ראש השנה הוא יום הדין. "כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון", ובאותה שעה ממש – "כולם נסקרים בסקירה אחת". אבל כיצד נעשה אותו דין? מדוע האדם נידון דווקא "באשר הוא שם", לפי מצבו באותה שעה? ובעיקר – כאשר ראש השנה חל בשבת וקול השופר אינו נשמע, מה עומד לנו במקום המצווה המרכזית של היום?
הבנת הדברים פותחת צוהר לעומק עבודת ראש השנה בכלל, ולמשמעות המיוחדת של ראש השנה שחל בשבת בפרט.
"וכולם נסקרים בסקירה אחת"
חז"ל מתארים את הדין בראש השנה באופן מיוחד: מצד אחד, כל אדם עובר לפני הקב"ה בפני עצמו, "כבני מרון"; ומצד שני אמר רבי יוחנן: "וכולם נסקרים בסקירה אחת".
הגמרא מביאה על כך את הפסוק: "היוצר יחד ליבם, המבין אל כל מעשיהם". הקב"ה רואה את לבו של כל אדם, מבין את מעשיו, ובסקירה אחת מקיף את כל באי עולם.
יש כאן נקודה עמוקה: הראייה האלוקית איננה ראייה מן הצד בלבד. במקורותינו אנו מוצאים כי ל"ראייה" יש כוח של השפעה וחיבור.
כך מצינו אצל משה רבנו, שטרם פטירתו עלה אל ראש הפסגה וראה את ארץ ישראל. חז"ל מלמדים כי באותה ראייה הראה לו הקב"ה לא רק את הארץ כפי שהייתה באותה שעה, אלא אף מאורעות העתידים להתרחש בה. ולאחר אותה ראייה נחשב במובן מסוים כי כבר התקיימה השבועה שנשבע הקב"ה לאבות לתת את הארץ לבניהם.
הראייה יצרה שייכות וחיבור.
גם בבריאת העולם נאמר: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". הראייה האלוקית איננה רק בחינה של המציאות – היא עצמה מעניקה לה משמעות והשפעה.
האור של ראש השנה
על הפסוק "לדוד ה' אורי וישעי" דרשו חז"ל כי "אורי" הוא ראש השנה.
ראש השנה הוא אפוא יום של אור – יום שבו מושפעת לעולם הארה חדשה. אלא שאותה הארה עצמה מתקבלת אצל כל אדם בהתאם לכלי שהכין עבורה.
כמו אור אחד המאיר בחוץ: מי שפותח את החלון זוכה שהאור יחדור לביתו, ואילו מי שסוגר אותו נשאר בחשכה. מקור האור אחד הוא, אך הקבלה משתנה מאדם לאדם.
לפי מהלך זה ניתן להבין מדוע האדם נידון בראש השנה לפי מצבו "באשר הוא שם". ברגע שבו יורדת ההשפעה לשנה החדשה, השאלה המכרעת היא כיצד האדם עומד באותה שעה: מה הם רצונותיו, לאן פניו מועדות, ולמה הוא מבקש להשתמש בחיים החדשים הניתנים לו.
הקב"ה "סוקר" את ברואיו, ובאותה סקירה עצמה כל אחד מקבל את ההארה השייכת אליו לפי מצבו וכליו.
השופר – קולה של הנשמה
בשנה רגילה, נקודת השיא של עבודת היום היא תקיעת השופר.
ה"שם משמואל" מבאר את עומקו של קול השופר מתוך צורת בריאת האדם. מצד אחד נברא האדם "עפר מן האדמה", ומאידך – "ויפח באפיו נשמת חיים". הגוף מן הארץ, והנשמה ממקור עליון.
הדיבור מחבר בין שניהם. הרוח הפנימית יוצאת באמצעות הפה, הלשון והשפתיים והופכת למילים.
אבל השופר עמוק יותר מן הדיבור.
אין בו מילים, אין אותיות ואין ניסוחים. הנשיפה יוצאת מעומק האדם והופכת לקול פשוט וטהור. זהו קול שאינו יודע להסביר, אלא רק לזעוק.
קול השופר הוא כביכול קולה של הנשמה עצמה.
זוהי תפילה ללא מילים. זעקה פנימית של יהודי המבקש לשוב למקורו, להתקרב אל בוראו ולהצהיר כי החיים שהוא מקבל מאת הקב"ה מיועדים לעבודתו.
כאשר האדם נושף את נשימת חייו לתוך השופר, הוא מבטא בכך: החיים שנתת לי – אליך הם שבים.
ומה קורה כשהשופר אינו נשמע?
כאן מגיעה השאלה הגדולה של ראש השנה שחל בשבת.
חז"ל ביטלו את תקיעת השופר כאשר ראש השנה חל בשבת, מחשש שמא יבוא אדם לטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים.
לכאורה, דווקא ביום הדין אנו נותרים בלי הסנגור הגדול ביותר שלנו. אין את הקול המערבב את השטן, אין את אותה זעקה טהורה של הנשמה, ואין את מצוות היום המרכזית.
אלא שכאן מתגלה יסוד גדול: בשנה כזו יש לנו סנגור אחר.
שבת קודש עצמה.
השבת היא "אות" ו"ברית" בין הקב"ה לישראל. היא מבטאת את הקשר העמוק שבין ישראל לאביהם שבשמים. בדברי רבותינו מבואר שכוח שמירת השבת גדול כל כך, עד שהשומר שבת כהלכתה נעשה כשותף במעשה בראשית.
בראש השנה שחל בשבת, אין אנו מעידים על הקשר שלנו עם הקב"ה באמצעות קול השופר – השבת עצמה באה ומעידה עליו.
כשהשבת נכנסת לבית הדין
בעל ה"ערוך לנר" המחיש את הדברים במשל נוקב.
שר אחד חטא למלך ונקבע לו משפט. הוא חיפש מליצי יושר שידברו בעדו, אך איש לא הסכים לקבל על עצמו את המשימה. כאשר שב לביתו שבור, אמרה לו אשתו: אל תירא. אני מקורבת לבית המלך ואעמוד לצידך.
ואכן, ביום הדין באה האישה, דיברה בזכות בעלה – והוא ניצל.
לימים חטא שר אחר. כשאמרו לו לחפש מליצי יושר, השיב בביטחון שגם אשתו תבוא ותגן עליו. אלא שאותו שר נהג באשתו באכזריות ופגע בה.
כאשר הגיעה האישה לבית המלך כדי לדבר בעדו, הבחין המלך בסימני הפגיעה ושאל מי עשה לה זאת. ברגע שהתברר כי בעלה עצמו הוא שפגע בה, הפכה מי שהייתה אמורה להיות הסנגור – לקטגור הגדול ביותר.
כך, מבאר בעל ה"ערוך לנר", הוא גם בראש השנה שחל בשבת.
השבת היא בת זוגם של ישראל. כאשר ישראל מכבדים אותה ושומרים עליה, היא באה לפני הקב"ה ומליצה בעדם. בשנה כזו אין צורך בסנגור של השופר – השבת עצמה עומדת ומעידה על הקשר שבין ישראל לקב"ה.
אבל מכאן גם גודל האחריות.
אם השבת עצמה פצועה, אם כבודה מחולל ואם אין שומרים עליה כראוי – כיצד תוכל לבוא וללמד זכות?
הסנגור נמצא בידינו
יש כאן נקודה מפליאה במיוחד.
הסיבה שחז"ל אסרו לתקוע בשופר בשבת היא החשש מחילול שבת – שמא יטלטל אדם את השופר ארבע אמות ברשות הרבים. כלומר, אנחנו מוותרים על השופר עצמו כדי שלא לפגוע בקדושת השבת.
ממילא, דווקא בשנה שבה ראש השנה חל בשבת, עבודת ההכנה ליום הדין מקבלת כיוון נוסף וברור: לחזק את השבת.
לדקדק יותר בהלכותיה. להקדים את כניסתה. לכבד אותה. לענג אותה. ובעיקר – להרגיש כי השבת איננה רק מערכת של איסורים והלכות, אלא הביטוי החי לברית שבין יהודי לקב"ה.
בשנה רגילה אנו עומדים ביום הדין והשופר בידינו.
בשנה שראש השנה חל בשבת – השופר שותק, אבל השבת מדברת.
והשאלה הגדולה היא מה היא תאמר עלינו.
כאשר השבת שמורה ומכובדת, כאשר היא נמצאת במרכז הבית והחיים היהודיים, היא יכולה להיות מליצת היושר הגדולה ביותר שלנו ביום הדין.
לקראת ראש השנה כזה מוטלת עלינו אפוא עבודה מיוחדת: להרבות בתשובה ובקבלות טובות, ובפרט להתחזק בשמירת שבת קודש ובכבודה, כדי שכאשר תעמוד השבת לפני כסא הדין – תעמוד לימיננו ותמליץ טוב בעדנו.
ויהי רצון שנזכה כולנו להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים, לשנה טובה ומתוקה, שנת חיים, ברכה ושלום.
