"והנה ברך לקחתי הבנים… ואשר על ידו השני אודם פטדה כלילא דוורדא [נזר של וורד, רש"י שבת קנב.] המו"ן [המשכיל ונבון, וראה שבת קה. נוטריקון] סי' דוד פדידא הי"ו". מילים אלו כותב הגה"ק רבי מכלוף פדידה זיע"א חבר ביה"ד בתאפילאלת-מרוקו, בהקדמה לספרו הנכבד "כתם פז". על בנו השלישי במספר, הלא הוא חסידא קדישא רבי דוד ע"ה.
רבי דוד נולד בכ"ד כסלו שנת תר"ץ, כעשר שנים לאחר פטירת עט"ר מרן רבי דוד אביחצירא זיע"א, ונקרא על שמו.
נפשו של רבי דוד היתה קשורה בנפשו של אביו, ולא זזה ידו מתוך ידו בכל הזמנים וההרפתקאות דעדו עלן. לא לחינם זכה שהיה רואה פניו בחלום לאחר פטירתו ומורה לו הדרך כיצד לעשות, כפי שיעיד על זה המעשה, כאשר לימים רצה להיות בקי במלאכת השחיטה (כאביו) והתחיל ללמוד הלכות שחיטה, הופיע אביו אליו בחלום וא"ל 'אני לא מסכים שתהא שוחט', אם אתה רוצה למול בבריתות כן אבל שחיטה לא! יש בה הרבה פרטים ודינים וע"כ לא כדאי.
עוד סופר: כשבועים וחצי (כ"א אדר תשכ"ד) לאחר פטירתו של אביו נולד בן שני לרבי דוד, והסתפק היאך לקרוא את שמו האם 'מיכאל' ע"ש ר' מכלוף, או 'ברוך' שזה אותיות בכור שכן ר' מכלוף היה הבכור, עשה בלילה שלפני הברית 'שאלת חלום', והנה הופיע בחלומו מר אביו ואמר לו שיקרא שמו 'מיכאל'.
רבי דוד זכה להימנות בחבורה של מצוה, בביהכ"נ רמב"ה (רח' ביל"ו בחיפה) שם היה מתקיים שיעור קבוע מידי יום ביומו בגמרא ובהלכה מהראשל"צ רש"מ עמאר שכיהן אז כרבה של מושב מגדים (ע"י עתלית), רבי דוד היה משמש כחזן בבית הכנסת וממשיך דרכו של אביו הגדול שאף היה קובע תפילתו שם, אנשים שהיו מתפללים שם סיפרו כאשר רבי מכלוף היה חזן בימים הנוראים היתה הריצפה שתחתיו מלאה מים מהדמעות שניגרו מעיניו. כמו כן סיפר ר' עמרם בן חמו כשהיה ר' דוד מתחיל את הפיוט 'עת שערי רצון' היה בוכה כמו תינוק כלשונו, דבר שמעיד על טוהר ליבו הזך והנקי.
לאחר פטירתו של רבי דוד ע"ה הגיע לניחום אבלים הראשל"צ רבי שלמה משה עמאר שליט"א, והעלה על נס את השיעור הקבוע הנז', וסיפר שבכל חודש היה עושה להם 'מבחן' על לימוד הגמ' שלמדו במשך כל החודש, וכן לפני כל חג היו לומדים כל הלכות החג, וציין שבזכות זה זכו כל המשתתפים בשיעור, שבניהם אחריהם הלכו ולמדו בישיבות הקדושות דבר שלא היה מצוי בזמן ההוא.
כידוע בני המשפחה העתיקו מגוריהם מתאפילאלת שבמרוקו לעיר חיפה, עם הגיעם לשם הפרנסה היתה דחוקה מאוד ולכן הוזקק רבי דוד לצאת לפרנסתו בחלק משעות היממה, וכמובן שבכל משך היום היה מנצל זמנו ללימוד התורה הק', היתה זאת עבודת קודש לעמוד על משמר כשרות המאכלים באולם שמחות 'היכל דוד' מטעם הרבנות הראשית חיפה בנשיאות הרה"ר דאז הראשל"צ רבי אליהו בקשי דורון זצ"ל, רבי דוד שכל מעשיו היו לשם שמים גרידא וידע את כובד האחריות המוטל עליו נטל תפקיד זה בהקפדה יתירה עד שכל הציבור סמכו ידיהם עליו ובקשו שדווקא רבי דוד יהיה האחראי בשמחות שלהן. עם שעות הבוקר המוקדמות (שבע בבוקר) לאחר תפילת ותיקין היה רבי דוד מתייצב במקום לראות שהכל מתנהל כשורה, מלאכה זאת היתה קשה עבורו שכן התמסר לזה בכל כוחו בעינא פקיחא על כל זוית ופינה, על כן לא המשיך במלאכה זו זמן רב.
רבי דוד זכה אף להימנות על גבאי צדקה, היו באמתחתו שלשה פנקסים לשלשה מקומות נפרדים, ישיבת 'פורת יוסף', ישיבת 'יגדיל תורה', וכן לכולל 'מורשה' של הר' בקשי דורון. לא זו בלבד שהיה ר' דוד תומך בהם בתדירות מכספו והונו אלא היה אף מבחינת 'גדול המעשה יותר מן העושה', בכל פעם שהיו עולים לתורה היה ר' דוד מחייבם לתרום למען החזקת התורה ולומדיה, ובהתאם לכך היה מצליח לגייס סכומים גדולים. בדבר זה טרח רבות שכן כל אדם שהיה תורם מיד היה מקבל 'קבלה' עם הסכום שתרם. כאשר נגמרו הפנקסים היה מעביר את הכספים למקום הנדרש, והיה מקבל מהם אישור קבלה על הפנקסים, דף זה היה ר' דוד תולה בבית הכנסת כדי שיראה הציבור, לקיים מה שנ' 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. למותר לציין שעשה זאת 'לשם שמים' גרידא ללא שום מתן שכרה בצידה.
ביום שישי כ"א מנחם אב תשס"ה השיב רבי דוד את נשמתו הזכה והטהורה לבוראה, וזכה להיטמן סמוך ממש לכניסת השבת, מנוחתו כבוד ב'הר המנוחות' ירושלים.
השאיר אחריו זרע קודש בנים ונכדים אשר ממשיכים בדרכו, בניו הגאונים רבי מאיר שליט"א אשר מכהן מו"צ ורב קהילות 'דרכי תורה ורמב"ה ברכסים, ורבי מיכאל שליט"א משגיח ישיבת 'תפארת לוי' בירושלים, זכותו יגן עלינו, אמן.
מצ"ב בהמשך הכתבה גלריה נרחבת של תמונות בפרסום בלעדי לכותל המזרח.
מפי השמועה
סיפורי מופת שסיפר רבי דוד ע"ה על מו"א הגה"ק רבי מכלוף זיע"א
"יראי השם משורשם"
"פעם באתי לסידנא בבא סאלי בשנת תשמ"ב", סיפר בנו של רבי דוד ע"ה יבדל"ח רבי מיכאל פדידה שליט"א (משגיח ישיבת תפארת לוי י-ם), "הוא קם ממנוחה קצרה בבכיה גדולה. שאלתי אותו למה הוא בוכה, במר אמר לי, קודם כול עדיין לא בא משיח, וזו כבר סיבה לבכות. דבר שני, שמונה עשרה חיילים יהודיים נהרגו היום, דם ישראל נשפך עדיין כמים, איך לא אבכה?
"באותה פגישה אמר לי בבא סאלי שמשפחת פדידה הם יראי השם משורשם, זה היה ביטוי שיצא מפיו הקדוש.
"יהב ליה ידיה ואוקמיה"
"את המשיכה לעולם הסוד, גילה רבי מכלוף בגיל צעיר. מילדותו בלט בשקידה. "בבא עז'יז'י" היה שם התואר שלו, תואר כבוד שליווה אותו כל ימיו, לאמור, 'האהוב' (עז'יז'–אהוב), כפנינת חן המעניקה גאווה חמימה לכל המשפחה המורחבת, ואת הסיפור הבא מספר נכדו רבי מאיר פדידה שליט"א, כפי אשר שמע מאביו רבי דוד ע"ה:
"בנערותו למד סבא בישיבת 'אביר יעקב 'אצל עטרת ראשנו הגה"ק רבי דוד אביחצירא זי"ע. ערב אחד מצא סבא ספר קבלה ישן, מצא בו עניין והחל להגות בו, לומד לראשונה על עשר ספירות ועל צינורות השפע, בחינות של אלוקות בעולם ועל שמות הקודש.
"איננו יודעים איזה ספר זה היה, אבל למחרת בבוקר התעורר וראה אפלה סביבו, וימש חושך. בבהלה קרא לאמו והסיקה שדבר מה קרה לעיניו, מוטב יישאר בבית להשגחה.
"בינתיים מתחיל בישיבה השיעור של עטרת ראשנו. הוא סוקר את התלמידים ומכלוף חסר. היכן הוא, החברים לא יודעים, היום לא הגיע. רבי דוד מחייך ולא אומר דבר.
"לאחר השיעור צועד רבי דוד לבית של סבא ומבקר את תלמידו. 'אמור לי', הוא שואל אותו, 'אולי אתמול עיינת בספר פלוני'? כן, הוא עיין וראה, נכנס לפרדס ועוד לא יצא בשלום. רבי דוד ביקש ממנו הבטחה ששוב לא יעיין בספרי קבלה עד שימלא כרסו בש"ס ופוסקים, ורק אז יהב ליה ידיה ואוקמיה, העמידו על רגליו בריא ושלם".
נפלה "עטרת ראשנו"
חבורה מצומצמת של תלמידים היו לו לרבי דוד, ורבי מכלוף נמנה עמהם בסילודין. הוא האיש שעבר לפני התיבה בתפילות השרפים של תפילאלת, ורוב הרגש ששפע בתפילותיו פיעפע בכל העיר.
ואף על פי כן, חייו של רבי מכלוף נכרכו אחר רבו, עד שעתו האחרונה, עת הוציאוהו הפורעים להריגה.
אותו יום, שבת היה. מתח חילופי שלטון שרר באוויר, הצרפתים ששלטו עד אז, לעומת השבטים הברברים שלחמו למען המולדת המרוקאית ותפסו את השלטון בחזרה, והיהודים הריחו את חבית אבק השריפה הבוערת תחת רגליהם. המושל החדש מולאי מוחמד הודיע כי היהודים הם משתפי הפעולה עם הצרפתים, מהם ובהם עליו להתחיל ולגמור. לא יישאר יהודי אחד בכל המחוז. שליחים ודורונות שבו בידים ריקות, הדורונות נשארו, הבקשות לא התקבלו.
"בליל שבת קודש נותר רבי דוד עם הג'לאבייה הכהה של יום חול, לא החליפה בבגדי לבן כאשר הייתה באמנה איתו. איש לא העז לשאול, ורק המחשבות טרדו.
"לאחר סעודת ליל שבת", מספר לנו רבי מאיר פדידה את אשר שמע מפיו של אביו רבי דוד, "קרא עטרת ראשנו לתלמידו, סבא רבי מכלוף, והסתגר עמו בעליית הגג. הניח לפניו ספר שער הכוונות והורהו להתחיל ללמוד. סבא שאל מה ללמוד, ורבי דוד אמר לו שילמד באשר יפתח.
"פתח ויצא לפניו דרושי כוונות קריאת שמע, במקום שבו מבאר את הריגת רבי עקיבא בזמן שקרא את שמע. עד הבוקר למדו, ומשם יצאו לתפילה. היה זה מחזה לא שגרתי לראות את בבא דו (כינויו של רבי דוד) נכנס לתפילה בבגדי יום חול עטויים על גופו הקדוש.
לענייננו אנו שבים לקבורתו של רבי דוד שזעזעה את תלמידו רבי מכלוף עד היסוד, כיצד ייתכן שמגופו הטהור תאבד ידו השמאלית מיריית הפגז. הנכדים שליט"א מתארים את החיזיון בו נגלה רבו לאחר הפטירה. "סבא היה בצער גדול, איך ייתכן שהמלאך הזה ייטמן ללא היד המקודשת שהניחה תפילין. הוא היה האיש שמשכן עצמו למען קבורת רבו. הברברים מיאנו למסור את גופתו הקדושה לקבורה, ורבי מכלוף קיבץ ממון הרבה לפדותו מידיהם. ממילא, כשקברו לבסוף ללא יד, הדבר זיעזע את מורשי לבבו.
"בלילה נגלה אליו רבי דוד, מושיט לו את שתי ידיו בשלמותן ופניו קורנות. סבא שואל בחלום, למה זה ואיך ייתכן שקרה לו כך, השיב שנגזר עליו כך בגלל שפעם הסיח דעתו בין תפילה של יד לתפילה של ראש, ומדקדק ה' עם חסידיו כחוט השערה, ואף על פי כן התגלגלה היד והשתרבבה לקברי, והרי הוא שלם.
"קדוש ומבורך"
בתפילאלת הסתובב מכשף ערבי שהגיע ממצרים. רוכב על גמל ומטיל מורא על עוברי אורח. 'אם לא תתן לי וכך וכך מטבעות זהב, אהפוך אותך לחמור עד אחרית ימיך!' המבוהל התורן מכר את כל אשר לו, כדי לספק למכשף התאוותן את ליטרת הזהב, ובלבד שיניחנו לנפשו. היו הבריות רואים את המכשף מרחוק, וכבר נמלטים לכוכים וסמטאות, עד יעבור הפגע רע ונפשם תהיה לשלל בלי למכור את המכנסיים שעליהם.
יום אחד חלף סבא ברחוב, והנה למולו ההוא טייעא. 'יאהוד', מניף המצרי את מטהו לכיוונו של הרב. 'תן לי אלף דירהם או שאהפוך אותך למה שאמצא לנכון'. רבי מכלוף הניף ידו כמי שמגרש זבוב טרדן. אין לו פנאי להתעסק בזוטות ובמכחישי פמליא של מעלה. חשבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך. אין דרך להרגיז ערבי, יותר מאשר לזלזל בכוחו. הפליט מפיו את כל שמות הטומאה שזכר בעל פה, גייס מה שגייס, והרב ממשיך לצעוד בניחותא. לא נהפך לחמור ולא צמחה לו קרן. מתוסכל, פרם הערבי את קשרי שקו, שלף ספר מצהיב והחל קורא בקול השבעות ותיפלות, קורא לכל השדים ובני דודיהם, קחו נא נקם מהיהודי הגא הצועד כאן. ושום דבר לא מתרחש.
ברגע אחד הכתה בו ההכרה. אם הכוחות שלו לא מצליחים לפעול על האדם הזה, כנראה שהוא לא אדם רגיל. כנראה מלאך משמי מרום הוא. באחת זינק מעל הדבשת, כרע לרגלי הרב וביקש את סליחתו. חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי. קדוש אתה ואיני יכול לנגוע בך…
סבא התפרנס בדחק. מלאכתו היתה כתיבת מכתבים, שחיטה ומילה, לפי מה שאנשים מזמינים. כמובן שאין כמעט פרנסה מכזו מלאכה. מצד שני, המשפחה שלו הייתה אמידה, רבי מכלוף חתם על מסמך בו הוא מנשל את עצמו מהירושה מכל וכל. לא רוצה כלום. למה עשה זאת, כי הריח ריח של מחלוקת, הריח שאם יכנס למחלוקת ואחוזים, תיכנס בלב שנאת חינם. בו במקום ביקש להתפטר מכל רצון לקבל משהו מהירושה והעדיף לחיות בדחק".
"בחלום אדבר בו"
היה זה ביום שישי (כ"ו מנחם-אב תשל"ג) אחר חצות היום, שעתיים לפני כניסת השבת. רבי דוד פדידה מתארח בנתיבות, ומבקש לפגוש את סידנא בבא סאלי. אל רבי דוד נלווה בנו הנער מאיר. אותו יום שישי, סוף ימי בין הזמנים של חודש אב היה. ביום ראשון שלאחר השבת היה אמור הנער מאיר לחבוש לראשונה את ספסלי הישיבה, כתלמיד שיעור א' בישיבה קטנה. תקע איפוא האב את ידו בתוך כף בנו וצעדו לרחוב ברית כהונה, יבקשו ברכה מאותו צדיק, הצלחה וסייעתא דשמיא. דפקו בשערי רחמים לפתוח. אולי יחוס, אולי יברך. הדלת נפתחת. לא, אין אפשרות להיכנס. ימי שישי מקודשים בסילודין אצל הצדיק, סגור בחדרו ואין איש יכול לעלות וליראות. יתכבדו נא ויגיעו במשך ימות השבוע, בימים אלו הדלת תהיה פתוחה יותר. הניח ידו על הדלת העומדת להיסגר וביקש – במטו מינך, אמרו נא לצדיק שהבן של בבא עז'יז'י נמצא כאן, רבי מכלוף פדידה. טוב. לזאת מוכנים. בתוך רגע נפתחה הדלת לרווחה, "בכבוד. הרב אמר שתיכנסו אליו, הוא מחכה לכם".
"נכנסנו פנימה", מספר רבי מאיר. "הצדיק ישב עטוף בבגדי לבן, פניו קורנות, ממש צוהל לקראתנו. 'למה הסכמתי שתיכנסו הנה? 'שאל מיד. 'לא באים לפה ביום שישי, אבל כבודו', אצבעו מנופפת לעברנו, 'כבודו הבן של רבי מכלוף, אורח רצוי תמיד'. "עדיין שתקנו, הקשבנו ביראת כבוד לכל מילה. 'אמא של כבודו גדולה מאביו בשישה חודשים', הזכיר בבא סאלי. זו אכן הייתה עובדה מפורסמת בתפילאלת. רבי מכלוף היה שקוע בתורה ועבודה, לא בנקל מצא את זיווגו, אישה שתסכים לקחת על שכמה את עול הפרנסה. עשרות שנים אחר כך זכר הצדיק את הדבר הזה".
בשלב הזה עבר בבא סאלי לספר עובדה מרעישה אודות רבי מכלוף, גילויים מחביונו של מקום, מכבשונו של עולם. "לפני כמה ימים למדתי ירושלמי", מספר הצדיק שעתיים לפני כניסת השבת, "והתעוררתי בקושיא גדולה ועצומה, אין פתרון ואין הבנה בדברי הירושלמי, סתום וחתום, אמרתי לעצמי אני לא קם מהספר עד שנמצא הבנה בגמרא. ככה עד שנרדמתי מול הירושלמי. "בחלומי אני רואה את רבי מכלוף הולך במהירות. קראתי לו, 'רבי מכלוף, המתן רגע, רבי מכלוף, יש לי קושיא בירושלמי, תעזור לי'. אבא שלכם לא עוצר. אמר שהוא ממהר לשליחות של מצוה, לא יכול עכשיו. אבל אני באמצע הירושלמי, רבי מכלוף, אם אתה לא תתרץ לי הקושיא, מי יתרץ לי אותה? אהה רבי מכלוף… "אבא שלכם נעצר. 'בבא סאלי', הוא אומר לי, 'מחר תלמד שוב את הירושלמי הזה, תנסה להבין אותו, ואז אני אבוא אליך להסביר לך את דבריו.
"עשיתי כדבריו, למחרת ישבתי ולמדתי עד אפיסת כוחות, והנה מור אביכם בא אליי בנחת, דורש בפניי את דברי הירושלמי כמין חומר, אין נפתל ואין עיקש, הכל מתורץ. אם היה לי ככה עם מור אביכם, לא אחזיר לכם טובה ולא אקבל את פניכם?!"
