אנו שמים את פעמנו בין סמטאותיה הישנות של שכונת הבוכרים. סמטאות סתמיות הומות אדם, אך דמויות הוד נשגבות צעדו בהן בימי קדם, דמויות של ענקי תורה ורוח, אשר מלבד עבודת ה' ועיסוק בתורתו לא היה להם בעולמם מאומה.
כאחד משרידי דור דעה זה, עם ניחוח הוד קדומים קדוש ונשגב, ניצב כמגדלור מרן שר התורה הגאון האדיר רבי יעקב חיים סופר שליט"א. מהכבוד והפרסום הוא בורח כמו מאש, אך אלפי תלמידיו ומכריו יודעים היטב שכל רז לא אניס ליה, ולא הניח פינה בתורה שלא יגע בה במאמצים אדירים ובשקידה מופלגת, בקיימו תדיר את ציווי התורה 'והגית בו יומם ולילה', באופן מעורר השתאות.
אל הדירה הצנועה אנו מטפסים ונכנסים בלב נרגש, וממתינים בציפייה דרוכה להגעתו של הרב. עם כניסתו של הרב לאחר מספר דקות אנו נעמדים ברעדה, אך עד מהרה חשים את הפער העצום בין רום דרגתו של הרב שליט"א, לבין העליצות ושמחת התורה האופפת אותו תדיר, בבת שחוק שכמעט ואינה משה מפניו הטהורה. השיחה נערכת ע"י ראשי איגוד עמלי התורה; היו"ר הרב שלמה טוויל שליט"א, הרב יהודה דיין שליט"א והרב ישראל כהן שליט"א.
"איזה אורחים חשובים, מה זכיתי? בשביל מה באתם?" אומר הרב, ומוסיף בשחוק "לא נשאר לכם מה לעשות, רק להגיע לפה?", כאשר חיבתו העצומה לראשי האיגוד ושאר הפועלים למען תקומת ציבורנו ניכרת על פניו ביתר שאת.
אנו מתיישבים בדממה, ופותחים את השיחה המרתקת, המהווה צוהר לעולם קדום, שכולו תורה, יראת שמיים אמיתית ונקיות דעת של חכמי ירושלים, אשר נדיר בדורנו לפגוש.
דמותו של רב רבנן חכם עזרא עטיה זיע"א
מלכתחילה הרב מתנגד בעדינות לעריכת השיחה, ואינו מבין כל כך את מטרתה; "נו, תעשו לי טובה, את מי מעניין מה שאני אגיד לכם?" שואל, כשענוותנותו האמיתית ניכרת על פניו עד מאוד, וניכר שבאמת ובתמים לא מחזיק טיבותא לנפשיה.
אך כאשר אנו פותחים ושואלים על רב רבנן מרן חכם עזרא עטיה זצוק"ל, מיד כמו אימה ננסכת על פניו, והוא משיב לנו מיד.
אנו מבקשים לפתוח בדמותו הגדולה של מרן ראש הישיבה רב רבנן חכם עזרא עטיה זצ"ל. רבים מדברים על גדלותו, אבל מה אנחנו, בעיניים הקטנות שלנו, יכולים להבין בגדלות הזו? מה היה מיוחד בו?
"רב גובריה ונפיש חיליה" משיב הרב ומזדקף על מקומו, ולבקשתנו מרחיב מעט.
"חכם עזרא היה גדול מאוד. ישרות, גאונות, עומק הסברא – והכל עם ענווה ועם מידות טובות. לא רק ידיעות, לא רק חריפות, אלא סברה ישרה, נקייה ואמיתית!".
על איזה עיון מדובר? יש כאלו שטוענים שהעיון לא היה מנת חלקם של הספרדים…
"מה?!" מתרעם הרב, "אינני מבין דיבורים כאלה! אני יודע שיש כאלו שטוענים כך, אבל מי שאומר כך – שיפתח פעם "משנה למלך", שיפתח "חקרי לב", ויראה מה זה עיון, מה זה עומק, מה זה ישרות. מתוך בורות מדברים כך!".
ומוסיף: "אצל חכם עזרא זו הייתה תורה של אמת. לא פלפול חיצוני, לא חידוד בשביל חידוד, אלא סברא ישרה ועמוקה. כבר החזון איש אמר עליו שסברתו כסברת אחד הראשונים. זה לא דבר שאומרים על כל אחד.
זה כוח של תורה שבא מתוך שקידה, מתוך ענווה ומתוך מידות טובות".
היו לו כתבים?
"בוודאי, שאלו פעם את חכם יהודה צדקה על הכתבים של חכם עזרא ומיד זלגו עיניו דמעות ואמר 'בטח, היו לו כתבים, חידושים גדולים על מסכת כתובות ועוד, דיבור דיבור כמו מהר"ם שיף, והכל נשאר בעיר העתיקה כשנפלה העיר'. זה כאב גדול. נס שנתנו ליהודים לצאת בחיים, אבל כמה תורה נשארה שם! חידושים שלמים, עמל של שנים, הכל נשאר! כשרוצים להבין מה היה חכם עזרא, צריך לדעת שגם מה שנשאר בידינו הוא רק חלק קטן ממה שהיה".
האם אפשר לומר שדרך העיון של חכמי הספרדים הייתה אחרת, אבל לא פחות עמוקה?
"ודאי! צריך להיזהר מאוד בדברים האלה!" אומר הרב בטון נחרץ, שלא כדרכו.
"יש עיון שהוא רעש, ויש עיון שהוא אמת! אצל גדולי הספרדים היה עיון גדול מאוד, אבל הוא היה בנוי על ישרות, על פשט, על סברא, על עמל. לא על להראות חידוד. לא על לעשות רושם.
חכם עזרא היה עמוד גדול בזה. כשהוא אמר סברא – זו הייתה סברא! לא דבר שאפשר לדחות בקלות. מי שהיה תלמיד שלו הרגיש: המורה אמר – נגמר. לא מפני שאי אפשר לשאול, אלא מפני שהסברא הייתה כל כך ישרה, כל כך נקייה, עד שהאדם מרגיש שזו אמת".
הרב סיפר לנו בעבר בשם חכם עזרא את הסיפור הידוע על הרשב"א והרא"ש. מה לומדים מן הסיפור הזה על כוח הסברא?
"שמעתי את זה מחכם עזרא עצמו, היה זה בחוה"מ סוכות באתי אל דודי חכם יהודה צדקה ומיד אמר לי 'בוא, הולכים להקביל את פניו של 'המורה' חכם עזרא', ושם סיפר את זה שקיבל איש מפי איש את המעשה הזה. היה מעשה ברבנו אשר, הרא"ש, שהיה באשכנז, והיו שם רדיפות, והוא ברח לספרד. ישבו חכמי ספרד אצל הרשב"א, וגם הרא"ש ישב שם, אבל ישב בסוף, בפתח המקום כי היה אורח ולא הכירוהו. הרשב"א הקשה קושיא חזקה והחזיק בידו אטמא – חתיכת עוף ואמר, מי שיענה תשובה יקבל אותה, והתחילו כולם לפלפל, להקשות ולתרץ, אבל הדברים לא התיישבו והרשב"א דחה את כולם.
כשראה הרא"ש שאין תשובה, אמר: אולי אני יכול להציע תירוץ. אמר את התירוץ, והרשב"א הכיר מיד שזהו הרא"ש. מאיפה הכיר? מכוח הסברא. הייתה ביניהם התכתבות בתשובות הרשב"א, והוא הכיר את הסגנון, את עומק הסברא. אז אמר: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה". רמז בזה 'לגר' – שהיה אורח במקום ועדיין לא הכירוהו, 'אשר' – כשמו של הרא"ש, 'בשעריך' – שהוא יושב בשער, בפתח, 'תתננה ואכלה'… הוא לא היה מוכר עדיין בספרד, אבל הרשב"א מכוח סברתו גילה מי הוא.
זה מראה מה זו סברה אמיתית. לא צריך הכרזות. כשהדברים אמת – הם ניכרים. התורה עצמה מעידה על בעליה".
הרב זכה לגדול בין ברכיהם של חכמי ירושלים ותל אביב. ידוע שחכם עזרא נפגש עם חכם משה טוויל בתל אביב. מה היה שם?
"חכם משה טוויל היה חכם גדול, רבה של חאלב. סיפרו שפעם חכם עזרא היה בתל אביב ונכנס לבית המדרש בשעה שחכם משה מסר שיעור לתלמידים. כשנכנס חכם עזרא, אמרו לו את הקושיה. אמר חכם עזרא מיד: המהרש"א מתרץ כך, הפני יהושע מתרץ כך, ולעניות דעתי אפשר לתרץ כך.
כששמע חכם משה טוויל את התירוץ של חכם עזרא, אמר לו שהתירוץ שלו עולה על כולם. זה מראה גם את גדלותו של חכם עזרא, וגם את האמת של חכמי ישראל. כששומעים סברה אמיתית, מודים על האמת. אין כאן חשבונות. תורה של אמת".
הלימוד בבחרות בישיבת 'תפרח'
ברשות הרב נרצה לחזור מעט לימי הבחרות של הרב. הרב הרי הכיר היטב את ישיבת 'פורת יוסף', מדוע הרב הלך דווקא לישיבת 'תפרח'?
"הייתי שם תקופה קצרה של כמה ימים, אולי שבוע, והתפעלתי מן השקידה. ראיתי את השקידה שם, וזה מצא חן בעיניי. השקידה מושכת. כשרואים מקום שלומדים בו באמת, זה מושך.
גם בדורות ההם היה עניין של בחורים ספרדים שהלכו לישיבות אשכנזיות. חכם עזרא אמר ללכת למקום תורה. אז היו תלמידים שעזבו את פורת יוסף והלכו ללמוד בישיבות אשכנזיות. צריך להבין את התקופה: פורת יוסף, אחרי החורבן בעיר העתיקה, הייתה מפוזרת בבתי כנסת, והיה צורך במקום מסודר, עם שקידה, ולכן חלק הלכו באותה תקופה למקומות אחרים.
מה העיקר? מקום תורה. מקום שיש בו שקידה. מקום שבו בחור גדל. אם זה המקום שמגדל אותו בתורה – לשם הוא צריך ללכת".
האם יש כאן מסר גם לדור שלנו, לגבי בחירת מקום לימוד וישיבה?
"ודאי. צריך לחפש מקום תורה. לא רק 'שם', לא רק פרסום, לא רק מה אומרים ברחוב. מקום שבו לומדים באמת. מקום שיש בו שקידה, יראת שמים, מידות טובות, רבנים שמעמידים את הבחור!
בחור צריך מקום שיגדל אותו. לא כל מקום מתאים לכל אחד, אבל העיקר הוא תורה. אם יש שקידה, אם יש דרך, אם יש חינוך, אם יש יראת שמים – זה מושך את הנפש".
כל דיבור נכנס ללב
יש היום חיכוך גדול בין בני התורה לבין אנשים רחוקים. מהי הדרך לדבר עם מי שרחוק?
"כל דיבור פועל. לא צריך להתייאש. יש אנשים רחוקים, אבל יש להם נקודה פנימית. היום יש הרבה חיכוך, נכון. אבל יש גם יהודים שרוצים ציצית, שרוצים שיעורים, שרוצים לשמוע. יש נשים שרוצות שיעורים, יש משפחות שרוצות להתחזק, יש רחוקים שמבקשים התחלה.
צריך לדבר אמונה. לא לצעוק סתם. לא להתנצח סתם. לדבר עוד פעם ועוד פעם, כמו יוסף הצדיק. גם כשהוא עומד לפני פרעה, הוא לא שכח את התפקיד שלו, הוא מדבר אמונה. הוא מכניס שם שמים לתוך המקום הכי רחוק.
הרב הזכיר את עמידת יוסף הצדיק לפני פרעה. מהי הנקודה המיוחדת שהרב רואה שם?
"פרעה חולם חלום ונבהל. הוא קורא לכל החרטומים, לכל חכמי מצרים, ואומר להם: תפתרו לי את החלום. הוא משלם להם, והוא מחזיק אותם, וברגע האמת – "אין פותר אותם לפרעה". אף אחד לא יודע.
ואז שר המשקים אומר: "את חטאי אני מזכיר היום". למה הוא מזכיר את חטאיו? כי הוא רואה שפרעה עומד להתפוצץ. הוא מבין שצריך לפייס אותו. הוא אומר: יש נער עברי, עבד לשר הטבחים, שיודע לפתור חלומות.
מביאים את יוסף מן הבור. "ויריצוהו מן הבור". למה מריצים אותו? כי אם הוא ילך לאט, מי יודע מה יעשה פרעה עד שיבוא. דוחפים אותו: רוץ, רוץ.
ויוסף עומד לפני פרעה. כל החרטומים עומדים שם. פרעה אומר לו: שמעתי עליך שאתה יודע לפתור חלום. זו בדיקה עצומה. פרעה רוצה לראות מה יוסף יאמר. האם יאמר: נכון, אדוני המלך, אני יודע, אני אפתור, אני בעל כוח?
אבל יוסף אומר: "בלעדיי. אלוקים יענה את שלום פרעה".
צריך להבין, עם מי הוא מדבר? הוא לא מדבר עם יהודי מאמין. הוא מדבר עם פרעה, שמחזיק את עצמו לאלוה. ומה הוא אומר לו? אלוקים. עוד פעם אלוקים, ועוד פעם אלוקים. "את אשר האלוקים עושה הגיד לפרעה". "הוא הדבר אשר דיברתי אל פרעה, אשר האלוקים עושה הראה את פרעה". שוב ושוב.
למה? כי יוסף יודע את התפקיד שלו. התפקיד שלו הוא להכניס אמונה. לדבר אלוקים, אלוקים, אלוקים – עד שזה נכנס. כל דיבור פועל. כל דיבור נכנס בלב.
ובסוף פרעה עצמו אומר: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו". פתאום פרעה מדבר אלוקים. מה קרה? יוסף הכניס בו. עוד דיבור, ועוד דיבור, ועוד דיבור.
זה תפקיד של בן תורה. במקום שאפשר לקרב – מקרבים. מדברים בנחת, באמונה, בדיבור נקי. כל דיבור נכנס בלב".
הרב הזכיר בעבר את ביאורו של חכם עזרא, על הנאמר אצל יוסף "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם". הרי יוסף התבקש לפתור חלום, ומדוע הוא מוסיף עצה?
"אכן, זו פליאה גדולה. פרעה ביקש מיוסף לפתור את החלום. יוסף פתר לו. לכאורה נגמר. מי ביקש ממנו עצות? פתאום הוא אומר: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים". מי ביקש ממך? ואכן המפרשים מתקשים בזה מאוד.
אמר חכם עזרא בגאונות עצומה: "ועתה" – זה פרעה אמר. אחרי שיוסף פתר את החלום, פרעה שואל: 'ועתה'? מה נעשה עכשיו? חכם עזרא היה אומר בערבית במנגינה, "שובינסאווי"? – מה נעשה. יוסף לא בא לתת עצות מעצמו. הוא ענה לשאלה של פרעה. פרעה שאל "ועתה", ויוסף השיב: "ירא פרעה איש נבון וחכם".
זו גאונות. לראות את הפשט בתוך הפסוקים. לא לעשות פלפול רחוק, אלא לשמוע את הפסוק נכון. זה כוחו של חכם עזרא. ישרות עמוקה בפשט".
במה זכה הסבא קדישא שספרו 'כף החיים' יופץ בכל תבל?
תורתו של בעל "כף החיים", זקנו של הרב אשר נקרא על שמו, נלמדת בפי כל בהערצה רבה. מה הייתה נקודת הגדלות שצריך ללמוד ממנו?
"דודי חכם יהודה צדקה אמר לי פעם: היום תיכנס כמעט לכל בית מדרש בארץ ובחוץ לארץ, ותמצא שם שני ספרים – "משנה ברורה" ו"כף החיים". זה דבר גדול מאוד! והזכות שלהם בגלל ששמרו על הפה!
אבל צריך לדעת לא רק את הספר, אלא גם את הפה של בעל הספר. כמו ה"חפץ חיים", גם הסבא, בעל "כף החיים", שמר מאוד על הפה. היו מתפללים איתו בבית הכנסת, וכשהיו מגיעים ל"עלינו לשבח", הוא כבר היה עומד בפתח. גומר "עלינו לשבח", מנשק את המזוזה ויוצא. אין דיבורים. אין דיבורים בבית הכנסת.
ישנם עוד דברים נפלאים בכתב ידו, סיפורים, גילויים, קונטרס החלומות, אבל לא הכל צריך לפרסם. יש דברים שנשארים במשפחה, ויש דברים שמחכים לזמנם.
העיקר בשבילנו הוא מה שאפשר ללמוד למעשה: פה שמור, קדושת בית הכנסת ויראת שמים".
מה הבנות והנשים בדור שלנו יכולות ללמוד מגדולי התורה בדורות שלפנינו? הן לכאורה פחות קשורות ללימוד התורה?
"היו נשים צדקניות. צריך לדעת את זה. לא רק גדולי תורה היו, אלא גם צדקניות גדולות, נשים שחיו ביראת שמים פשוטה וחזקה.
סבתא שלי הייתה רוצה דווקא את הלולב שלי. בסוכות הייתה אומרת: תביאו את הלולב של יעקב. פעם הבאתי לה את הלולב, והיא עמדה לברך. אמרתי לה: סבתא, אולי לא תברכי. אז היא אמרה לי: אתה תגיד לי לא לברך? אני קיבלתי מהרבנים הגדולים שהיינו מברכות.
זו הייתה התמימות, יראת השמים, הדבקות במנהגים שקיבלו. לא הכל היה מתוך חשבונות ופלפולים. הן קיבלו מרבנים גדולים, וכך נהגו.
סבתא של אשתי, הייתה צמה שני וחמישי כל שבוע. היום קשה לנו להבין דברים כאלה, אבל צריך לדעת שהיו דמויות כאלה. נשים צדקניות, יראות שמים, מסורות, שכל החיים שלהן היו סביב עבודת השם.
מה יש ללמוד מזה לבנות שלנו? יראת שמים. פשטות. צניעות. קבלה מרבנים. לא לעשות מכל דבר רעש, אלא לחיות עם עבודת השם באמת".
דמותו הטמירה של מרנא בעל ה'אור לציון' זצוק"ל
בדור שלנו מכירים את מרן חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל בעיקר מן הספרים, אבל הרב זכה להכיר את הדמות עצמה. מה הייתה הנקודה המרכזית בדמותו?
"ענווה. ענווה. ולא פסיק פומיה מגירסא. תורה כל הזמן.
ראו אותו הולך בדרך, והיה נראה כאילו הוא מוסר שיעור. התנועות שלו, המחשבה שלו, הכל היה בתוך התורה. הוא לא הלך בלי תורה. כל הזמן היה שקוע. והכל בצנעה, הכל בהסתר, הכל בלי רעש.
המקום הכי קשה עבורו היה בית הכיסא, מפני ששם צריך להיזהר שלא להרהר בדברי תורה. תבינו מה זה אדם שחי תורה. אצל אדם כזה, הקושי הוא לא ללמוד, אלא להפסיק לחשוב בלימוד במקום שאסור.
הוא היה כולו תורה, אבל הכל בצנעה. ללא פרסום, ללא רעש, לא לעשות מעצמו עניין. תורה, ענווה, שקידה".
הרב יוכל לספר מעט סיפורי מופת על חכם בן ציון, ממה שראה או שמע מפי בעלי המעשה?
"סיפר לי בעל המעשה עצמו. שנים רבות לא היו להם ילדים. נסעו לאמריקה, עשו טיפולים, חזרו, ושום דבר לא עזר. אמרו להם להיכנס לחכם בן ציון. זה כבר היה בסוף ימיו, כשהוא כמעט לא יכול היה לדבר. הכניסו אותם, והם בכו לפניו. סיפרו שהם נשואים שנים ואין להם ילדים, עברו טיפולים, ולא נעשה דבר.
הוא שמע, והמהם בפיו פעמיים. ואכן זכו לשני ילדים. ואני אומר לכם, אם היה מהמהם עוד כמה פעמים היו להם שמונה. זה סיפר לי בעל המעשה בעצמו. לא כלי שני ולא כלי שלישי.
אבל צריך לדעת: אצל חכם בן ציון המופת לא היה העיקר. העיקר היה התורה, הענווה, הפה שלא פוסק מגירסא, הצניעות, המידות. מופתים הם תוצאה של קדושה, אבל לא שם עיקר הדמות".
ידוע הקשר החם בין חכם בן ציון לבין גדולי אשכנז, ובפרט הרב אלישיב. כיצד נוצר הקשר הזה?
"הייתה אהבה גדולה בין חכמי ישראל. חכם בן ציון, כשהיו שאלות שלא רצה לענות בהן, היה שולח לרב אלישיב: תיגש לרב אלישיב, מה שיגיד לך תעשה. והרב אלישיב, כשהיו דברים שלא רצה לענות בהם, היה שולח לרב בן ציון. כך היה ביניהם.
היו תלמידי חכמים שידעו להעריך זה את זה. לא כמו היום, שכל אחד עושה מחיצות ומחנות. גדולי התורה האמיתיים הכירו גדלות בתורה. חכמי ירושלים היו מקרבים, מחבבים, מעריכים. הייתה אהבה. וגם הייתה יראה".
אין תורה בלי כלי של מידות
מה אפשר להעביר לדור הצעיר – לילדים, לבחורים, בני התורה שלא ראו את גדולי הדורות הקודמים?
"צריך להעביר להם שאין תורה בלי מידות טובות. כותב בעל 'ארחות צדיקים', "אין התורה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות". על זה צריכים לעבוד.
מידות טובות פירושן ענווה, לכבד כל אחד, פנים מאירות, לא לפגוע, גם כשאדם מצער אותך. חכם בן ציון היה תורה, אבל התורה הייתה בתוך כלי של ענווה ומידות טובות.
ואיך מגיעים לזה? לימוד מוסר. אין מה לעשות. צריך ללמוד מוסר יום יום. לא מספיק לדעת הרבה. אם האדם לא עובד על עצמו, התורה לא שוכנת בו כמו שצריך".
ישנה תחושה שבדור שלנו לא תמיד מרגישים את חורבן בית המקדש והציפייה לגאולה. מה היחס של בן תורה לסוגיה זו?
"למה חרב בית המקדש? בעוון לשון הרע. את לשון הרע צריכים לעקור מן העולם, לקעקע אותו עד הסוף. שהפה של בן תורה יהיה שמור. לא לדבר על אף אחד. אף אחד. אף אחד.
ואם יש מקרה שצריך לדבר לתועלת – תלמד בספר "חפץ חיים" את הכללים. אם צריך, צריך. אבל צריך להיזהר עד הקצה האחרון. אי אפשר להפקיר את הפה.
'תורה שבעל פה' – מי שיש לו בעלות על הפה, התורה נדבקת בו. אדם שרוצה שתורה תידבק בו, צריך פה נקי. אם הפה שמור, התורה נדבקת. אם הפה אינו שמור, איך תדבק בו התורה?
שלושת השבועות הם לא רק להרגיש צער באופן כללי. צריך לתקן את מה שגרם לחורבן. אם בית המקדש חרב בעוון לשון הרע, העבודה היא לשמור את הפה".
הרב מדבר על לשון הרע, אבל לפעמים יש מצבים מורכבים, פגיעות, מחלוקות ודברים ציבוריים. מה עושים כאשר אדם מרגיש שנעשה לו עוול?
"צריך ללמוד את הכללים. אם יש צורך לתועלת, יש הלכה. אבל צריך להיזהר מאוד. לא כל כאב מתיר לדבר. לא כל פגיעה מתירה לפתוח את הפה. הפה של בן תורה צריך להיות שמור.
מחלוקת פירושה: חלק מת. אין שום דבר טוב שיוצא מזה. שום דבר. תברח ממחלוקת כבורח מן האש.
לפעמים אדם חושב שאם הוא לא יענה, הוא מפסיד. אבל הרבה פעמים אם השני מכה ואתה לא מחזיר, האש לא מתפשטת. כדי שתהיה מדורה גדולה צריכים חומר בעירה. אם אדם בורח מן המחלוקת, הוא מציל את עצמו ומציל אחרים.
החפץ חיים בדרך כלל כותב בלשון מתוקה, בנועם, ברכות. אבל יש מקום שהוא כותב דברים שהם ממש אש להבה. הוא מביא מדברי חז"ל ומדברי הזוהר הקדוש שכל דיבור של אדם אינו נאבד. לעתיד לבוא מראים לאדם כל מה שדיבר, אפילו שיחה קלה.
אדם לומד תורה, מקרא, משנה, גמרא, וכל מילה היא מצווה. אבל אם הפה שלו מדבר דיבורים אסורים, לשון הרע ודיבורים שאינם נקיים, אותם דיבורים מטמאים את דיבורי הקדושה. זה פחד.
אם אדם עושה תשובה – זה עניין אחר. תשובה מועילה. אבל בלי תשובה, אדם יכול לבוא למעלה עם הרבה תורה, ויראה שעל ידי הדיבורים האסורים הוא קלקל לעצמו. לכן צריך לשמור את הפה. ללמוד "חפץ חיים", ללמוד "שמירת הלשון", לקבל קבלות מעשיות".
סוד ההתמדה: שישים דקות בשעה
בנושא עמל התורה, הרב מזכיר תמיד את הביטוי: "ללמוד שישים דקות בשעה". מה כוונת המשפט?
"לא מבקשים מכל אחד ללמוד שבע עשרה שעות. אבל אם אדם לומד שעה – שהשעה תהיה נקייה. 'ללמוד שישים דקות בשעה'. בלי טלפונים, בלי הפרעות, בלי לבדוק באמצע הסדר מה הדולר היום, בלי כל מיני דברים שמוציאים את הראש מן הלימוד. חכם עזרא היה אומר, 'הקב"ה סופר שעות לא סופר דפים'.
אדם אומר: למדתי שעה. אבל כמה מתוך השעה באמת למד? אם הוא יצא ונכנס, דיבר, בדק, התעסק – זו לא שעה שלמה. צריך שהשעה תהיה נקייה.
בשמיים מונים גם דקות. עוד דקה, ועוד דקה. אל תדאג, מונים את זה. אדם צריך להחשיב כל רגע של תורה. "אני לומד שישים דקות בשעה" – תזכרו את ההגדרה הזו".
מהי הדרך לקנות התמדה אמיתית בדור שיש בו כל כך הרבה מפריעים?
"צריך להחליט שהזמן של הלימוד הוא זמן נקי. לא כל דבר שייך באמצע הסדר. אדם צריך לדעת: עכשיו אני לומד. השעה הזו שייכת לתורה.
וגם צריך לחזור. אי אפשר ללמוד ולשכוח. כל אחד צריך לבדוק את עצמו איך הוא זוכר. יש מי שצריך לחזור מיד, יש מי שצריך לעשות לעצמו סדר אחר. צריך להיות בעל שכל. לא ללמוד מסכת שלמה מקצה לקצה ואז לגלות ששכח הכל. צריך חזרות, צריך סדר, צריך מחשבה.
אבל מעל הכל צריך תפילה. לבקש מהשם יתברך: תעזור לי להבין, תעזור לי לזכור, תעזור לי ללמוד באמת.
תפילה זה לא רק שמונה עשרה. תפילה זה שיח עם בורא עולם. לדבר עם הקב"ה. לבקש ממנו. הוא אוהב את האדם יותר ממה שהאדם אוהב את עצמו".
יש הרבה שמנצלים את השבת למנוחה, סעודות ושינה. איך בן תורה צריך להסתכל על לימוד התורה בשבת?
"שבת היא זמן גדול לתורה. ודאי שצריך סעודות וצריך מנוחה, אבל שבת לא יכולה להיות רק סעודה ארוכה ושינה עמוקה.
היו גדולים שצעקו: למה לא לומדים ביום שישי? למה לא לומדים בשבת? מה קרה? זה זמן שאינו שייך לתורה? כל זמן שייך לתורה. בשבת יש מעלה גדולה בלימוד. כל מילה של תורה היא מצווה, ובשבת המעלה גדולה יותר.
אדם צריך לראות איך הוא קובע לעצמו זמן אמיתי בשבת. לא לחכות לזמן שהוא כבר עייף לגמרי. אם אחרי הסעודה הוא לא מסוגל ללמוד, שימצא זמן אחר. העיקר שלא תעבור שבת בלי תורה של ממש".
ביטולה זהו קיומה והרבצת תורה
מצינו אצל גדולי ישראל שמצד אחד היו שקועים לגמרי בתורה, ומצד שני הם פעלו להקים מוסדות, להציל ילדים ולמסור שיעורים. איך מאזנים בין הדברים?
"למה הם פעלו? להציל את הדור! היו ילדים שהיו הולכים למקומות שאינם של תורה. היה צריך להציל אותם. כשצריך להציל את הדור, זו לא פעילות צדדית. זו הצלה.
אבל כל דבר צריך דעת. לא כל אחד, בכל גיל ובכל מצב, צריך לעזוב את הלימוד שלו ולעסוק בדברים אחרים. יש מי שצריך עכשיו לשבת וללמוד. יש מי שכבר יכול למסור שיעור פעם בשבוע, לחזק, לקרב. כל דבר לגופו.
אבל מי שכבר מלמד, מי שכבר מחנך, מי שיש לו תלמידים – גם הטיפול בתלמידים אינו ביטול תורה. אם צריך לחזק תלמיד, לעודד אותו, לטפל בו, להציל אותו – זו הצלה. זה חלק מן התורה. הרמב"ם כותב שיש מצווה ללמוד ויש מצווה ללמד. חייב אדם ללמד".
כלומר, כאשר ראש ישיבה או מחנך צריך לטפל בבעיות של תלמידים, לשמוע אותם ולדאוג להם – זה לא נחשב אצלו ביטול תורה?
"זה הצלה. זה לא ביטול תורה. הוא מחנך אותו, מעמיד אותו, מציל אותו. ודאי שצריך לשמור על הגבולות, שלא כל היום יתפזר בדברים שאינם נצרכים. אבל אם התלמיד צריך אותו – זו אחריותו.
חינוך אינו רק לומר שיעור. לפעמים צריך לשמוע תלמיד, לעזור לו, לרומם אותו. זה חלק מן השליחות של מי שמלמד תורה".
ישיבת 'כף החיים' והחזקת תורה
הרב עוסק במשך שנים רבות בהרבצת תורה ולימוד תלמידים בעלי תשובה בישיבת 'כף החיים', כיצד הרב לקח על עצמו עול גדול כזה?
"לא לקחתי. הטילו עליי. הייתה התעוררות, וביקשו, וכך זה התחיל. אדם לפעמים אינו בוחר את השליחות שלו. מן השמים מטילים עליו.
יש הרבה תלמידים, ברוך השם. באים אנשים ואומרים: למדתי אצל הרב לפני ארבעים שנה. אני לא תמיד זוכר, באים הרבה, אבל הם זוכרים. תורה שנמסרת ליהודי נשארת. אדם לא יודע מה הוא פעל.
"כל המצווה ללמוד – מצווה ללמד". יש חובה ללמוד, ויש חובה ללמד. ודאי שניהול ישיבה הוא עול. יש עוד דברים חוץ מן הלימוד. אבל כאשר זה להציל נפשות, לקרב יהודים ולהעמיד תורה – זו שליחות".
הרב לא הרבה לצאת לחוץ לארץ לצורך הרבצת תורה וגיוס כספים. מדוע?
"זה לא בשבילי. יש כאלה שנוסעים ומרביצים תורה, מוסרים שיעורים, מחזקים, עושים דברים גדולים. כל אחד והתפקיד שלו. אחי הגאון רבי אליהו, היה נוסע הרבה, והיו שם שיעורי תורה וחיזוק. אבל אני לא ראיתי שזה בשבילי.
איך הישיבה מתקיימת? כמו שכל הישיבות מתקיימות. מי שמקבל עליו עול תורה, הקב"ה עוזר לו. ודאי שצריך השתדלות, אבל צריך אמונה. אם אתה מאמין בבורא עולם שהוא עושה הכל, שהוא מפרנס את כולם, מה יש להיכנס למתח? מתח לא טוב.
ודאי, כל אחד לפי מדרגת האמונה שלו. לא כל אחד יכול לחיות באותה מדרגה. אבל צריך לדעת שהכסף אינו מנהל את העולם. הקב"ה מנהל את העולם".
יש הרבה ראשי מוסדות ואנשים שעוסקים בצורכי ציבור ונמצאים במתח גדול של כספים. מה העצה הנכונה להם?
"מתח לא טוב. צריך לעשות השתדלות, אבל לא להישבר מן המתח. אם אדם מאמין שהקב"ה מפרנס, שהוא מנהיג, שהוא שולח – הוא נרגע. לא מפסיקים לפעול, אבל לא חיים כאילו הכל מונח על הכתפיים שלנו.
צריך גם לדעת מה תפקידך ומה תפקידם של אחרים. יש מי שצריך ללמוד, יש מי שצריך ללמד, יש מי שצריך לעסוק בצורכי ציבור, ויש מי שצריך לסייע. אבל כולם צריכים אמונה".
ההתמודדות הראויה עם גזירת הגיוס
לאחרונה עלה נושא אקטואלי הבוער בלב כולם – גזירת הגיוס. ישנם בחורים ואברכים רבים שחיים בתקופה הזו בפחד גדול, חוששים מנסיעות, ממפגש עם משטרה וממעצרים. מה הרב יכול לומר להם?
"זו גזירה נוראה. אבל אנחנו יודעים משנה אחת: "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". מה הפירוש "מעבירין"? גם כשהעול כבר מונח על הצוואר שלו, מעבירין אותו ממנו.
מה צריך בחור לעשות? ללמוד! לקבל עליו עול תורה באמת. "תלמוד תורה כנגד כולם". אין דבר ששובר את היצר הרע כמו התורה. אין לנו כוח אחר.
וצריך להתפלל. אין לנו נשק אחר. מה עשו אבותינו במצרים? היו גזירות קשות, עינויים, תינוקות שהשליכו ליאור, ומה עשו? "ונצעק אל ה' וישמע קולנו". צעקה ותפילה.
יש בחורים ששואלים האם עליהם להשתתף בפעולות ציבוריות, בהפגנות וכדומה, או שעליהם פשוט להישאר בבית המדרש וללמוד. מה הדרך הנכונה?
יש גדולי ישראל. מה שגדולי ישראל אומרים – עושים. אדם פרטי לא מנהיג את עצמו בעניינים כאלה. אם גדולי ישראל אומרים כך, עושים כך. אם אומרים אחרת, עושים אחרת.
אבל הבחור עצמו צריך לדעת: העיקר שלו הוא ללמוד. כל עוד אפשר ללמוד – ללמוד. תורה כנגד כולם. זה הכוח של בן תורה. זה מה שמעמיד אותו".
איך אפשר להרגיע את הלבבות של הבחורים והאברכים שנמצאים בפחד?
"לחזור על המשנה: "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". לקבל עול תורה באמת. לא רק לומר את זה. לשבת וללמוד, שעה נקייה, סדר נקי, תורה באמת.
ולהתפלל. לדבר עם הקב"ה. לומר לו: רבונו של עולם, אנחנו רוצים ללמוד תורה, תציל אותנו, תשמור עלינו. אין לנו נשק אחר.
וגם לשמור על הפה. כאשר אדם מדבר לשון הרע, מתעורר קטרוג למעלה. אם רוצים לעורר רחמים על ישראל, צריך לשמור על הדיבור. הפה שלנו צריך להיות נקי".
גזירת הגיוס הייתה גם בדורות שלפנינו בזמן שלטון הטורקים. מה נוכל ללמוד מהם להתחזק בדור שלנו?
"היו אז צרות נוראיות. לקחו אנשים בעל כורחם. מי שלא – אוי ואבוי. היו מוליכים אותם למקומות רחוקים, והייתה בזה אכזריות גדולה. שמענו סיפורים נוראים על התקופה הזו. גם חכם עזרא ברח למצרים באותה תקופה.
אבל מה עשו יהודים בכל הדורות? צעקו להשם. החזיקו בתורה. דבקו בצדיקים. לא נשארו בלי תפילה.
גם היום, כאשר יש פחדים וגזירות, צריך לדעת: לא אנחנו מנהלים את העולם. יש בורא עולם. יש תורה. יש תפילה. יש גדולי ישראל. בן תורה צריך להחזיק בזה".
לסיום, אם הרב יוכל לתת הדרכה קצרה לבן תורה בדור הזה – במה עליו להתחזק?
"תורה, תפילה, שמירת הפה, מידות טובות ולימוד מוסר.
ללמוד תורה באמת. לא רק להיות ליד הגמרא, אלא ללמוד. שישים דקות בשעה.
להתפלל. לדבר עם בורא עולם. לבקש ממנו עזרה. הוא אוהב את האדם יותר ממה שהאדם אוהב את עצמו.
לשמור את הפה. תורה שבעל פה שייכת למי שיש לו בעלות על הפה.
וללמוד מוסר. "מסילת ישרים", "פלא יועץ", "חובת הלבבות" – כל אחד לפי מה שמדבר אליו ולפי מה שהוא מבין. בלי מוסר אין מידות, ובלי מידות אין כלי לתורה.
צריך לקרב, לקרב, לקרב. לא להרחיק. לחזק את התורה, להגדיל תורה ולהאדירה, ולעשות הכל מתוך ענווה, שמחה ונקיות".
אנו יוצאים מן הבית וההליכה בין הסמטאות הישנות נדמית לפתע כנחיתה מעולם אחר גבוה ומרומם לאין שיעור. אשרינו שזכינו שאנשי אלוקים בתוכנו, ותפילתנו שנזכה להעפיל אף אנו מעט מזעיר לרום דרגתם ורוממותם של גדולי המעש אשר אין להם בעולמם כי אם ד' אמות של תורה והלכה.
