האיש שהעמיד דורות של תורה
ישנם גדולי תורה אשר השפעתם אינה מסתיימת בין כותלי בית המדרש. תורתם מאירה את היכלי הישיבות, אך דאגתם נתונה גם לילד הנמצא ברחוב, למשפחה המבקשת לשמור על חינוך בניה, ולבחור ישיבה הזקוק ליד מכוונת. כזה היה מרן ראש ישיבת פורת יוסף, הגאון הגדול רבי יהודה יהושע חיים צדקה זצוק"ל, מענקי התורה של יהדות ספרד ומגדולי מרביצי התורה בדור האחרון.
עשרות שנים עמד בראש המערכה להעמדת תלמידי חכמים, להרבצת תורה ולשמירת גחלת היהדות הספרדית. אלפי תלמידים התחנכו על ברכיו, רבים מהם נעשו לימים מגדולי הרבנים, ראשי הישיבות ומורי ההוראה. אולם לצד גדלותו העצומה בתורה, נודע רבינו בענוותנותו, בפרישותו, ביראת השמים המופלגת שלו ובמסירותו לכל יהודי.
ביום י"ב בחשוון תשנ"ב הסתלק רבינו לבית עולמו, בהותירו אחריו מורשת מפוארת של תורה ויראה, מפעלי חינוך לדורות ותלמידים הממשיכים להפיץ את אור תורתו.
משורשי הקדושה של בגדד ועד להיכלי פורת יוסף
רבינו נולד בירושלים ביום ג' בשבט תר"ע, לאביו הגאון רבי שאול צדקה ולאמו מרת שמחה ע"ה, במשפחה מיוחסת לחכמי בגדד, אשר תורה וקדושה היו יסודות חייה.
מצד אמו היה רבינו מצאצאי משפחתו של מרן רבינו יוסף חיים מבגדד, בעל ה"בן איש חי" זיע"א. אמו הייתה נכדת אחותו של הבן איש חי, ובמשפחתו נשמרה בקפידה מסורת התורה וההלכה של חכמי בבל.
שמו יהודה ניתן לו על שם זקנו, הגאון רבי יהודה סומך, מגדולי חכמי בגדד. על פי המסופר במשפחה, השם יהושע נוסף לו בעקבות חלום שחלמה אמו, והשם חיים נוסף בשלב מאוחר יותר, בעת שחלה.
בילדותו התחנך בתלמוד תורה "בני ציון" בירושלים, ובהמשך נכנס ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה. שם מצא את מקומו במחיצת גדולי התורה, ובראשם מורו ורבו המובהק, מרן הגאון רבי עזרא עטיה זצוק"ל.
כבר בצעירותו ניכר בכישרונותיו ובשקידתו, ובעיקר בדבקותו המוחלטת בתורה. הוא גדל בבית המדרש של פורת יוסף, ובו עתיד היה להעמיד דורות של תלמידי חכמים, במשך קרוב לשבעים שנה.
בשנת תרצ"ז, בהיותו כבן עשרים ושבע בלבד, מינה אותו רבו הגר"ע עטיה למסור שיעורים בישיבה. הייתה זו תחילתה של מסכת הרבצת תורה שנמשכה עשרות שנים.
ישיבת פורת יוסף: מפעל חיים של תורה
ישיבת פורת יוסף לא הייתה בעיני רבינו רק מקום ללימוד התורה, אלא בית גידול לדורות של תלמידי חכמים אשר יאירו את העולם כולו.
כשנחרב בניין הישיבה המפואר בעיר העתיקה במלחמת תש"ח, וגדולי התורה נאלצו להתמודד עם המציאות הקשה, נמנה רבינו עם העומדים על משמר קיומה והתחדשותה של הישיבה.
הוא נשא בעול גיוס הכספים לבנייתה מחדש, ובין השאר נסע לחוץ לארץ כדי לעורר נדיבי עם לתמוך במפעל התורה. אולם גם בשעות שבהן נזקקה הישיבה לסיוע בדחיפות, לא הסכים רבינו להתפשר על עקרונותיו.
בשנת תש"ל, לאחר הסתלקות רבו הגאון רבי עזרא עטיה, התמנה רבינו לראש ישיבת פורת יוסף, ולצידו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל. במשך עשרים ואחת שנים הנהיג את הישיבה, עד להסתלקותו.
בשיעוריו נודע בבהירות מחשבתו ובדרך לימודו המיוחדת. דבריו נאמרו בקיצור ובתמצית, כשהוא מכוון את תלמידיו להבנת עומק הסוגיה ולידיעת הדברים לאשורם.
גם כאשר נאלץ לצאת מהישיבה לצורכי בריאותו, השתדל לחזור אליה כדי שלא לבטל את שיעורו. מסירת התורה לתלמידים הייתה בעיניו חובה קדושה שאין לוותר עליה.
השלט בלונדון שעצר את ראש הישיבה
אחד הסיפורים המפורסמים על רבינו התרחש בשנת תשי"ד, כאשר נסע לאנגליה לצורך גיוס תרומות להקמתה מחדש של ישיבת פורת יוסף.
באחת מפגישותיו הוזמן לחנות גדולה בלונדון, שבעליה היה איש עסקים עשיר. לכבוד ראש הישיבה התאספו במקום נדיבים נכבדים, והפגישה נועדה להביא תמיכה משמעותית למפעל הישיבה.
אולם כאשר הגיע רבינו לפתח החנות הבחין בשלט שעליו נכתב כי המקום פתוח עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
רבינו שאל לפשר השלט, ומשנאמר לו כי החנות פועלת גם בשבת קודש, הודיע כי אינו מוכן להיכנס.
המלווים הפצירו בו. הרי בתוך החנות ממתינים אנשים נכבדים, ומדובר בהזדמנות חשובה לגיוס כספים עבור הישיבה. אך רבינו עמד על דעתו.
בעל החנות, שראה את המתרחש, יצא אל ראש הישיבה והתחנן לפניו להיכנס. הוא אף הבטיח כי ייתן כל סכום שיבקש.
רבינו השיב כי הוא מבקש שביעית מן החנות.
האיש, שלא הבין את פשר הבקשה, הסכים מיד. אז הסביר לו רבינו כי השביעית המבוקשת היא יום השבת, אחד משבעת ימי השבוע, וכי הוא מבקש שהחנות תיסגר ביום זה.
לאחר שבעל החנות קיבל על עצמו לסגור את עסקו בשבת, הסכים רבינו להיכנס.
הסיפור, שסופר לימים גם מפי בן אחותו מרן הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצוק"ל, המחיש היטב את דרכו: גם בשעה שנשא בעול החזקת הישיבה, לא היה מוכן לוותר על קדושת השבת. אדרבה, הוא ראה בעצם המפגש עם הנדיב הזדמנות נוספת לחיזוק שמירת התורה והמצוות.
כיסא ביד אחת, ילד ביד השנייה
מסירותו של רבינו לחינוך ילדי ישראל הייתה מן המופלאות.
לא הסתפק בדרשות על חשיבות החינוך, אלא פעל בעצמו, בטרחה ובמסירות, כדי להציל כל ילד ולקרבו לחינוך של תורה.
תלמידו, הגאון רבי יעקב זכריה, סיפר באחת מעצרות הזיכרון על משפחה שהתלבטה אם לשלוח את בנה לתלמוד תורה. האב השתכנע בחשיבות הדבר, אולם האם חששה לעתידו של בנה וסירבה.
רבינו עודד את האב להתאמץ ולעורר את לב בני ביתו, ואף הורה לו לקבל על עצמו תענית עד שתושג ההסכמה.
לבסוף נענתה המשפחה, אך אז התעוררה בעיה חדשה: הנהלת תלמוד התורה הודיעה כי אין מקום פנוי לילד.
רבינו לא השלים עם התשובה.
הוא הגיע בעצמו אל תלמוד התורה, כשהוא מחזיק ביד אחת כיסא ובידו השנייה את הילד.
למנהל המופתע הסביר כי שמע שאין מקום לילד, ועל כן הביא בעצמו כיסא כדי לסדר לו מקום בכיתה.
המנהל, שראה את מסירותו של ראש הישיבה, מיהר לקבל את הילד.
מעשה זה מלמד יותר מאלף דרשות על דרכו של רבינו. מי שעמד בראש אחת הישיבות החשובות בעולם התורה, לא ראה כל פחיתות כבוד בנשיאת כיסא ובהתייצבות אישית לפני מנהל תלמוד תורה, ובלבד שעוד נשמה יהודית תזכה להתחנך בדרך התורה.
"האם התענית על הבחור?"
לא רק לילדים קטנים דאג רבינו, אלא גם לבני הישיבות, ובייחוד לאלו שהתקשו למצוא את מקומם.
מסופר כי באחד הימים הגיע אליו ראש ישיבה, ובפיו שאלה על בחור שהנהלת הישיבה ביקשה להרחיקו.
רבינו לא מיהר לדון בפרטי ההתנהגות או בחומרת הקשיים. תחילה הציג לראש הישיבה שאלה נוקבת:
"האם התענית על הבחור?"
כשעמד הלה משתומם, הסביר רבינו כיצד אפשר להוציא בחור מן הישיבה מבלי להתענות עליו ולהתפלל להצלתו, והרי עתידו הרוחני, ואף עתיד צאצאיו, עלולים להיות תלויים בהחלטה זו.
בדברים אלו גילה רבינו את מבטו על חינוך בני הישיבות. תלמיד אינו מספר ברשימת הנוכחות, וקושי חינוכי אינו רק בעיה שיש לפתור. מדובר בנפש מישראל, בעולם מלא, ובאחריות הנמשכת לדורות.
מסירות זו היא שהניעה אותו לפעול פעם אחר פעם למען תלמידים ומשפחות, גם כאשר היה הדבר כרוך בטרחה גדולה.
גם בגיל שבעים נבחן על דפי הגמרא
אהבת התורה של רבינו לא ידעה גבול, וגם לאחר עשרות שנים של הרבצת תורה, כשכבר היה מגדולי ראשי הישיבות, המשיך להתנהג כתלמיד המבקש להוסיף ולגדול בתורה.
במשך שנים רבות למד בחברותא עם הגאון רבי ששון מזרחי זצ"ל. סדר יומו היה מוקדש ברובו ללימוד, לשיעורים ולתפילה.
מנהגו היה לישון בשעות הערב המוקדמות, לקום בחצות הלילה לאמירת תיקון חצות, ולאחר מכן לעסוק בתורה ובתורת הסוד.
בהיותו כבן שבעים החליט להשתתף במסגרת מבחני "מפעל הש"ס", שנוסד בידי האדמו"ר מצאנז. למרות בקיאותו העצומה, התייחס למבחנים ברצינות רבה.
לתלמידו הגאון רבי יעקב תופיק אביעזרי הסביר כי עצם לימודם של שבעים דפי גמרא בחודש אינו החידוש הגדול, אולם העמידה למבחן על כל אותם דפים היא מעלה מיוחדת.
הדבר עורר השתאות. ראש ישיבה שכבר העמיד אלפי תלמידים וידע ש"ס ופוסקים, ראה חשיבות בהצטרפות למסגרת המחייבת אותו להיבחן כאחד האברכים.
זה היה רבינו: לא תאריו ומעמדו עמדו לנגד עיניו, אלא השאיפה התמידית להוסיף תורה על תורתו.
כוס התה שגילתה את מידת יראת השמים
אצל רבינו הייתה יראת השמים יסוד לכל מעלות האדם.
הוא היה רגיל לעורר על גודל מעלת הברכות ועל החובה לאומרן בכוונה, והסביר כי דווקא בשעה שאדם עומד לאכול, מתגלה יראת השמים שלו כאשר הוא זוכר את בוראו ומודה לו.
מסופר כי תלמיד חכם ביקש ממנו מכתב המלצה לתפקיד תורני חשוב.
במקום לבחון אותו בשאלות מסובכות בש"ס ובפוסקים, כיבדו רבינו בכוס תה.
האורח בירך "שהכל נהיה בדברו", אך רבינו הבחין כי הברכה נאמרה בלא כוונה מספקת, כמצוות אנשים מלומדה.
משום כך נמנע מלהעניק לו את ההמלצה המבוקשת.
לשיטתו, אדם המבקש לשמש בתפקיד רוחני חייב לגלות יראת שמים לא רק בשיעוריו ובדרשותיו, אלא גם במעשים הפשוטים ביותר של חיי היום-יום.
"ומצדיקי הרבים ככוכבים"
מקום מיוחד תפס חינוך ילדי ישראל במשנתו של רבינו.
בספרו "קול יהודה", בביאור דברי חז"ל "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד – אלו מלמדי תינוקות", עמד על מעלתם הגדולה של המלמדים.
הוא ביאר כי כשם שהכוכבים נראים לעינינו קטנים, אף שבאמת גודלם עצום, כך גם מלמדי התינוקות. בעיני הבריות עלולה מלאכתם להיראות פשוטה או פחותה ממשרות תורניות אחרות, אולם במציאות הם מן הגדולים שבמזכי הרבים.
רבינו הזכיר את דברי חז"ל על רבי חייא, שזכה לשבח מיוחד בזכות עמלו בהעמדת התורה בישראל, וראה בכך יסוד להבנת מעלתו של כל מלמד העוסק בחינוך ילדי ישראל.
הייתה זו תפיסת עולם שלמה: בניין התורה מתחיל מן הילד הרך, מן המלמד היושב עמו בסבלנות ומן ההורים המתאמצים לגדלו בדרך התורה.
לא לחינם היה רבינו מן החלוצים והשותפים להקמת רשת "מעיין החינוך התורני", יחד עם גדולי חכמי התורה הספרדים, מתוך מטרה להעמיד מסגרות חינוך תורניות לרבבות ילדי ישראל.
ממעברות העולים ועד לבתי המדרש
דאגתו של רבינו לא הצטמצמה לבני הישיבות.
בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר הגיעו לארץ המוני עולים מארצות המזרח וניצבו בפני קשיים רבים בשמירת מסורת אבותיהם, יצא רבינו לפעול למענם.
יחד עם גדולי תורה נוספים, ובהם הגאון רבי בן ציון חזן, הגאון רבי אפרים כהן והגאון רבי דוד שרבאני זצ"ל, היה מגיע למעברות העולים, פוגש את המשפחות, משוחח עמן ומחזק אותן לשמור על התורה והמצוות.
לא היה מדובר בפעילות חד-פעמית. רבינו הקדיש זמן ומאמצים רבים להרבצת תורה בציבור הרחב, וכאשר נזדמן לעיר או ליישוב מרוחק, השתדל לאתר בית כנסת שבו יוכל למסור דברי חיזוק.
הוא ראה לעצמו חובה לעורר את הציבור לתשובה, לשמירת שבת, לחינוך הבנים ולחיזוק מסורת אבות.
גם בספרו "קול יהודה" שב והדגיש כי מעלתו של תלמיד חכם אינה נמדדת רק בגדלותו האישית, אלא גם ביכולתו למשוך אחרים אל התורה ולזכות את הרבים.
"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי"
אחד מדברי התורה המרטיטים שהותיר רבינו לדורות עוסק בפסוק שאמר יהודה ליוסף: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי".
רבינו ביאר את הדברים בדרך רמז, כקריאה נוקבת לכל אב בישראל.
כיצד יוכל אדם לעלות לאחר אריכות ימים אל אביו שבשמים, כאשר בנו אינו הולך בדרכי אבותיו?
אין זו רק שאלתו של יהודה על בנימין, אלא זעקתו של כל אב על עתיד בניו.
דברים אלו, המובאים בספרו "קול יהודה", מבטאים את האחריות העמוקה שחש רבינו כלפי החינוך הטהור. הוא ביקש להחדיר בלב ההורים את ההכרה כי חינוך הילדים לתורה וליראת שמים הוא מן התפקידים החשובים ביותר המוטלים עליהם.
גדולי עולם שיצאו מבית מדרשו
מבית מדרשו של רבינו יצאו גדולי עולם, אשר האירו את פני הדור בתורתם ובפסיקותיהם.
בין תלמידיו נמנו מרן הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, מרן הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצוק"ל, מרן ראש הישיבה הגאון רבי שלום כהן זצוק"ל, ועוד שורה ארוכה של ראשי ישיבות, רבנים ודיינים.
קשר מיוחד היה לו עם בן אחותו, הגאון רבי מרדכי אליהו, אשר הרבה לספר על הנהגותיו ומעשיו של דודו הגדול, והיה נושא את זכרו בהערצה ובכבוד.
אולם מפעל חייו לא התמצה רק בתלמידים שנעשו מפורסמים. אלפים רבים של בני תורה, רבני קהילות, מלמדים ואברכים נשאו עמם את תורתו, וכל אחד מהם המשיך בדרכו להעמיד תלמידים חדשים.
כך נוצרה שרשרת ארוכה של הרבצת תורה, שהשפעתה נמשכת עד ימינו.
ענווה, חסד ואהבת ישראל
לצד תקיפותו בכל הנוגע לשמירת התורה והמצוות, היה רבינו בעל לב רחב ורגיש לכבודו של כל אדם.
בספרו "קול יהודה" ביאר את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" בדרך מיוחדת, ולימד כי האהבה האמיתית היא כאשר אדם אוהב את חברו גם כשאינו זקוק לו ואינו מצפה לקבל ממנו דבר.
זוהי אהבת ישראל שאינה תלויה בתועלת אישית, אלא נובעת מעצם היותו של הזולת יהודי.
כך גם ביאר את הציווי "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כי נפש העשיר ונפש העני שוות לפני המקום, וממילא אין לעשיר להתגאות במעמדו או בעושרו.
דברים אלו לא נותרו בגדר דרשות בלבד. תלמידיו העידו על פשטותו, על דאגתו לנזקקים ועל זהירותו המופלגת בכבוד הזולת.
גם בשעה שעמד בראש ישיבה חשובה והיה מגדולי מנהיגי הדור, נותר בעיני עצמו עבד לתורה ולעם ישראל, הנדרש לעשות כל שביכולתו למען הזולת.
"קול יהודה" – התורה שנותרה לדורות
לאחר הסתלקותו נדפס ספרו "קול יהודה", ובו דרושים על פרשיות התורה, חידושים על הש"ס ומאמרי מוסר והשקפה.
בספר ניכרת דרכו המיוחדת של רבינו, המשלבת עומק תורני עם מסרים בהירים הנוגעים לעבודת ה' ולחיי היום-יום.
בדרשותיו הרבה לעסוק בחינוך, באהבת ישראל, בכבוד התורה, ביראת שמים ובאחריותו של כל יהודי להמשיך את מסורת אבותיו.
אחד הקווים הבולטים בדבריו הוא ההכרה כי כל יהודי יכול וצריך להיות שותף בהפצת התורה. לא די שאדם ילמד לעצמו ויגדל בתורה, אלא עליו להשפיע מאורו גם על סביבתו.
היום שבו כבה המאור
ביום י"ב בחשוון תשנ"ב, לאחר עשרות שנים של עמל התורה והרבצתה, השיב רבינו את נשמתו הטהורה ליוצרה, והוא בן שמונים ואחת שנים.
פטירתו הותירה חלל גדול בעולם התורה הספרדי. תלמידיו, בני משפחתו והמוני מוקיריו איבדו את מי שהיה להם לרב, למורה דרך ולאב רוחני.
רבינו הובא למנוחות בבית העלמין סנהדריה בירושלים, אולם מורשתו לא פסקה. בנו, מרן ראש הישיבה הגאון רבי משה צדקה שליט"א, המשיך בדרכו בראשות ישיבת פורת יוסף, בהעמדת תלמידים ובהרבצת תורה.
גם עשרות שנים לאחר הסתלקותו, מוסיפות דמותו והנהגותיו לשמש מקור השראה לבני התורה ולמחנכי הדורות.
וכאשר מתבוננים במסכת חייו של רבינו, מן הילד הירושלמי שגדל בין חכמי פורת יוסף ועד לראש הישיבה שהעמיד אלפי תלמידים, שב ועולה קו אחד המחבר את כל מעשיו: מסירות שאין לה גבול לתורה ולעם ישראל.
אותו גדול בתורה שהיה מוכן לנסוע אל מעבר לים כדי לבנות את ישיבתו, היה מוכן גם לשאת כיסא בידו כדי להכניס ילד אחד לתלמוד תורה. אותו ראש ישיבה שמסר שיעורים עמוקים לתלמידי חכמים, דאג גם למשפחות העולים במעברות ולילדים שטרם טעמו טעמה של תורה.
זוהי דמותו של מרן רבינו יהודה צדקה זיע"א: גאון עצום בתורה, אב רחום לתלמידיו ומעמיד דורות של תורה ויראת שמים.
זכותו הגדולה תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.
