שיעור בענייני שובב"ים ממרן הגאב"ד הגרש"י זעפראני שליט"א

מרן הגאב"ד הגאון הגדול רבי שלמה ידידיה זעפראני שליט"א מסר שיעור מיוחד בענייני שובב"ים בקהילת חניכי הישיבות גבעת האנטנה. מצורף התוכן המלא!

שיעור מרן הגאב"ד הגאון הגדול רבי שלמה ידידיה זעפרני שליט"א נשיא קהילות האברכים וגאב"ד עמלי התורה בארה"ק נמסר בהיכל קהילת חניכי הישיבות בית וגן קרית יובל במסגרת שיעורי השובבי"ם בבית ההוראה 'עמלי התורה' [1].

מצורף תוכן השיעור.

ימי השובבי"ם

ימי תיקון לברית היסוד וברית הלשון

נמצאים אנו בימי השובבי"ם. ימי השובבי"ם נקראו על שם הפרשיות שאנו נמצאים בהם, שמות וארא – גלות. בא בשלח – גאולה. יתרו משפטים – תורה. תכלית ירידתנו למצרים, כפי שאומר הקב"ה למשה רבינו בהתגלותו בסנה – 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה' (שמות ג, יב) – קבלת התורה שהיתה בהר סיני.

לכן אמר הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, בעצה עמוקה (עיין רש"י בראשית לז, יד): 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' (בראשית טו, יג).

בפשוטו ענין זה תמוה, נתאר לעצמנו אדם שמגיע לחברו ואומר לו: אני אקח את הבן שלך ואכניס אותו לתוך צינוק, אעשה לו עינויים קשים ומרים, ולאחר מכן אביא לו מטבעות זהב, או אפילו יהלומים… וכי יש אבא שיסכים לזה?! ואילו בברית בין הבתרים אברהם אבינו שותק בדומיה לדבריו של הקדוש ברוך הוא. הוא לא מגיב מילה, ולא חצי מילה.

וביותר גדלה התמיהה, שבשעה שדיבר הקב"ה עם אברהם על ענין הפיכת סדום, אברהם אבינו נעמד לתפילה, ומתחנן להקב"ה שלא יחריב את סדום – 'אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר', 'אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה', 'אולי ימצאון שם ארבעים' (בראשית יח, כד-לב). ואילו בברית בין הבתרים אברהם אבינו שומע מה עתיד לקרות לבניו, והוא שותק, הכיצד יתכן הדבר?!

מבאר זאת רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (בראשית לר"ח מרחשון) שדור המבול היו ראויים להיות דור מקבלי התורה. בדור המבול היה נשמת משה רבינו, כמו שרמזו בגמרא חולין (קלט, ב): 'משה מן התורה מנין? – בשגם גימטריא משה. וכן נאמר במבול (בראשית ו, ג) 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה'. וכן אמרו בזוהר הקדוש (ויקרא רטז, ב) שעתיד היה משה לקבל את התורה בדור המבול.

וביאר לפי זה את דברי חז"ל על הפסוק 'ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום' (בראשית ז, יב), שתחילה ירדו המים ברחמים, שאם ישובו בתשובה – יהיו מים של ברכה, ואין מים אלא תורה. אך כיון שלא שבו בתשובה 'והשחית כל בשר את דרכו על הארץ' – נהפכו מי המבול ממים של תורה למים הזדונים, עד שנשטפו ונאבדו.

הפגם של דור המבול היה בברית העינים ובברית היסוד, וכן בברית הלשון. לא בכדי אומרת המשנה (ב"מ מד, א) על אדם שחוזר בו מדבורו, שאומרים לו: 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה – הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדבורו', אחד הפגמים של דור המבול היה שלא שמרו את לשונם, וכשלא היה להם כח 'מדבר' מתוקן – לא יכלו לקבל את התורה.

זו הסיבה לשתיקת אברהם אבינו, אברהם אבינו ידע שהנשמות שירדו למצרים, היו אותן נשמות שהשחיתו את דרכם בדור המבול. וידע שה'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' הוא לא גזירה עבורם אלא הבטחה!

גלות מצרים היתה כור הברזל לאותן נשמות ישראל שחטאו בדור המבול. מכח העינוי שהיה להם במצרים – נזדככו עד שיצאו ברכוש גדול. עיקר הרכוש הגדול היה גאולת הדיבור שזכו לה. על כן נקרא חג הפסח בשם פסח – לרמז על ה'פה סח' המתוקן שהיה לישראל כשיצאו ממצרים.

ואחר שנתקן אצל ישראל כח המדבר, ממילא נעשו ראויים לקבלת התורה, והתקיים בהם: 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה'. זהו התכלית של ימי השובבי"ם, ימים של תיקון פגם הברית – ברית העינים, ברית היסוד וברית הלשון!

זלזול באיסור יחוד – הגורם הגדול לעוון גילוי עריות

הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פכ"ב הי"ח) כותב: 'אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש, אלא מן העריות והביאות האסורות. אמרו חכמים בשעה שנצטוו ישראל על העריות – בכו וקבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה, שנאמר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות'.

ובהלכה הבאה כותב הרמב"ם: 'ואמרו חכמים גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות. ועוד אמרו חכמים רוב בגזל מיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע'.

מה כוונת הרמב"ם ללמדנו בדברים אלו – שאין לך דבר קשה בכל התורה כעריות, ונפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן? את זה מגלה הרמב"ם בהלכה הבאה: 'לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה, כדי להנצל מהן'.

למדנו מדברי הרמב"ם כי הרוצה להינצל מעוון של עריות, עליו להרגיל את עצמו בקדושה יתירה, במחשבה טהורה ובדעת נכונה. כן, חייבים להציב גבולות! אדם שמציב גבולות – הוא לא צולניק, הוא לא חניוק… הוא מקיים את דברי חז"ל 'הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ומן הדומה לדומה' (במדבר רבה י, ח).

יסוד זה למדנו בגמרא בבא בתרא (נז, ב). הגמרא מביאה את הפסוק 'ועוצם עיניו מראות ברע' (ישעיהו לג, טו), ומבארת שהכתוב משתבח באדם שאינו מסתכל על הנשים בשעה שעומדות על הכביסה. בזמנם, לא היה מקום לא צנוע, רק על שפת הנהר. שם היו הנשים נאלצות לכבס, ובשעה שמכבסות היו מרימות את הבגד. ומשתבח הכתוב באותו אדם שעובר ליד הנהר ואינו מסתכל בנשים.

ושואלת הגמרא: איך מדובר, אם יש לו דרך אחרת, ואינו מוכרח לעבור דוקא ליד הנהר – רשע הוא! ומבאר הרשב"ם שכאשר יש לו דרך אחרת, אף שהוא עוצם את עיניו הוא נקרא רשע, מכיון שלא היה לו להתקרב לעבירה, וכפי שאמרו בגמרא (חולין מד, ב): 'הרחק מן הכיעור'. ומתרצת הגמרא שאין לו דרך אחרת.

ושאל החפץ חיים זצ"ל שבגמרא פסחים (כו.) מבואר שכל הנאת איסור שאדם יכול להתבדל ממנה ואינו מתבדל, אך גם אינו מתכוון ליהנות – הרי זה מותר. ואם כן למה כשיש לו דרך אחרת ללכת ואינו הולך בה – הוא נקרא רשע, הרי הוא לא מתכוון ליהנות?

ומתרץ החפץ חיים שצריך לומר שאיסור עריות, היות ונפשו של אדם מחמדתן – לא סומכים על האדם שהוא לא יכוון ליהנות.

אתם שומעים מה אומר לנו החפץ חיים? – לא סומכים עלינו! אז לכן כשיש דרך אחרת, גם אם הוא עוצם עינים – הוא נקרא רשע! 'התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו', 'וינס החוצה', מוכרחים להציב גבולות!

לכן הרמב"ם מיד אחרי שכותב שאדם צריך לכוף את יצרו בדבר זה, ולהרגיל את עצמו בקדושה יתירה – הוא ממשיך להזהיר את האדם: 'ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול'. כשאין הצבת גבולות, עלולים להגיע לאיסור.

איסור קרבה ואיסור יחוד – שני סייגים מדאורייתא לאיסור עריות!

לכן מצינו באבות דרבי נתן (פרק ב) שהתורה עצמה עשתה סייג וגדר לאיסור עריות, וזה לשונו: 'איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה, הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא יח, יט) יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר לא תקרב'.

זהו הסייג הראשון שעשתה תורה לדבריה – איסור קרבה לעריות. ואיסור זה אינו דוקא באשה נדה, אלא בכל העריות, כפי שכותב הרמב"ם (ספר המצוות מצות לא תעשה שנג): 'שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה וכו', והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה'.

וכן נפסק בשולחן ערוך (אבה"ע סי' כ ס"א) שהקרבה לכל אחת מן העריות אסורה מן התורה, ולוקים על זה. וזה שלא כדברי הרמב"ן בהשגות (שם), שלפי דעתו יש בזה רק איסור דרבנן. אך להלכה לאו של 'לא תקרבו לגלות ערוה' הוא אף על קרבה בלא ביאה.

ויתירה מזו, איסור קרבה הוא בכלל 'אביזרייהו דגילוי עריות', ואף בזה נאמר דין 'יהרג ואל יעבור' המבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' קנו ס"א). והמקור לזה הוא מגמרא סנהדרין (עה, א): 'ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר'. הרי שאף על קרבה שנעשית בדיבור – נאמר 'יהרג ואל יעבור'.

ובשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"ד סי' ס) ביאר שמה שאמרו 'ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר' הכוונה לדיבורי חיבה, שהם דיבורים המרגילים לערוה וזה בכלל אביזרייהו דגילוי עריות, שנאמר בהם 'יהרג ואל יעבור'.

זהו הסייג הראשון הנזכר באבות דרבי נתן שעשתה תורה לדבריה. והיינו שמלבד איסור ביאה, אסרה תורה כל קרבה לעריות.

והסייג השני שעשתה תורה לאיסור עריות – הוא איסור יחוד. כפי שאומרת הגמרא בעבודה זרה (לו, ב): 'ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא'. וכך כותב הרמב"ם (איסורי ביאה פכ"ב ה"א): 'אסור להתייחד עם ערוה מן העריות, בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה'.

וכתב הרמב"ם (שם ה"ג): 'כשאירע מעשה אמנון ותמר – גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואף על פי שאינה ערוה בכלל ייחוד עריות היא'. ומבואר שאיסור יחוד עם הערוה – הוא דאורייתא, ואילו איסור יחוד עם פנויה – הוא מדברי חכמים. ובשו"ת הריב"ש (סי' תכה) ביאר מהו פנויה שאינה ערוה, דהיינו שהיא לא נדה. ומדבריו עולה כי איסור יחוד בפנויה נדה הוא מן התורה, אך איסור יחוד בפנויה טהורה הוא דרבנן.

גזירת הלל ושמאי איסור יחוד עם הגויה

גזירה שלישית באיסור יחוד, היתה בתקופה מאוחרת יותר, כפי שממשיך הרמב"ם (שם): 'ושמאי והלל גזרו על ייחוד כותית'. שמאי והלל ראו צורך לאסור אף יחוד מהכותית.

למה הוצרכו לגזור איסור יחוד עם גויה? לאחרונה התפרסם סיפור שסיפר הרה"צ רבי אלימלך בידרמן. דיין מארצות הברית בשם הרה"ג רבי אברהם אבועלפיה (אחיו מהת"ח החשובים בבית מדרשנו) הוצרך לעשות שליחות קודש במדינת קנדה. הוא טס מארצות הברית לקנדה, ולצדו ישב במטוס כושי גדול. מטעמי נימוס הוא פנה לכושי ושאל אותו: מה שמך, השיב לו הכושי: שה, שה. הוא הבין שהכושי רצה שקט, ושתק.

במהלך הטיסה הוציא הרב אבועלפיה חומש, והתחיל לעיין בפרשת חוקת. לפתע הוא שם לב שהכושי מסתכל בחומש… שאל אותו הרב אבועלפיה: מה אתה רואה שם? הוא הצביע לו על המילים 'זאת חוקת התורה'. ואז הראה לו שמילים אלו חקוקים לו על הזרוע של היד – 'זאת חוקת התורה'.

שאל אותו הרב אבועלפיה: מי עשה לך את החקיקה הזו? ולמה עשה לך? אמר לו הכושי: אבא שלי חקק לי את זה כשנולדתי, ואמר לי שזוהי סגולה שקיבל מהסינים לאריכות ימים. אמר לו הרב אבועלפיה: זה לא הסיבה, אני רוצה לדבר עם אבא שלך. הכושי הביא לו את המספר של אבא שלו.

בסיום הטיסה נפרדו השנים לדרכם, והרב אבועלפיה צלצל לאבא של הכושי. הוא שאל אותו מה זה החקיקה שיש לבן שלו על הזרוע. תחילה, התחמק האבא עם אותה תשובה שאמר לו הבן: זו סגולה מהסינים לאריכות ימים. אבל הרב אבועלפיה דחק בו שיאמר לו את האמת, עד שלפתע התפרץ בבכי, וסיפר לו את סיפורו.

בבחרותי, כך מספר האבא של אותו כושי, למדתי בישיבת פוניבז' אצל מרן הרב שך זצ"ל. הייתי בחור חשוב ואחרי החתונה הייתי צריך להביא פרנסה לביתי. למדתי באותו זמן שני סדרים בכולל ורציתי לעבוד בערב. מצאתי מאפייה שהיה אפשר לעבוד בה בשעות הערב.

ניגשתי למורי ורבי הרב שך זצ"ל ושאלתי אותו אם אוכל לעבוד באותה מאפייה? השיב לי הרב שך: אם אתה לומד שני סדרים, ואתה רוצה להביא פרנסה לביתך – אתה יכול לעבוד שם. הגעתי למאפייה, וראיתי כי בשעות הערב, בזמן שאני אמור לעבוד שם – נמצאת שם שיקצה כושית.

אני חוזר לרב שך ושואל אותו: האם אני יכול לעבוד במאפיה? אומר לי הרב שך: יש בזה איסור יחוד! אתה לא יכול לעבוד שם! אמרתי לרב שך: אבל היא גועל נפש…! מי בכלל יתקרב אליה?! הרב שך שומע את דברי וצועק לי: 'זאת חוקת התורה'! הוא מוציא שולחן ערוך אבן העזר ומתחיל להקריא לי את דברי הרמב"ם, שהלל ושמאי גזרו יחוד עם גויה.

לא עמדתי בניסיון, והמשכתי לעבוד בתירוצים שונים, ואכן בסוף נפלתי… התגרשתי מאשתי, ונסעתי לחוץ לארץ יחד עם השיקצה. והנה נולד לי בן, זהו הבן שפגשת במטוס. לזכרון עולם חקקתי לו על הזרוע את המילים 'זאת חוקת התורה', וקראתי לו בשם שה, על שם מורי הרב שך זצ"ל. אמר הרב אבועלפיה: עכשיו הבנתי מה התכוון הכושי כשאמר לי: 'שה' 'שה', זהו השם שלו שנקרא ע"ש מרן הרב שך[2].

עכשיו הבנו למה היו צריכים את גזירת שמאי והלל. לולי גזרתם היו בני אדם אומרים: זה גועל נפש, מי יתקרב לגויה…

אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה

הרמב"ם (שם הכ"א) ממשיך לבאר מהי הדרך להינצל מעריות: 'וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות'. בעבר היינו הולכים לחתונה כדי לשמח חתן וכלה. זה ודאי דבר חשוב, זו מצוה שבן אדם לחברו וגם בין אדם למקום – שהשמחה במעונו. אבל כבר אמר רבינו האור לציון זצ"ל שאכן צריך להפסיק מתלמודו כדי לקיים מצוה עוברת, אבל תיכף בגמר המצוה, כותב הרמב"ם (תלמוד תורה פ"ג ה"ד): 'ויחזור לתלמודו'.

היום כשנכנסים לחתונה רואים בחורים ששותים ומשתכרים, הם ודאי לא יכולים לקיים את דברי הרמב"ם 'ויחזור לתלמודו'?!… צריך לדעת שזו אכן מצוה חשובה לשמח חתן וכלה, אבל צריך לקיים אחר כך 'ויחזור לתלמודו' וכפי שצעק רבינו האור לציון.

נחזור לענינינו, כותב הרמב"ם: 'וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים, והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה גורם לטהרה יתירה'.

עד כאן הדריך אותנו הרמב"ם בחלק ה'סור מרע', כעת עובר הרמב"ם להדריך אותנו בחלק ה'עשה טוב', וזה לשונו: 'גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד'.

כשהלב פנוי מן החכמה, כשהבור ריק ואין בו מים, אז יש בו נחשים ועקרבים. כשהראש פנוי מן החכמה – הבעל דבר נכנס, 'וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום' (בראשית ו, ה), 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' (שם ח, כא).

איך נוכל להתמודד מול היצר הרע? – רק על ידי הנשק הסודי שיש לנו, כפי שאמרו חז"ל (סוכה נב, ב): 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. 'באהבתה תשגה תמיד' (משלי ה, יט). כשיש את ה'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' (תהלים קיט, צז) – יש הגנה מפני כל האהבות הזרות שהבעל דבר מנסה להפיל בהם את האדם.

הלכות יחוד

דין יחוד באיש אחד ושתי נשים או אשה אחת עם שני אנשים

שנינו במשנה (קידושין פ:): 'לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים'. וכתב החכמת אדם (שער בית הנשים סי' כו) שאיסור יחוד של איש אחד עם אשה אחת – הוא דאורייתא, אבל איש אחד עם שתי נשים הוא דרבנן. ואשה אחת עם שני אנשים מותר לכתחילה כמבואר במשנה.

ומבארת הגמרא את סברת החילוק בין יחוד של אשה אחת עם שני אנשים שמותר, ליחוד של איש אחד עם שתי נשים שאסור – 'תנא דבי אליהו: הואיל ונשים דעתן קלות עליהן'. ומבאר רש"י (ד"ה עם ב'): 'ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה'.

והנה אף שאמרו במשנה שמותר לאשה אחת להתייחד עם שני אנשים, אמר רב יהודה אמר רב שזהו דוקא עם שני אנשים כשרים, אבל בפרוצים אפילו עם עשרה אסור.

וגדר 'כשרים' מבואר בגמרא בסמוך (שם פא.). הגמרא מספרת על רב ורב יהודה שהיו הולכים בדרך, והלכה לפניהם אשה. אמר רב לרב יהודה: 'דל כרעיך מקמי גיהנם' – הגבה רגלך ולך מהר כדי להקדים אותה, שבכך תנצל מדין גיהנם.

[ומגמרא זו למדנו שאיסור יחוד אינו דוקא כשנמצאים בחדר סגור, אלא גם כאשר הולכים בדרך, במקום שאין עוברים ושבים. ולפי זה אסור לאשה לנסוע במונית בחשכה, במקום שאין עוברים ושבים. וכמו כן זוג מאורסים אסורים ללכת יחד במקומות שאין עוברים ושבים.]

ושואל רב יהודה את רב: 'והא מר הוא דאמר בכשרים שפיר דמי', ואם כן מדוע צריכים אנו ללכת מהר להינצל מגיהנם, והלא שני אנשים כשרים מותרים להתייחד עם אשה אחת. והשיב לו רב: 'מי יימר דבכשרים כגון אנא ואת'. ושאל רב יהודה: 'אלא כגון מאי'. והשיב רב: 'כגון רבי חנינא בר פפי וחביריו'.

ומבואר בתשובת רב שגדר שני אנשים כשרים לענין היתר יחוד עם אשה אחת – הם דוקא אנשים שבאו לידי ניסיון ועמדו בו, וכדוגמת רבי חנינא וחבריו, אבל רב ורב יהודה עצמם שלא בא לידינו ניסיון – אינם בכלל כשרים ואסורים להתייחד שנים עם אשה אחת.

וציין רש"י לגמרא קידושין (לט, ב). שם הובא המעשה עם רבי חנינא בר פפי שמטרוניתא אחת תבעה אותו, ומטרוניתא ביאר רש"י (שם מ, א ד"ה שגרת) שהיא אשה גדולה שלא יכול להתפטר ממנה, ומסור בידה להורגו. אמר רבי חנינא לחש והתמלא גופו בשחין. אף היא אמרה לחש והתרפא.

ברח רבי חנינא בר פפי למקום שלא תוכל לרדוף אחריו, לבית מרחץ שהיו מצויים בו מזיקים, עד שאפילו שנים שהיו נכנסים אליו ביום – היו ניזוקים. שאלו החכמים את רבי חנינא בר פפא מי שמר עליך בבית מרחץ. אמר להם רבי חנינא: שני נושאי קיסר שמרוני כל הלילה. אמרו לו: שמא דבר ערוה בא לידך וניצלת הימנו, שכך שנינו: כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו – עושים לו נס.

וממשיכה הגמרא לספר על רבי צדוק – 'גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, כגון רבי צדוק וחבריו'. אף את רבי צדוק תבעה מטרוניתא אחת, אמר לה רבי צדוק: לבי חלש ואין לי כח לבצע את מה שאת רוצה, האם יש לך משהו לאכול, כדי שאתחזק.

אמרה לו יש לי דבר טמא להביא לך, בשר חזיר. אמר לה: מי שמרשה לעצמו לעשות את מה שאת תובעת ממני, מה הנפקא מינה אם יאכל דבר טמא. הבעירה המטרוניתא את התנור והניחה בו את הבשר הטמא. נכנס רבי צדוק וישב בתוך התנור. אמרה לו למה אתה מכניס את עצמך לתנור, אמר לה: מי שעושה כך – מקומו בתנור.

בגיהנם שורף יותר מאשר בתנור! מי שמרשה לעצמו לעשות את מה שאת תובעת אותי, המקום שלו בתנור הוא טוב יותר מאשר בגיהנם. אמרה לו: אילו הייתי יודעת שלעשות עבירות בשבילך זה מכת אש, לא הייתי מצערת אותך.

ועוד מעשה מביאה הגמרא. רב כהנא היה עני, ולפרנסתו היה מוכר סלים לנשים, שבהם היו נותנות את הפלך שהיו טוות בו. 'תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה: איזיל איקשיט נפשאי'. אני בא מהדרך כעת, וצריך אני להיכנס לבית להכין את עצמי. הוא נכנס לבית, עלה לגג והפיל את עצמו, הגיע אליהו הנביא וקיבל אותו. אמר לו אליהו הטרחת אותי להגיע ממרחק של ארבע מאות פרסה. אמר לו רב כהנא: מי גרם לי לכך? העניות, נתן לו אליהו כלי מלא דינרי זהב.

זוהי תשובת רב לרב יהודה, במשנה למדנו שמותר לאשה אחת להתייחד עם שני אנשים כשרים, ומי הם אנשים כשרים, כגון רבי חנינא בר פפא, רבי צדוק, רב כהנא, הם עמדו בניסיון, הם עברו טסט, להם יש קבלות ביד! ואילו אני לא בא לידי ניסיון, בכדי שאוכל לקרוא לעצמי כשר.

ולענין הלכה נחלקו הראשונים, הרמב"ם (איסורי ביאה פכ"ב ה"ח) פסק שסתם אנשים אינם נחשבים לכשרים, ואסור לאשה אחת להתייחד עם הרבה אנשים. וכן פסק השולחן ערוך (אבה"ע סי' כב ס"ה).

ומאידך, הר"ן (קידושין לג. מדפי הרי"ף) כתב שסתם אנשים הם כשרים. ואף שבגמרא אמרו על רב ורב יהודה שאינם כשרים, זהו ממידת חסידות, שלא היה מחזיק עצמו בכשר. וכן פסק הרמ"א (שם) להלכה.

דין יחוד של הרבה אנשים עם הרבה נשים

התבאר לעיל דעת השולחן ערוך לאסור יחוד של אשה אחת עם הרבה אנשים. ומכל מקום כתב הרמב"ם (שם) שמותר להרבה אנשים להתייחד עם הרבה נשים, שבזה אין חוששים ליחוד.

וכתב המגיד משנה (שם) שהמקור של הרמב"ם להתיר יחוד של אנשים הרבה עם נשים הרבה, הוא מגמרא כתובות (ד:) גבי חתן שפירסה אשתו נדה – שהוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. ומבואר שמותר להרבה אנשים להתייחד עם הרבה נשים.

ואיסור יחוד עם נדה הוא דוקא בחתן שפרסה אשתו נדה קודם שעשה מעשה, אך לאחר שעשה מעשה – מותר ביחוד עם אשתו נדה, כפי שאמרו בגמרא סנהדרין (לז, א): 'אמר ליה ההוא מינא לרב כהנא אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, אמר ליה: התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים – לא יפרצו בהן פרצות'.

ובתוספות שם (ד"ה התורה) הקשו מאחר ואיסור יחוד עם נדה הוא דאורייתא, איך מתירים איסור זה מכח פסוק מדברי קבלה. ומתרצים תוספות שלא אסרה תורה יחוד באשתו נדה משום שסופה להיטהר.

ומוסיפים התוספות: ומיהו כל זמן שלא בעל, אסור להתייחד עם אשתו נדה, כמבואר בגמרא כתובות (ד.): 'לא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים'. ומבאר רש"י (שם ד"ה אלא) שכל זמן שלא עשה מעשה – תקיף ליה יצריה. וזה המקור של הרמב"ם להתיר יחוד של הרבה אנשים עם הרבה נשים.

והרבה אנשים היינו שלושה. ולפי זה שלושה אנשים מותרים להתייחד עם שלוש נשים. אבל איש אחד עם שתי נשים, או אפילו עשר נשים, וכן אשה אחת עם שני אנשים או אפילו עשרה אנשים – אסורים ביחוד.

ולגבי חתן שפרסה אשתו נדה לפני שעשה מעשה, שאמרו בגמרא: 'הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין האנשים'. דעת החזון איש (יו"ד סי' צא ס"ק ה) שאיסור יחוד זה הוא מדרבנן, ויש חולקים וסוברים שהוא דאורייתא.

ולמעשה ניתן להקל שישנו החתן והכלה באותו בית עם ההורים, שההורים בחדר אחד, והחתן והכלה בחדר אחר, וישאירו את דלתות החדרים פתוחים. ואין צריך דוקא שני שומרים לחתן ושני שומרים לכלה. ולא כפי שהחמירו הבאר שבע ועוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ב).

וילד יכול להיות שומר להציל מאיסור יחוד. אבל בלילה צריך שני ילדים – ילד בגילאי 6-9 וילדה בגילאי 5-9. וילדים מתחת לגיל מצוות, בינם לבין עצמם מותרים ביחוד, ואין בזה דין חינוך.

דין יחוד כשבעלה בעיר

אמרו בגמרא (קידושין פא.): 'אמר רבה בעלה בעיר – אין חוששין משום ייחוד'. וכתב רש"י (שם ד"ה בעלה) שאין חוששים משום יחוד לענין מלקות. וכתבו תוספות (ד"ה בעלה) שמשמע מפירושו שאף כאשר בעלה בעיר אסורה ביחוד, ורק חיוב מלקות אין.

והקשו התוספות מדברי הגמרא בסמוך, שהגמרא מספרת על רב ביבי שהזדמן לביתו של רב יוסף, ולאחר שרב יוסף אכל והתכונן לצאת מהבית, אמר רב יוסף לבני ביתו: 'שקולי דרגא מתותי ביבי', והיינו שיטלו את סולם המדרגות של העליה, כדי שלא יוכל רב ביבי לרדת ולהתייחד עם אשתו של רב יוסף, כשיצא רב יוסף מהבית.

ושואלת הגמרא מדוע חשש רב יוסף לאיסור יחוד, והלא כשבעלה בעיר אין איסור יחוד. ומתרצת הגמרא שאשתו של רב יוסף היתה בעלת בריתו של רב ביבי, ולבה גס עמו. ועל כן חשש רב יוסף ליחוד אף שבעלה בעיר.

מגמרא זו הוכיחו תוספות שלא כדעת רש"י, וכאשר בעלה בעיר מותר להתייחד, ואף איסור דרבנן אין בזה. שעל כן שאלה הגמרא על רב יוסף מדוע חשש לאיסור יחוד, והלא הדבר מותר לכתחילה. אך לדברי רש"י שיש איסור יחוד דרבנן, לא מובנת קושיית הגמרא על רב יוסף.

ולהלכה הרמב"ם (איסורי ביאה פכ"ב הי"ב) פסק כדברי תוספות שמותר להתייחד עם אשת איש כאשר בעלה בעיר, מפני שאימת בעלה עליה. והוסיף הרמב"ם שאם היה לבו גס בה, כגון שגדלה עמו או שהיתה קרובתו – אסורים ביחוד, ואף על פי שבעלה בעיר.

ובספר עצי ארזים תירץ את שיטת רש"י מקושיית תוספות, שעל אף שביחוד ממש סובר רש"י שיש איסור אף כשבעלה בעיר, מכל מקום כאשר הדבר הוא רק חשש שמא יבוא לידי איסור יחוד, וכפי שהיה במעשה עם רב יוסף, שלא היה יחוד ממש, שהרי רב ביבי היה בעלייה, ואילו אשתו של רב יוסף היתה למטה בבית, ורק היה חשש שמא ירד רב ביבי מעליית הגג לבית ואז יתייחד עמה, באופן זה מועיל בעלה בעיר להציל לגמרי מאיסור יחוד.

ומכל מקום להלכה נוקטים כדעת התוספות והרמב"ם, שכאשר בעלה בעיר אין איסור יחוד, ובתנאי שלא יהיה לבו גס בה ושלא תהיה קרובתו וכדומה.

ולפי זה זוג צעיר שמתארח כמה ימים אצל הורי האשה, לאחר לידה וכדומה, והבעל מוציא את הילד מהמטפלת בצהרים, והולך לאכול ארוחת צהרים בבית חמיו וחמותו. וחמותו נמצאת בבית באותה שעה – יש בזה איסור יחוד. ובזה לא יועיל היתר 'בעלה בעיר', היות וחמותו היא קרובתו ולבו גס בה. וצריך למצוא פתרון אחר, כדלהלן.

דין יחוד בפתח פתוח לרשות הרבים

אמרו בגמרא (פא.): 'אמר רב יוסף פתח פתח לרשות הרבים – אין חוששין משום ייחוד'. וכך פסק הרמב"ם (איסורי ביאה פכ"ב הי"ב) להלכה, וזה לשונו: 'כל המתייחד עם אשה, והיה הפתח פתוח לרשות הרבים – אין חוששין משום ייחוד'.

ובגדר 'פתח פתוח לרשות הרבים' נחלקו הפוסקים, יש אומרים שהפתח פתוח לרשות הרבים כפשוטו, שהדלת פתוחה. ויש פוסקים שסוברים שגדר 'פתח פתוח לרשות הרבים' הוא אף באופן שהדלת סגורה אם אינה נעולה במפתח.

וכתב החיד"א (שער יוסף) שבאופן שהדלת פתוחה – נהפך המקום להיות למקום שאינו יחוד. ועל כן אף לדעת רש"י שאסר להתייחד עם אשת איש שבעלה בעיר [ולדעתו רק חיוב מלקות אין, כדלעיל], מכל מקום פתח פתוח לרשות הרבים – מותר להתייחד אף מדרבנן.

וכמו כן אף להלכה שמותר לכתחילה יחוד עם אשת איש שבעלה בעיר, מכל מקום באשה שלבו גס בה אסור, אך כאשר הדלת פתוחה לרשות הרבים שאין זה מקום יחוד – מותר להתייחד אף עם אשה שלבו גס בה.

אך לפוסקים שסברו שגדר 'פתח פתוח לרשות הרבים' הוא שהדלת סגורה אך לא נעולה, אם כן לדעת רש"י שאסר יחוד מדרבנן באשת איש שבעלה בעיר, אף בפתח פתוח זה יהיה אסור, היות והמקום נחשב למקום יחוד, ורק אין על זה מלקות.

וכן לדעת הרמב"ם שאסור להתייחד עם אשת איש שבעלה בעיר כשלבו גס בה, כאשר הדלת סגורה ולא נעולה – יש לאסור להתייחד עם אשה שלבו גס בה.

ויש לדעת שאף הפוסקים שהתירו 'פתח פתוח לרשות הרבים' בדלת סגורה ולא נעולה, לא התירו אלא במקום שיש רגילות להיכנס לדירה של אחרים בלי לבקש רשות. אך במקומותינו שאין רגילות להיכנס לבית של אחרים בלא רשות – אין היתר להתייחד בפתח סגור שאינו נעול במפתח.

ולפי זה אשה שהולכת לבדיקה אצל רופא, אם הרגילות שלא נכנסים לחדר הרופא אלא אם כן נוטלים רשות – אין מועיל שהדלת סגורה ולא נעולה, וצריך להשאיר את הדלת פתוחה קצת, ואז יש להתיר גם לאוסרים פתח פתוח בלבו גס בה, שדוקא פתח סגור שאינו נעול אסרו, אבל בפתוח קצת, שאינו נחשב מקום יחוד – יש להתיר לדברי הכל, גם בזו שלבו גס בה, כמו שכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' רג אות ז).

ואם בעלה יבוא איתה לרופא – הוא נחשב כשומר. וכן יכולה להביא איתה את חמותה או כלתה. וכן ילד בגילאי 6-9 או ילדה בגילאי 5-9, שהם נחשבים לשומרים.

ולגבי פקידה שעובדת יחד עם בעל הבית, אם נמצאת במקום שאין רגילות להיכנס ללא נטילת רשות – יש לאסור היחוד שם, אף כשבעלה בעיר כאשר קיים חשש שליבו גס בה.

ובמקום שיש מצלמות, אם הבעל הבית מתייחד עם העובדות, והמצלמות מותקנות על ידו – אין זה הצלה מאיסור יחוד, כיון שהשליטה על המצלמות היא בידו, ואין זה מציל מאיסור יחוד עמו.

אבל מצלמות שבשליטת בעל הבית יכולות להוות שמירה ביחס ליחוד של עובדות עם עובדים. וזה במידה שמפעם לפעם עורכים בקרה, וגם ניתן לבקר את כל התסריט בכל פעם, ובצירוף זה שבעלה בעיר והפתח לא נעול עם מפתח – אפשר להתיר.

ובת שהגיעה לגיל מצוות שעושה ביבי סיטר לילד, יש בזה איסור יחוד אם הוא מגיל תשע ומעלה וכמו"כ בין גדול לא יהיה ביבי סיטר לילדה קטנה כשהיא מגיל שלוש ומעלה. ובמקום שנותנים מפתחות לשכנים שיוכלו להיכנס לדירה, אם בתדירות יכנסו בפועל – יש לצדד להתיר, אך בלא זה אין להתיר.

ומכל מקום יש להודיע למקבל המפתח שיפתחו את הדלת וישאירו אותה פתוחה על מנת שלא יהיה מצב של יחוד, וכגון כשנותנת מפתח לשכנתה שיכולה להכנס, אך גם באיש אחד ושתי נשים קיים איסור יחוד, ועל כן צריך להודיע לשכנה שתפתח את הדלת ותשאיר אותה פתוחה. ומכל מקום היתר זה הוא רק בשעת הדחק.

ובית הבנוי בשתי קומות – בית ומתוכו עליה, והדלת בקומה הראשונה פתוחה, והאיש והאשה מתייחדים בקומה העליונה, כתבו הפוסקים שיש לחוש ליחוד, כיון שבהיותם בעלייה למעלה – אין היכר לבני רשות הרבים כלל, ואין להם יראה ופחד שבני רשות הרבים יראו את מעשיהם.

חובת ההתרחקות מעריות על ידי הצבת גבולות

הגמרא במסכת שבת (יג, א) מביאה מעשה בתלמיד ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר.

עד שפעם אחת אליהו הנביא התארח אצלה. היא היתה אשה חשובה, זכתה לגילוי אליהו. אליהו התארח אצלה לתרץ את ה'צריך עיון גדול' שלה. הוא התחיל לחקור אותה, עד שאמרה לו שבימי ליבונה ישן עמה בקירוב בשר.

אמר לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. גמרא זו היא אחד המקורות לשיטת הרמב"ם שאיסור קרבה לעריות הוא דאורייתא, כפי שציינו המגיד משנה וביאור הגר"א.

זו העבודה שלנו – להתרחק מעריות! הגר"ש וואזנר זצ"ל אמר שגם לדעת הרמ"א שפסק כהרא"ש שסתם אדם נחשב כשר לענין איסור יחוד, אבל אדם שמחזיק אייפון, סמרטפון – לא נקרא כשר, אדם כזה הוא פרוץ.

ואמר הרב וואזנר: אם מצינו בתורה שאסרה להתייחד אף במקום שיש שתי דעות, שאסור לאיש אחד להתייחד עם שתי נשים, על אחת כמה וכמה שאסור להתייחד עם האינטרנט, עם האייפון, הסמרטפון וכל פגעי הטכנולוגיה. שבלחיצה אחת נמצאים בתוך גיהנם אמיתי.

אסיים בדבריו של הגר"מ שפירא זצ"ל, רבי משה שפירא לא היה רב מתלהם, והוא אמר בהאי לישנא: 'מיום חטא עץ הדעת טוב ורע, לא היה פגע נורא שכזה כמו פגעי הטכנולוגיה'! אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה ונכשל בעץ הדעת, כיצד יתכן? התשובה היא: עץ הדעת היה מעורב בו טוב ורע, אילו היה כולו רע, בודאי הוא לא היה נכשל.

אך כיון שהיה מעורב בו טוב ורע, הוא היה נחמד להשכיל וטוב רואי – היה בכך פתח לכישלון. מאז אותו חטא, ועד היום אנחנו משלמים על כך 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב'.

אמר רבי משה שפירא: מיום חטא עץ הדעת לא היה פגע כזה כמו פגעי הטכנולוגיה. הטכנולוגיה נראית כדבר טוב, זה נותן קלות, נוחות, קידמה. אבל 'רגליה יורדות מוות'! 'אל תקרב אל פתח ביתה'!

רבי בונים משפיסחא זצ"ל אמר משל על דור ההשכלה. אני מקשר את המשל שלו לפגעי הטכנולוגיה. יום אחד אני עובר ליד מסעדה, ואת מי אני רואה יושב במסעדה? – לא פחות ולא יותר את השטן בכבודו ובעצמו. אני רואה אותו יושב רגל על רגל, שותה כוס קפה, ומעשן סיגריה.

אני שואל את השטן: מה קרה? – אין עבודה היום?! אני זוכר אותך בשנים קדמוניות, איך היית מתרוצץ מבית לבית, עשרים וארבע שעות היית סביב השעון, מה קרה היום אין עבודה?! משיב לו השטן: מאז שהמצאתי את האינטרנט, את האייפון, את הסמרטפון – אין עבודה, זה עובד לבד.

אנחנו מברכים כל יום שלוש ברכות – 'שלא עשני גוי', 'שלא עשני עבד' ו'שלא עשני אשה'. מי שמחזיק אייפון, איך הוא יכול לברך 'שלא עשני גוי'?! ומי שמחזיק בפלאפון כשר, גלאט כשר, אבל במקום שהוא ימשול על הפלאפון – הפלאפון מושל עליו, כל היום הוא נמצא זמין בכיס שלו, הוא מצלצל ורוטט… איך הוא יכול לברך 'שלא עשני עבד'? וכי יש לך עבד נרצע גדול מזה?!

ומי שיש לו פייסבוק או וואצפ, איך הוא יכול לברך 'שלא עשני אשה'. זה בדרך מליצה, אבל הדברים אמיתיים.

אסיים בעוד דבר אחד, בי' תמוז תשע"ג היינו בביתו של מרן שר התורה רבי חיים קניבסקי זצ"ל, היה כינוס בביתו בענין הנושא של פגעי הטכנולוגיה. גם ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל היה שם, וכן מורנו חכם שמעון בעדני זצ"ל, ועוד ראשי ישיבות. וגם אני הקטן הייתי שם.

נעמד הגאון רבי אביעזר פילץ שליט"א – ראש ישיבת תפרח, ואמר: אנחנו חשבנו שהיום בורא עולם לא מנסה אותנו בניסיונות כבדים, הניסיונות הכבדים היו בדור ההשכלה, בתקופת הקומניזם, אבל היום אנחנו חלשים, אותנו לא מנסים בניסיונות כבדים. והנה אנחנו רואים איזה ניסיון כבד הביא לנו הקב"ה – ניסיון האינטרנט, האייפון והסמרטפון, סימן שאנחנו לא חלשים כמו שחשבנו.

בורא עולם לא מביא לאדם ניסיונות אם אין לו את הכח להתמודד איתם. אמנם 'הבא להטמא פותחים לו', אבל 'הבא להיטהר מסיעיים בידו'. זוהי העבודה שלנו – להציב את הגבולות, 'וינס ויצא החוצה'. כשאדם יהיה בכלל 'הבא להיטהר' אז יזכה לסיוע מן השמים.

[1] השיעורים מפי מורינו הרב שליט"א נמסרים מידי יום שני פעם בשבועיים בשעה 21:00, לאחר השיעור ניתן מענה ע"י הרב לשאלות הציבור, לפרטים ותיאום 0583200291 השיעור הנ"ל נמסר ביום שני כז טבת תשפ"ה, נכתב ונערך ע"י השומעים, ועבר את הגהתו של הרב שליט"א, להערות ניתן לפנות: A7136890@gmail.com

[2] לאחר השיעור יצרנו קשר עם הגר"א אבולעפיה מארה"ב והוסיף לנו שאמר לאבא שהקב"ה שלח אותו בהשגחה פרטית מופלאה, שהפסיד בתחילה את הטיסה והיה לו עיכוב גדול ובעקבות כך נסע עם בנו, ובדיוק ישב לידו וכו', והקב"ה מחכה לו שישוב בתשובה, האב התחמק שהוא כבר זקן ועוד אמתלאות שונות, בסיום הדברים אמר לו הרב שהוא יפרסם את זה ושיכוון לשם שמים, והזכות הזאת תעמוד לו שיזכה לחזור בתשובה ויהיה בליבו רוח קדושה וטהרה להתגבר על הקשיים.

היית באירוע מעניין? יש לך מה לספר לנו?

שלח את הידיעה כעת למייל האדום: kotel@mizrach.co.il

הירשם
הודע לי על
guest
0 תגובות
משוב מוטבע
הצג את כל התגובות
אולי יעניין אותך גם
דילוג לתוכן