בשו"ע סי' תקס"ד מבואר שמי שישן בתחילת ליל התענית נאסר באכילה ושתיה אלא אם כן התנה לאכול או לשתות. דעת הרמ"א שם שלשתיה לא צריך תנאי כיון שכשאדם יושן אין דעתו להסתלק משתיה. בבית יוסף מבואר שדין תנאי אינו מבואר ברי"ף וברמב"ם ומקורו בירושלמי, ואינו מוכרע שהדברים מוסכמים גם לדעת הבבלי, אבל כיון שתענית מדרבנן יש לסמוך על הראשונים שהביאו את דברי הירושלמי לדינא.
והנה בגמרא תענית דף י"ב איתא בדין איסור אכילה בערב התענית ב' לשונות ללישנא קמא אם סילק מסעודתו אסור לאכול, וללישנא בתרא אם ישן מסעודתו אסור לאכול, וכתב הרי"ף דנקטינן כלשון אחרון להקל. וביאר הב"י בדעת הרי"ף והרמב"ם שבאופן שישן לכו"ע אסור לאכול ואפילו אם לא סילק יש להחשיב את השינה כהיסח הדעת. ומסתימת הדברים משמע שלא מועיל תנאי, וכן כתבו התו' בשבת קי"ח בשם ר"י, אך לדינא מסיק הב"י שיש לסמוך על הראשונים שפסקו כדברי הירושלמי וס"ל שהדברים לא סותרים זה את זה.
ויש לעיין דלכאורה הכרעות הב"י סותרות זו את זו, שהרי יסוד תנאי עניינו שאינו מסלק דעתו מאכילה, והרי דעת הב"י שבכל אופן שישן אפילו ישן בתוך סעודתו יש להחשיב ששינה כסילוק דמי. וא"כ כיון שהוא פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם שאפילו באופן שלא סילק נאסר באכילה, אם כן איך שייך לפסוק כדעת הירושלמי שמועיל תנאי.
ובאמת בריטב"א תענית י"ב כתב שאין הדעת נותנת ששינה של קודם אכילה תאסרנו, ומטעם זה פירש בדברי הרי"ף שאינו נאסר באכילה עד שיסלק דעתו מאכילה וגם ישן. ולעומתו הב"י פירש שלרי"ף בשינה נאסר גם בלא סילוק.
לפי זה באופן שישן בתחילת הלילה כעין שינת הצהרים, לדעת הריטב"א לא צריך תנאי ופשוט שמותר באכילה. אך לדעת מרן יש לעיין איך נידיינו דייני להאי דינא, כיון שלמדנו מדברי הריטב"א יסוד שמסברא לא יתכן להחמיר בישן לפני סעודתו ולמד מזה שבהכרח דבעינן כוונת סילוק. וכיון שמרן פסק שבישן לא בעי כוונת סילוק, ואפילו ישן בתוך סעודתו. הרי בא ללמד ונמצא למד שכל שלא התנה נאסר באכילה אפילו באופן שלא נסתלק כלל מאכילתו. ולפי זה באופן שישן בתחילת הלילה ושכח להתנות לפום ריהטא לדעת מרן נאסר לגמרי.
אך באמת נראה שהדבר לא יתכן, כיון שאם אמת הוא ששינה לא מועילה אפילו במקום שהמציאות מראה להדיא שאינו מסיח דעת, הרי שגם תנאי לא מועיל, ואכן מצד פשטות הדברים נראה שלדעת הרי"ף והרמב"ם לא מועיל תנאי שהרי השמיטו את דברי הירושלמי. ואם כן כשמרן פסק שמועיל תנאי וגם נאסרים ללא כוונת סילוק, הרי הוא סתר משנתו במקצת. אלא שסובר מרן שכיון שהדברים לא מוכרחים זה בזה אפשר לדחוק שאם יש תנאי מפורש הדבר מועיל שלא להסתלק אבל בהעדר תנאי מפורש אסור לאכול. ולפי זה יש לומר שכל מה שהצריך הב"י תנאי מפורש היינו דווקא באופן שיש מקום להבין שהוא מסתלק מסעודתו אבל בישן שינת הצהרים והשינה נמשכה ללילה שהדברים ברורים בליבו ובלב כל אדם שלא מתכוין להסתלק, דיש לסמוך על זה שלא יחשב סילוק.
והנה נחלקו השו"ע והרמ"א בדין שתיה אם בעינן תנאי, דדעת מרן דבעינן תנאי ודעת הרמ"א דלא בעינן תנאי, וסברת הרמ"א שבסתמא לא אומרים שהאדם נסתלק משתיה, והב"י כתב שלענין הלכה נראה לפסוק כדברי האומרים שצריך תנאי לשתיה, ולפי המבואר נראה שיסוד הויכוח תלוי בהנ"ל ששינה היא הוכחה לסילוק של אכילה אבל אינה הוכחה לסילוק של שתיה, ולדעת מרן בעינן הוכחה שלא נסתלק, ולכן בשתיה אין הוכחה שלא נסתלק ואילו לדעת הרמ"א סגי בזה שאין הוכחה שהוא נסתלק. ושורש מחלוקתם תלוי בכללי הפסיקה, שלדעת הב"י נקטינן כדעת הרי"ף והרמב"ם, וכיון שסובר הב"י בדעתם ששינה אוסרת ללא סילוק גם בשתיה נאסר, ואילו לרמ"א אין לנו הכרע כדעת הרי"ף והרמב"ם וממילא יש לסמוך על המקלים בשתיה משום ספק דרבנן לקולא. [יש עוד חידוש בדברי הרמ"א שאפשר להסתלק מאכילה ולא משתיה וצ"ע]
ובמשנה ברורה סי' תקס"ד כתב שמסתימת מרן משמע שאפילו אם ישן בתוך סעודתו אסור לו להמשיך לאכול, אך הרבה אחרונים הקילו בזה, וכתב בשער הציון בשם הריטב"א שאפילו אם ישן לפני סעודתו רשאי להקל כיון שדרכו לאכול ולא סילק דעתו. אך כל זה לדעת הריטב"א אבל משמע שלדעת מרן בכה"ג אסור לאכול.
והנה לענין דינא היה מקום לדון לצרף את סברת הריטב"א כיון שפירוש הריטב"א לא היה לפני הב"י, אך כבר למדונו רבותינו שצריך זהירות בגדר 'אילו ראה מרן' ואכמ"ל, [אמנם הב"י הביא את דברי הר"ן שהם קרובים לדברי הריטב"א ודחאם (עי' בב"י) אבל הריטב"א מיישב את הדוחק שעורר הב"י בדברי הר"ן עי"ש אך מאידך בדברי הרמב"ם מדויק להחמיר עי"ש בב"י]. אך בנידון דידן נראה שאפשר להקל אם יש הוכחה ברורה של אנן סהדי שודאי לא שייך לומר שנתכוין להסתלק כמו שינה בתחילת הלילה בשעות המוקדמות שלפי הרגילות היום אין זה נחשב כלל שינת לילה. וכפי המתבאר שהדברים נוטים כן מחמת הקולא שאנו נוקטים לענין תנאי, ובהכרח להשוות מדותינו שאומדנא דמוכח לגמרי מהני ורק בישן בסעודתו שאפשר לומר שאכל כדי צרכו מחמירינן.
העולה מהאמור:
- נחלקו הפוסקים בדין איסור אכילה בליל התענית אחרי שינה.
- לדעת פוסקי ספרד בעינן תנאי כדי להתיר אכילה ושתיה אחרי שינה.
- לדעת פוסקי אשכנז סגי בזה שלא יהיה 'סתמא' שהוא מסתלק מסעודתו. ולכן התירו בשתיה אחרי שינה כיון שפעמים שרגילים לשתות באמצע השינה.
- באופן שישן לפני סעודתו מדויק בדברי המ"ב שלדעת מרן אסור לאכול, ולענין דינא אפשר שיש לצרף את המקילים וצ"ע לדינא.
- אמנם באופן שישן בתחילת הלילה באופן שלפי הנהוג אצלנו הדבר ברור שאינו נחשב כלל 'לילה' נראה שאפשר להקל בזה למעשה. אך מהיות טוב ראוי שיתנה גם בזה שאינו מסתלק מאכילה ושתיה.
