דברי הספד מאת הרה"ג יוסף חי סימן טוב מחבר סדרת הספרים "אשכול יוסף" על התורה וראש ישיבת "כרם יוסף"
שר וגדול נפל בישראל. שר בתורה וגדול בכל החכמות, גאון גאוני יהדות ספרד בדור האחרון, בתורה ובמידות מופלאות, מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצ"ל ראש ישיבת "כסא רחמים", אשר נתבקש בישיבה של מעלה ועלה השבוע בסערה השמימה, לאחר כשמונים שנות עמל התורה, מקטנותו ממש, ואשר זכה להעמיד אלפי תלמידים ת"ח מובהקים, שבחיו ומעלותיו מי ימנה וכבר אמרו רבותינו ז"ל במסכת בבא בתרא (ז:) עה"פ בתהלים (פרק קל"ט), "אספרם מחול ירבון" אספרם למעשיהם של צדיקים, מחול ירבון.
והנה מפורסמים דברי רבותינו במסכת כתובות (קד:), שבאותו היום שרבי נפטר הכריזו ואמרו בבית המדרש: "כל דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב", כלומר שכל מי שיאמר שרבי נפטר, ידקר בחרב!
וצריך עיון גדול, על מה ראו לומר ככה, שמי שיאמר שרבי נפטר ידקר בחרב, וכי שקר הוא שנח נפשיה דרבי?! וכי לא הוצרכו להכריז ולקרוא לכל בית ישראל להתאסף ולבוא להלווייתו של רבינו הקדוש?
ונראה בס"ד לבאר, דלא באו להורות בזה על הגוף החומרי של רבי שלא מת, אלא על עיקר חיותו של רבי, והיינו התורה ומעשים טובים. שכידוע רשעים בחייהם קרויים מתים, כמ"ש בתנחומא (וזאת הברכה סי' ז'). וכעין מה שביאר רבינו הרשב"א בחידושי אגדות (תענית ה:), אודות מאמר חז"ל שיעקב אבינו לא מת. והכל מכח מעשה עבודת ה' של הצדיקים, שזה עיקר חיותם. ועל זה באו להורות בשעת פטירתו של רבי, שעם הסתלקותו מהעוה"ז, עלולים להיפסק במותו ריבוי מעשיו הטובים בעבודת ה', שרגיל היה להתמיד בהם, וא"כ מי שיאמר כן כי רבי מת ופסקו גם מעשיו הטובים, ידקר בחרב! כי הדבר כרוך בסכנה לכל הכלל, והעולם עלול להתמוטט ללא עבודת ה' ומעשים טובים, כמו שמצינו בגמרא מגילה (כח:), שריש לקיש הספיד לאותו חכם שמת, "ווי לארעא דישראל דחסרא גברא רבה", והלשון ווי לארעא דישראל מורה ממש על סכנה לכל העולם ואפילו בא"י אשר עיני ה' אלוקיך בה מפני הבאות, שהיה בה ת"ח שהיה משמרה בחיי חיותו, בתורתו ומעשיו הטובים, ועתה נתבקש לישיבה של מעלה. על כן באו לזרז בזה לכל העולם שבעת פטירת גדול וצדיק יש מעתה להרבות בתורה ומידות טובות, כדרך שהיה נוהג אותו גדול, ונראה כי מטעם זה נהגו ליסד ישיבות ולהרבות תורה ומצוות לזכרו של כל גדול, והן הן הדברים. וכיוצא בזה מצינו בתשובות הגאונים (סי' קע"ח), שבשעת פטירתו של רב, התכנסו תלמידיו ליטול על עצמם עשרה ממידותיו הטובות, כמבואר שם באריכות, ומסופר שם על רב יוסף ורב ששת שקיבלו על עצמם הנהגתו שלא היה מהלך ארבע אמות בקומה זקופה, ואמנם לא יכלו לעמוד בקבלה זו, עד שסימו את עיניהם. וקשה מדוע עשו כן מעשה נורא לסמא את עיניהם ומניין היה להם היתר בדבר? ברם לאור האמור ניחא, שעשו כן משום פקו"נ להחזיק לכל העולם כולו שלא יתמוטט, ולמנוע הצרות שלא יבואו בעקבות פטירתו של רב, כי ע"י שהחזיקו במעשיו המשיכו את קיום העולם כאילו הוא עודנו בחיים חיותו ומחזיק במעשיו הטובים ובתורתו את העולם.
והנה דברים האלו ראויים להאמר על הגאון רבי מאיר מאזוז זצ"ל, שהחזיק את העולם בתורתו ויראתו, ולא בכדי זכה להיות בקיא להפליא בכל הש"ס כולו, ישר והפוך, ובכל מקצועות התורה, רק בשל היותו מגדולי השקדנים, אשר באהבת התורה שגה תמיד.
למרות היותו חד וחריף, בעל כישרונות מזהירים ונדירים, תפיסה מהירה וזיכרון פנומלי, קיבל כל אחד בסבר פנים יפות, קטן כגדול ללא סרך התנשאות, השיב דבר ה' בהלכה ובאגדה אל רבבות השואלים, בענוות חן וביראת כבוד. פעם אחת כאשר פגשתיו לפני כשני עשורים והודיתי לו על המכתבים ששולח לי ומשיב על שאלותי, נענה ואמר לי: "מעולם לא ארע ששלחו לי מכתב ולא שלחתי תשובה בחזרה".
הרעיש הארץ והרגיז ממלכות במידותיו המופלאות והנאצלות, אשר יחידים המה בדור שזכו להתעטר בהן, סלד וברח מהכבוד כבורח מן האש, התרחק מכל גינוני כבוד ומכל מי שהחניף לו והרבה בשבחו. אהבת שונאיו היתה תקועה בליבו כמעט כאהבת אוהביו, לא נקם ונטר לאיש, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. סיפר לי תלמידו וחביבו ידידי הגאון רבי תומר זינר שליט"א שבישיבתו הונהג שכל הרוצה להרצות להתייעץ ולהציע שאלותיו קמיה רה"י, היה מעלה אותם ע"ג הכתב, ומוסרו למזכירות הישיבה, ורה"י היה משיב על גבי המכתבים, היו בחורים שעטרו את מכתבם בתארי כבוד למיניהם, לכבוד מרן ראש הישיבה וכדו', אך זכו המה לקבלת נזיפה באומרו שאינו סובל כל זאת, והורה להם כי לכל היותר הוא מסכים שיכתבו: לכבוד מורי ורבי ראש הישיבה! לא הסכים שיכתבו גאון ולא מרן ולא כל מיני גיבובי מילים. כך זכה והקים עולה של תורה והעמיד רבבות תלמידים ת"ח מובהקים מורי הוראות ומרביצי תורה אמיתיים אשר כל משוש חייהם בעמלה של תורה.
למרות כל ייסוריו ומכאוביו הנוראים אותם סבל במשך 50 השנה האחרונים, לא עצר ולא פסק פומיה מגירסא ומהרבצת והנחלת התורה לרבים, מתוך שמחה ומאור פנים. פעם אחת בסוף השיעור לתלמידיו בישיבה כשהבחין באחד התלמידים שהיו פניו נפולות, פנה אליו בתמיה רבתית: "הלא ת"ח אתה, א"כ איך פניך נפולות ומדוע אינך מחייך"?! גם לאחר שנפל רוחו בקרבו בהירצח אביו הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז הי"ד החייה עצמו באהבה של תורה, ובקשר של קיימא בתורה עם מרן פאר הדור רבן של ישראל רבינו עובדיה יוסף זצוקל"ה, כפי שסיפר לא פעם, שתורתו ואהבתו של מרן זצ"ל אשר הרעיף עליו, המה החיו את נפשו בטללי חיים של תורה, ומאז נקשרה נפשו בנפשו, והיה שותה בצמא את דבריו ונאמן לדרכו, ומסר נפש למען כבוד תורתו גם בימים קשים וטרופים. עליו יאות להמליץ אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי מאיר את התורה בוז יבוזו לו!
עתה עם עלותו בסערה השמימה נוצר חלל רוחני עצום בעולם, והעולם חלילה יכול להתמוטט לולא התורה ומעשיו הטובים שהחזיק בהם את העולם.
הגאון הנאמן זצ"ל נפטר ולקח עמו בסערה השמימה את הכישרונות, את הזיכרון הפנומלי, את המוח המבריק, אבל את אשר קנה בעמל כפיו, מידות נאצלות, עמל התורה, תפילה, דביקות בה', כל זה השאיר כאן בעולם הזה הפקר לכל מאן דבעי, כל הקודם זוכה! הכל כאן ועכשיו בחלל אוויר העולם! הרחובות מלאים במקרא, ספרא, ספרי, תוספתא, מכילתא, בבלי ירושלמי, מדרשים, רמב"ם, משנ"ב, מידות ויראת ה' צרופה, הכל מונח בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול…!
בצוואתו כתב שלא יספידוהו רק יאמרו דברי פרידה קצרים ולא יבכו עליו, כמו שאמר ירמיהו הנביא (כ"ב י') "אַל־תִּבְכּ֣וּ לְמֵ֔ת וְאַל־תָּנֻ֖דוּ ל֑וֹ בְּכ֤וּ בָכוֹ֙ לַֽהֹלֵ֔ךְ כִּ֣י לֹ֤א יָשׁוּב֙ ע֔וֹד וְרָאָ֖ה אֶת־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּֽוֹ", בכו על אותם מסכנים המבלים חייהם בהבלי השוא, השורפים חייהם במשעולי האינטרנט, ומטמטמים נפשם ודעתם במראות אסורות ובדברים נוראים, עליהם יאה לבכות הרבה שאשמתם גדלה עד לשמים ואחריתם מי ישורנו, כמו שאמרו רבותינו במדרש רבה (תולדות, פרק ס"ג סימן י"א ועי' תנד"א פ"ד) עה"פ "ויזד יעקב נזיד", אמר לו עשיו ליעקב מה טיבו של נזיד זה? אמר לו שמת אותו זקן, אמר עשיו: באותו הזקן פגעה מדת הדין? אמר לו הין! אמר עשיו: אם כן לא מתן שכר ולא תחיית המתים. ורוח הקדש צווחת: "אל תבכו למת ואל תנידו לו", אל תבכו על אברהם! "בכו תבכה להולך" בכו נא על עשיו! וכן מצינו במסכת מו"ק (כז: וברש"י), שדרשו "בכו בכו להולך" על מי שעבר עבירה ושנה בה שנעשית לו כהיתר, ולכן לא ישוב עוד תשובה, עליו ראוי לבכות יותר מאשר לבכות על המת, כי צדיקים במותם קרויים חיים, ורשעים בחייהם קרויים מתים, שסוף דבר נעקרים מהעוה"ז ומהעוה"ב, מחיי נצח ומתחיית המתים.
