כ"ז באייר הוא יומא דהילולא של הצדקת הנערה ללה סוליקה ע"ה הי"ד, שנחקקה בזיכרון הדורות כדמות מופת של אמונה טהורה, מסירות נפש ועמידה איתנה על קדושת ישראל.
ללה סוליקה, ה"ה הנערה סול חגואל ע"ה הי"ד, בתו של רבי חיים חגואל מטנג'יר שבמרוקו, נודעה בצעירותה באצילות נפשה, בחכמתה וביראת השמים שנטעה בה מבית אביה. שמה הטוב התפרסם בעיר, ורבים ניסו לשדלה לנטוש את אמונתה, אולם היא עמדה בעוז ובגבורה ולא נכנעה.
על פי המסורת, שכנה מוסלמית ביקשה להכשילה והלשינה לשלטונות כי כביכול קיבלה עליה את דתם ולאחר מכן חזרה בה. סוליקה הובאה למשפט, ושם הובטחו לה ממון וכבוד אם תיאות להמיר את דתה. אולם תשובתה נותרה חדה וברורה: "יהודיה אני, ויהודיה אמות".
גם לאחר שנכלאה באזיקים והובאה לעיר פאס, ניסו הסולטן ובנו לפתותה בהצעות שונות, לא נחלשה רוחה. היא מסרה נפשה על קידוש השם ונרצחה בצורה אכזרית ומרושעת, כאשר בקשה להוסיף קדושה על קדושתה גם בזמן הריגתה, והיא בת י"ד שנים בלבד, באמונה זכה ובטהרת הלב.
דמותה של ללה סוליקה ע"ה נצרבה בלבבות יהודי מרוקו וצפון אפריקה כסמל נשגב לקדושת ישראל. היא הובאה למנוחת עולמים בעיר פאס, סמוך לקברי הצדיקים רבי יהודה בן עטר ורבי אבנר הצרפתי זצוק"ל, ועל מצבתה נכתב: "נערה בתולה שקידשה שם שמים ברבים ונהרגה על קידוש השם בעיר פאס. זכותה תגן עלינו, אמן כן יהי רצון".
במשך הדורות עלו רבים להשתטח על מקום מנוחתה, ומקובל מפי צדיקים כי המקום מסוגל לתפילה ולישועה. זכרה של הצדקת ממשיך להאיר, ודמותה מעוררת את הלבבות לאמונה, צניעות, טהרה ודבקות בלתי מתפשרת בהשם יתברך.
בשבחה חיבר מרן האביר יעקב זיע"א את הפיוט "את גודל שבח נערה", שבו תיאר את גודל מעלתה ומסירות נפשה: "נשמה זכה בקרבה טהורה, אשר זכתה אל מעלה הדורה". בפיוט ניכרת ההתפעלות מגבורתה של נערה צעירה שעמדה מול פיתויים ואיומים, ובחרה בקדושת ישראל עד כלות הנפש.
מצורפות תמונות בלעדיות לכותל המזרח בפרסום ראשון, מקברה בפאס.
פיוט נורא שחיבר רבי יעקב אבוחצירא זיע"א על ללה סוליקה (מתוך פורום כותל המזרח)
אֲסַפֵּר אֲשֶׁר קִדְּשָׁה לֶאֱלֹהֶיהָ
רָאוּהָ בָּנוֹת וְיַאַשְׁרוּהָ
מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וִיהַלְּלוּהָ:
נְשָׁמָה זָכָה בְּקִרְבָה טְהוֹרָה
אֲשֶׁר זָכְתָה אֶל מָעֲלָה הֲדוּרָה
אֲשֶׁר זָכוּ לָהּ הֲרוּגִים עֲשָׂרָה
גַּם חַנָּה עִם שִׁבְעָה בָּנֶיהָ:
יָעְצוּ עֵצוֹת גּוֹיִם אַכְזָרִים
לְהַעֲבִיר עַל דָּת בַּת הַכְּשֵׁרִים
בִּרְאוֹתָם יָפְיָהּ וּפָנִים הֲדוּרִים
וְחוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ:
יַחְדָּו לְהָעִיד שֶׁקֶר הִסְכִּימוּ
אָמְרוּ הָמִירָה לְדָת הֶבֶל לָמוֹ
קֶשֶׁר רְשָׁעִים כָּתְבוּ וְחָתְמוּ
וְהִיא חָלִילָה לֹא נִשְׁמַע בְּפִיהָ:
עַד בֵּית הַמַּלְכוּת הַגִּיעוּהָ רָצִים
פִּתּוּהָ בְּכָל מִינֵי חֲפָצִים
מָה שְׁאֵלָתֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים
מָה בַּקָּשָׁתְךָ וְנַעֲשֶׂהָ:
קִשּׁוּטִים נָאִים נַעֲשֶׂה לָךְ נוֹסִיף
נִבְחַר לָךְ אִישׁ אֲשֶׁר לִבֵּךְ כֹּסֶף
תּוֹרֵי זָהָב עִם נְקֻדּוֹת הַכַּסֵּף
לַאֲשֶׁר תִּתְאַוֶּה נַפְשֵׁךְ תִּמְצָאִיהָ:
בְּמִסְפַּר שְׁנֵי חֲדָשִׁים וְהֵמָּה
מְפַתִּים אוֹתָהּ וְתֹאמַר נְעִימָה
הֵן אַתֶּם לָמָּה וְדָבְרֵיכֶם לָמָּה
הֹלְכִים חֲשֵׁכִים דֶּרֶךְ לֹא נְגֹהָה:
אֱמֶת בְּפִיהָ עָנְתָה אֲהוּבָה
אַהֲבַת הַשֵּׁם עַזָּה וְגַם רַבָּה
מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ הָאַהֲבָה
וְגַם נְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ:
בַּיִת וָהוֹן אִם יִתֵּן אִישׁ וּמְחוֹזוֹ
בְּחִבַּת הָאֵל בּוֹז לֹא יָבוּזוּ
תּוֹרַת אֱמֶת בָּהּ חֲסִידִים יַעֲלֹזוּ
אַשְׁרֵי הַחוֹסָה בְּצֵל כְּנָפֶיהָ:
בָּחוּר הוּא דּוֹדִי כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים
הוּא אָדוֹן לָנוּ אֲנַחְנוּ עֲבָדִים
לֹא כְּעַם אֲשֶׁר רָדַף רוּחַ קָדִים
כָּל הַיּוֹם כָּזָב וְדִבְרֵי גְּבֹהָה:
יָשְׁבוּ לְדוּנָהּ כְּסִיל בָּעַר נָבָל
בְּחֶרֶב דָּנוּ לָהּ בְּדִין מְבֻלְבָּל
יְחִידָה כְּשֶׂה לַטֶּבַח יוּבָל
וּכְרָחֵל אֲשֶׁר לִפְנֵי גֹּזְזֶיהָ:
חֶרֶב עַל צַוָּארָהּ נִתְּנָה
יָצְאָה נִשְׁמָתָהּ עָלְתָה לִמְקוֹם עֶדְנָה
לַחֲזוֹת בַּנֹּעַם פְּנֵי שְׁכִינָה
בְּבֵית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ:
צוּרֵנוּ הַבֵּט וּנְקֹם נִקַּמְתֵּנוּ
מִצְרַיִם זֵדִים רֹדְפֵי נַפְשֵׁנוּ
כִּי עָלֶיךָ כָּל הַיּוֹם הֹרַגְנוּ
עַל הַתּוֹרָה וְעַל מַצּוֹתֶיהָ:
יַעֲלֶה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדְךָ
דָּמָהּ שֶׁל רִיבָה זֹאת אֲמָתְךָ
שֶׁמָּסְרָה עַצְמָהּ עַל קְדֵשָׁתְךָ
וּזְכֹר זְכוּתָהּ לִבְנִי קְהָלֵיהָ:
רַנְּנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלְּכֶם
אַתֶּם וּבְנֵיכֶם נָשֵׁיכֶם טַפְּכֶם
אֲשֶׁר צַדֶּקֶת זֹאת עָמְדָה מִכֶּם
בְּדוֹר יָתוֹם זֶה יגִּיעוּ מַעֲשֶׂיהָ:
אַל חַי רְאֵה יַד עַמְּךָ כִּי מַטֶּה
וְחֹן עַל שְׁאֵרִית הַפְּלִיטָה
כִּי יִשְׂרָאֵל הוּא אַף עַל פִּי שֶׁחָטָא
וְתִגְזֹר אֹמֶר לְצָרָה דַּיֵּהָ:
