, וכל כך נהנה לא ממה שהנכד אמר דרשה שלו, אלא ממה שהנכד הוסיף, וכל כך הראה לו קורת רוח והערכה. גם כשלא היו כל הדברים מושלמים השתדל לראות טוב, כמו שאמרו חז"ל (פסחים ג:) על נבילה שבשוק שאמר אחד התלמידים כמה לבנות שיניה, כך השתדל כל ימיו לראות את הטוב שיש בזולת, כי לכל אחד יש טוב ייחודי משלו.
משכיל לדוד
רבינו התייחד בטוהר מידותיו, ידע מה להגיד ואיך להגיד ובעיקר מה לא להגיד. כל ימיו השתדל לשמור על לשון נקיה, לא לומר מה שלא צריך לומר, ויתירה מכך מה שלא יביא תועלת, דברים רבים לא ידעו בני משפחתו על פעלו בעסקי הציבור, כי מה זה ייתן להם או יוסיף להם, ולא רק שמר פיו שלא לדבר רע על השני, אלא באמת ראה הכל בעין חיובית, השתדל לחפש את הטוב בזולת ולהימנע מהרע, סיפר בנו שיבדלח"ט, שחזר פעם מהישיבה לבית ובאותה תקופה אמר מרן הרב שך זצ"ל ביטוי נגד חב"ד, ואמר לו אביו זצ"ל, הנה עכשיו אתה מדבר בגנות חב"ד, אך דע לך שאילו לא היה חב"ד לא היית אתה בחור ישיבה, כי אני למדתי במרוקו אצל חב"ד. הוא חיפש בכל נקודה את הדבר הטוב, כך שגם אם יש חילוקי דעות בצורה איך לפעול, אבל ודאי דבר טוב יש בכל אחד.
וכך היה בשולחן שבת, הוא לא היה מדבר רע על אחרים, אף שהיה מעורה בהרבה פרשיות ומודע להרבה דברים, כך למשל סיפר בנו שיבדלח"ט, שפעם אחת שאלו חבר על פרשייה שמאוד הסעירה את חיפה, מה אבא שלך מצדד ומה אתה אומר על הפרשייה? והשיב לו שאינו מודע לכלום, ואמר לו אותו האיש שאינו מאמין לו, שהרי לא יתכן בן של הרב קדוש שהוא אמור להיות בעין הסערה, ולא יאמר הרב קדוש לבני משפחתו דבר, אכן כך היה במציאות, הוא לא הוציא מפיו דבר בגנאי הזולת.
עוד סיפר בנו שיבדלח"ט, שלאחר שנתמנה הרב בקשי דורון זצ"ל לראשון לציון, הייתה תקופה שלא היה רב עיר בחיפה, ובישיבת מועצת הרבנות נתקבלה החלטה שרבי דוד זצ"ל יכהן כממלא מקום וכמורשה חתימה עד שיבחר רב (אגב, היה זה לתקופה של כמה שנים), לאחר קצת זמן הבין רבי דוד שיש רב מסוים שנפגע למה הוא לא קיבל את המילוי מקום של רב העיר, ומיד עלה לביתו וכתב מכתב למועצת הרבנות שבו מפרט שהוא מעדיף שפלוני יהיה בתפקיד, עד שהחזירו לו מכתב שאם הוא לא רוצה יכול לוותר אך לפלוני אינם יכולים לתת מסיבות שונות (שאם יתנו לו פה יצטרכו לתת לעוד מישהו במקום אחר, וכיו"ב, ואכמ"ל), ואפילו דבר זה סיפר לבנו רק לאחר כעשרים שנה, כי כך הייתה דרכו בקודש לא לדבר רע על הזולת, להסתיר את פועליו ולהצניע את מעשיו.
מטבע הדברים כאחד שבא במגע עם ציבור, ואף צריך להעיר ולעורר על כמה דברים ולעמוד בפרץ מול רוחות זרות ועוד, שלא תמיד הכל על מי מנוחות, ויש חיכוכים ולא תמיד הכל מסתדר עם כל האנשים, ויש כאלו שלא רואים בעין יפה את מה שהרב עושה וכו', וכדאמרי אינשי "רב שאין לו מתנגדים הוא לא רב", אך אוי לו לרב שנכנע למי שנלחם בו בעינייני רוחניות. כך למשל פעם אחת הגיעה אישה שרצתה להתרים למפעל חסד מסוים שעשתה, ורצתה לדבר בליל שבת בפני הקהל, והיו שרצו לתת לה לדבר בפרט שמדובר במצווה גדולה… אך הרב אמר להם באלו המילים "לא יקום ולא יהיה, אין דבר כזה", אישה לא תדבר בבית הכנסת בפני קהל גברים, אם היא רוצה אני אעביר בדרשה את המסר לקהל ותו לא. וכן פעם אחת הוצרך להעיד בבית הדין על אשת איש שחייתה באיסור עם אדם זר, והיא ביזתה אותו בצעקות ברחוב, אך הרב לא חס על כבודו ולא חת ממנה, וכל כיו"ב. עם זאת חשוב לציין שלא היה איש מלחמות, ומרגלא בפומיה הסיפור שהיה במועצת הרבנות בחיפה כאשר היו צריכים להיפגש אם אישה מהשלטון (כמדומה עם רה"מ מאיר), והיה דיון אם היא תושיט ללחוץ יד מה יעשו, ואמר הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, שהיא אישה חכמה וכלל לא תושיט את היד, ואכן כך היה. וזו הייתה דרכו בקודש, לא לעורר על מה שלא צריך ואפשר לפתור בקלות, אך מה שצריך לא להתפשר כלל וייקוב הדין את ההר.
עוד היה מתאפיין במקוריות מיוחדת, בכל נושא ונושא היה לו תמיד עוד מחשבה מעמיקה ומעניינת, כך למשל כשעשו כנס "איגוד רבני הצפון" קבלת פנים למרן הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל שנבחר לכהן כראשון לציון, עמד הרב זצ"ל ואמר שבית ישראל כולו נשען על שולחן של ארבעה רגליים וכל הרגליים הם בשם "יוסף", ראשון בקודש מרן רבי יוסף קארו, ואחריו מרן החיד"א, ואחריו הבן איש חי, ואחרון הוא מרן הגרע"י, ועכשיו השולחן על ארבעה רגליים ערוך וחזק. וחייך על כך מרן הגרע"י, ונראה היה שעשה לו קורת רוח.
ומקוריות זו הייתה מתבטאת בכל תחום בחייו הן בחיי היום יום והן בדברים ייחודיים, כך למשל כאשר בא הבן לעזור בבניית הסוכה עם אחד מהנכדים, אחר כמה שעות שהיו ועזרו, נתן רבינו לנכד סך ממון מסויים על העזרה, ואילו לבן אמר שאדרבה בגלל שזה מצוות כבוד הורים לכן לא ייתן לו על כך שכר, אלא יקבל שכר מושלם מאתו יתברך, (כמובן שדאג לתת לו על דברים אחרים וכדומה, אך שלא יהיה זה שכר על מעשה המצווה). כל פעולה אצלו הייתה מחושבת, לא היה סתם לומר משהו בלי לחשוב מה נכון לעשות.
אולם ידע גם לקבל את הדעה של השני, כך פעמים רבות היו רואים זאת בתוך המשפחה, כשהבנים והנכדים מדברים עמו ומציע רעיון כזה או אחר, והם רוצים לשדרג אותו ולהוסיף עליו, ואפילו מבצעים שעשה לדרבן את הנכדים והיה משלם מכיסו, היו הבנים חושבים לעשות אולי בצורה שונה וכיו"ב, היה מקבל ולא פוסל את דעת השני.
לדוד מזמור
גם מלשורר בקול נעים לא חשך עצמו, וראה בכך צינור והיכי תימצי לקרב לבבות, ולכן בחיפה הביא מדי פעם בפעם את גדולי המשוררים והפייטנים כגון וועיש כהן, ניסים שושן ועוד, והיו הולכים בשעה 3:00 לפנות בוקר לבית הכנסת לשורר בשירות ותשבחות לאדון הכל.
מעניין לציין שפעם אחת הזמין רבינו את הראשל"צ הרב בקשי זצ"ל לבקשות, אף שלא היה מיוצאי צפון אפריקה, ולא נהג לומר את פיוטי שיר ידידות, לאחר כמה שעות הסתכל הרב בקשי בשעון ולא האמין איך שחלף הזמן, וציין בהתפעלות שלא חשב שככה ייהנה מהפיוטים ומהתוכן הרב והנשגב, עד שלא ישים לב לשעון.
המיוחד בכל הפיוטים שהיה חי את המילים, ואת משמעות הפיוט בהשתפכות הנפש או תפילה או שבח לקב"ה. כך למשל היה מסביר אף לנכדים הקטנים בפיוט "יוצר מידו עושר וריש", את המילים שנוצרות מחיבור האותיות, כגון אשיר לכבודו שי"ן יו"ד רי"ש, שזה יוצא "שיר", וכן וכל זולתו שי"ן קו"ף רי"ש שזה יוצא "שקר". ואף פיוטים בערבית היה בקי בהם, ואף בחלקם יודע את תוכנם, כך למשל סיפר על הפיוט בערבית "תובו לילה יא נאס", ששרים אותו בשילוב השיר "כי אשמרה שבת" במנגינה המרוקאית, שהמילים בערבית אינם תרגום של השיר כי אשמרה שבת, אלא מילים של מוסר, התעוררות ודברי כיבושין, שהיו משוררים בליל שבת פרשת בראשית, שהיה פתיחת עונת הבקשות, והיו מעוררים את הקהל במוסר לשוב אל הקב"ה, ותרגום המילים בערבית (בערך לפי זיכרון של כותב השורות) "שובו לאלוקים אנשים, שהוא עושה השמים, והוא חנון ומרחם". וכך תירגם אף את שאר הבתים. כמו כן את הפיוט הנודע "ארגב יא לעאלי" שחיברו רבי דוד בוזגלו ז"ל, שבו שזורים מפשטים בערבית ועברית יחד ומסתיימים באותו החרוז, כגון "גולי עלאש" "דל נחלש", שתרגומו "תאמר לי על מה" "דל נחלש". ועוד.
חיבה יתירה נודעת לו לפיוטים על שבת קודש, ובפרט משירי משפחת אבוחצירא, וכך כל פעם בסעודות שבת, הראשון בקודש זה שיר משירי השבת, כי אשמרה שבת, יוצר יחידתי, מזמור שיר ליום השבת, אשירה לכבוד יום שבת. ועוד. וכן פיוט "אם חכם לבך בני", שהיו שרים עוד אצל ההורים שלו בשולחן שבת.
בד בבד אף לקונן על חורבן בית אלוקינו איותה נפשו, וכך אף בערוב ימיו שכבר לא ראה, ביקש מנכדו שיבדלח"ט שיקליט לו תיקון חצות, וכך כמעט מידי לילה היה הולך ליד הטייפ ומאזין לתיקון חצות. ופעמים אף היה קם בלילה מנדודי שינה והולך להאזין לתיקון חצות.
"ותכהינה עיניו מראות"
בערוב ימיו כבה מאור עיניו. והיה יהודי צדיק (הרב בטט שליט"א) שהיה מלווה אותו לתפילות, ובלט באופן מיוחד מסירות הנפש של רבינו שלא התעצל בדבר למרות הקושי העצום שהיה בזה, יצא לבית הכנסת לתפילות ושיעורים, ומעולם לא אבדה לו התקווה שעוד יחזור לראות, תמיד כשהיו שואלים אותו מה שלומו, היה עונה שבעז"ה עוד יהיה יותר טוב, כך חי כל ימיו בתקווה וצפיה, ומשכך לא נתן לעצב ודכדוך לשלוט בו כלל, תמיד דאג לדבר עם כל סובביו בלימוד, שאלות מעניינות בהלכה ובאגדה, והיה לו תמיד מה לדבר בדברי תורה ואמונה.
כמו כן התפילות שבהם שפך את צקון לחשו לפני בורא עולם, היו בכל זמן ומצב, הן בבית החולים והן בביתו לבדו כשלא יכל לצאת לבית הכנסת כלל, מעולם לא פספס תפילה ביודעין, ואף בכה לפני בורא עולם שיחוס וירחם עליו ועל כל הזקוקים לישועה, עד כדי כך שבלילו האחרון שהה בבית החולים ליד אדם שלא הכיר שגנח מכאבים כל הלילה והיה מחובר למכשירים, וכל כמה זמן רבינו היה מתפלל להקב"ה שישלח לו רפואה שלימה ואפילו שלא ידע את שמו ולא הכירו כלל.
ואת עלית על כולנה הכמיהה שכל בניו ויוצאי חלציו ילכו בדרך התורה והיראה, וזה הגיע מהערכה מתמדת לתורה הקדושה. כך לדוגמא, ממש קודם פטירתו השאיר מעטפה מיוחדת ליתן לכל הבחורים שדופקים בדלתות לפני פורים, לתת להם חתיכה הראויה להתכבד, לומר להם שמעריכים את פועלם ולימודם, שהם הם מעמידי העולם. וזה דבר שהיה חשוב לו כל ימיו ליתן כבוד והערכה רבה ללומדי התורה ולתורה עצמה, זה התבטא בהרבה דוגמאות, וכמובן בדוגמא אישית של מסירות ללימוד תורה, החל מהישיבה שבה השקיע רבות, וכל ימיו הדיבור שהיה בסביבתו תמיד היה בד"ת, כשנפגשים עמו זה היה מה אתם לומדים בכולל, איזו סוגיא, מה חידוש שמעתם בבית המדרש, בהלכה, בגמרא, באגדה ובכל מקצוע. האור שהיה לו על הפנים כשהיו אומרים לו חידוש או דבר תורה היה מפעים, כך גם בערוב ימיו כשלא ראה, ולא היה תמיד פשוט מבחינה בריאותית, כשאמרו לו ד"ת בפרט כשהוא היה מדבר ד"ת, היה נראה כאילו הוא בעולם אחר, הוא היה נכנס לזה עד הסוף, וחי את הדברים בצורה מעוררת השראה.
סיפר בנו, שפעם אחת הביאו מהישיבה פנקסים להתרים לטובת הישיבה, כשראה זאת רבינו, אמר לו שאין ראוי שהוא יסתובב לאסוף כסף, אלא הוא ישב וילמד בבין הזמנים, אך את הפנקס הוא ידאג למלאות, ואכן השיג את הכסף וכיסה את עלות הפינקס. וכמה מוסר יש בסיפור זה. למתבונן יש עוד נקודה מעניינת, שהרי לעיל סופר שדאג להשאיר מעטפה מיוחדת לאוספים לפני פורים, וזאת למרות שהוא עצמו לא אחז שנכון וראוי לאסוף כסף, ולמרות שכך נהג בעצמו, מ"מ כשאחרים נהגו אחרת ממנו, ידע אף לכבדם, ואף מכיסו. יהי"ר שנזכה להידבק בדרכיו.
וכמובן שהתורה הייתה מרכז חייו בעצמו, שהיה נאה דורש מאחרים ונאה מקיים בעצמו, כפי שאמר ראב"ד ירושלים בהלווייתו, שהדבר שהכי הפריע לרבי דוד זצ"ל במה שלא ראה, הוא שאינו יכול ללמוד כדבעי. התורה הייתה מאור עיניו ומשוש חייו כפשוטו.
בעקבות ליקוי הראיה היה רבינו זכאי לעזרה של כמה שעות בשבוע, והוא היה מבקש שהעזרה תהיה בזה שיביאו לו אברך שילמד עמו כל יום, זה היה העזרה הכי גדולה בשבילו, ללמוד וללמוד וללמוד, וכך בתקופה האחרונה הספיקו לסיים מסכת מנחות, ולפניה עוד כמה מסכתות. כמו כן היה לומד עם כמה חברותות בטלפון כל יום, עם אחד משניות כ40 דקות, ועם האחר אור החיים הקדוש, ועם עוד אחד גמרא, ומאזין לשיעורים, ועוד ועוד, העיקר להשקות את צמאונו לרוויה מהתורה הקדושה. אפילו לאשפוזים בבית החולים לא היה שוכח להביא את הספר הקבוע ללמוד בו, ומי שהיה עמו באותו הזמן נתבקש על ידו להקריא לו מהספר, חיזוקים ורעיונות. ואף שניים מקרא ואחד תרגום היה מבקש שיקראו לו.
נח נפשיה דרבי
רבינו נפטר בבוקר יום פורים דמוקפין ט"ו אדר תשפ"ו, תוך כדי המלחמה שפרצה עם איראן ימח"ש. הלווייתו יצאה מבית הלויות הספרדי בהר המנוחות, שם נטמן בחלקה שטמונים בה רבני מרוקו נו"ע.
את משא ההספדים פתח ידידו משכבר הימים יבדל"ח ראב"ד ירושלים הגאון הגדול רבי אליהו אברז'ל שליט"א, בדבריו סיפר ששוחח עמו ממש לאחרונה, ומה שהכי הפריע לו וטרד את מנוחתו, זה שאינו רואה ולכן אינו יכול ללמוד כמו שרוצה, בלי זה הרגיש שחייו אינם חיים, ועם כל הייסורים שחווה בפרט בתקופה האחרונה, הדבר שדיבר עליו שזה מה שמפריע לו היה מה שאינו יכול ללמוד כמו שרצה. עוד אמר עליו שהוא היה "מתנה" של הדור, והרחיב שאצל משה רבינו אמר לו הקב"ה "ואתה תצוה" והיכן מצינו לשון כזו, אלא שמשה רבינו רצה להביא גם הוא נדבה לתרומת המשכן כמו שעשו הנשיאים, ואמר לו הקב"ה "ואתה" שתרומת משה היא עצם היותו, הוא בעצמו כל כולו תרומה אחת גדולה, ולכן אינו צריך ליתן שום תרומה למשכן. וכך קרא על רבי דוד זצ"ל שהוא היה תרומה לדור, באישיותו ומידותיו הנעלות. ועוד בישיבה היה סמל ודוגמא בשמירה על דיוק זמנים בסדרי הלימוד כנז'.
אחריו ספד בקול נהי ידידו מרן הראשל"צ הגאון הגדול רבי שלמה משה עמאר שליט"א, שפתח בקריאת מזמור ט"ו בתהילים "מזמור לדוד ה' מי יגור באהליך מי ישכון בהר קדשיך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד" וכו', ושוב חזר ופרט תואר אחר תואר איך היה זה מתקיים ברבינו זצ"ל.
יהי זכרו הגדול ברוך, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ יקיצו וירננו שוכני עפר בעגלא ובזמן קריב, אמן.
