אבל כבד בעולם התורה עם הסתלקותו של הגאון רבי ישראל מאיר יוסף פדידה זצ"ל, מראשי מוסדות "אור גאון" בבני ברק, דמות תורנית וחינוכית מיוחדת, אשר במשך שנים רבות העמיד תלמידים והרביץ בהם תורה, מוסר ויראת שמים.
בשעות אחר הצהריים התמוטט הרב פדידה זצ"ל בביתו בבני ברק. כוחות ההצלה שהוזעקו למקום ביצעו בו פעולות החייאה ממושכות, והוא פונה לבית החולים מעייני הישועה, שם למגינת לב נקבעה פטירתו.
המנוח זצ"ל נולד בבני ברק לאביו יבלחט"א הגאון רבי צבי פדידה שליט"א, ראש ישיבת "היכל צבי" ומוסדות "אור גאון", ולאמו מרת אסתר ע"ה. משחר נעוריו ניכר בכישרונותיו ובשאיפתו לגדול בתורה וביראה, ובבחרותו למד בישיבת "עטרת ישראל", שם זכה להסתופף בצילו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל.
בישיבה נקשר ברבו הגדול בעבותות אהבה והיה מתלמידיו הקרובים. דמותו של רבו ודרכו בעבודת ה', בעמל התורה ובבניין האישיות של בן הישיבה ליוו אותו במשך כל חייו, ובמשך השנים היה מרבה להעביר לתלמידיו מאותה דרך שקיבל בבית מדרשו.
עם השנים הקדיש עצמו להרבצת תורה ולחינוך בני הישיבות. תלמידיו מספרים על דמות של תלמיד חכם בעל שיעור קומה, אשר לצד הדרישה והעמידה על יסודות התורה והיראה, ידע לחדור לליבו של כל תלמיד, לחזקו, לרוממו ולהעניק לו תחושת אחריות ושייכות לעולם התורה.
עבודתו החינוכית לא הסתיימה בין כותלי בית המדרש. רבים מתלמידיו המשיכו לעמוד עמו בקשר גם שנים לאחר שעזבו את הישיבה והקימו את בתיהם, כשהוא מלווה אותם בעצה, בהכוונה ובמילה טובה. בעיניו, חינוך לא היה תפקיד אלא שליחות חיים.
לצד הרבצת התורה, היה הרב פדידה זצ"ל איש חסד בכל מהותו. כבר בצעירותו, בשנות לימודיו בישיבת "עטרת ישראל", היה מראשוני בני הישיבות שיצאו לשמח חולים ובני משפחותיהם בבתי החולים. באותן שנים הכיר את הנער מנחם ארנטל ז"ל, ולאחר פטירתו היה שותף יחד עם הוריו לפעילות שממנה צמח לימים ארגון "זכרון מנחם".
אולם פרק מיוחד בדמותו נתגלה בשנות ההתמודדות הרפואית. לפני כ-17 שנה החל להתמודד עם מצב רפואי מורכב ונזקק להשתלת כליה. במשך השנים עבר ניתוחים והשתלות, ובהמשך, בעקבות זיהום קשה, נאלצו הרופאים לקטוע את אחת מרגליו מעל הברך.
דווקא בשנים אלו התגלתה לעיני סובביו עוצמתו הרוחנית. במקום לשקוע בכאב ובקושי, הפך את ההתמודדות לעבודת אמונה. תלמידיו ומכריו ראו כיצד גם בתוך מצבים מורכבים הוא ממשיך לשמור על שמחת החיים, מאור הפנים והיכולת לחזק אחרים.
בריאיונות שהעניק בשנים האחרונות הרבה לדבר על חובת ההודאה להקב"ה ועל כך שגם הדברים הנראים לאדם מובנים מאליהם הם חסד תמידי. הוא דיבר מתוך ניסיון חיים אישי, אך נמנע מלהעמיד את עצמו במרכז, וביקש להפנות את המבט כלפי מעלה – אל האמונה בהשגחת הבורא ואל ההכרה בטובתו.
אף ביחס לשנות מחלתו לא ביקש שיראו בו אדם של סבל וייסורים. בצוואתו ביקש שלא להגדיר את מסכת חייו במונחים אלו, אלא לראות בכל מה שעבר דרך של התקרבות לבורא עולם. דברים אלו, שנאמרו מתוך שנים ארוכות של התמודדות, ביטאו את נקודת האמונה העמוקה שליוותה אותו עד יומו האחרון.
מקום מיוחד תפסה בחייו גם הנגינה. הוא ראה בשירה ובניגון כלי לעבודת ה', דרך לעורר את הלב ולשוחח עם הקב"ה, ובתקופות הקשות בחייו מצא בכך מקור של חיזוק ודבקות.
בהסתלקותו איבדו תלמידיו ומכריו דמות של בן תורה במלוא מובן המילה – אדם שחייו היו רצף של הרבצת תורה, חינוך, חסד ועבודה פנימית; ומי שגם בעת ניסיון ידע להפוך את הקושי עצמו למנוף של אמונה ושל התעלות.
מסע הלווייתו יצא מהיכל מוסדות "אור גאון" ברחוב שלמה המלך בבני ברק, עבר בסמוך לביתו ברחוב רב אשי והמשיך לבית החיים של נציבי ישיבת פוניבז', שם נטמן למנוחת עולמים.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
