בפתח דבריו עסק ראש הישיבה במעלת תיקון הדיבור, והביא בשם האריז"ל כי ימי הפסח הם תיקון ל"פה סח" – תיקון כוח הדיבור. לדבריו, הדיבור הוא קידוש הרוח, וככל שהרוח מזוככת יותר – האדם קרוב יותר לאמונה, כדברי החזו"א כי האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש.
בהקשר זה ביאר מדוע פעל החפץ חיים בתקופת ההשכלה לעורר על שמירת הלשון: הפגיעה בדיבור הקדוש מערערת את יסודות האמונה. הדיבור הקדוש, אמר, הוא מקור השפעת האמונה בעולם, וכפי שביאר הרשב"א על דברי חז"ל שאבן טובה הייתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו – היינו דיבורי האמונה שהשפיעו רפואה רוחנית.
עוד הוסיף כי חג המצות עניינו ריסון התאווה, ואילו חג הפסח עניינו ריסון הדיבור. בתוך תיקון הדיבור הדגיש ראש הישיבה את חשיבות ההתייחסות לנפשו של הזולת – "טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב" – ובמיוחד כלפי בני הבית, שהם הראשונים הזקוקים לרגישות זו.
בהמשך הביא מדברי גדולי המוסר כי ביום הדין יישאל האדם אם עשה חסד עם בני ביתו, והדגיש כי שינוי מהות האדם נבחן דווקא בתוך ביתו. חז"ל מציינים את גדלות אברהם אבינו בכך שציפה לאורחים ביום השלישי למילתו – הוכחה שטבעו נהפך להיות אוהב חסד. זהו היסוד הנדרש מכל בן תורה: שינוי מהות פנימי.
בחלקו השני של המשא עסק ראש הישיבה בהרחבה במידת הכעס, והגדיר כי שורשה גאווה – תחושת האדם כי רצונו חייב להתקיים. הדרך להתקרב לה' היא להתרגל שלא לכעוס, גם בתוך הבית וביחס לילדים קטנים.
לדבריו, הקב"ה מעמיד בני תורה בניסיון הכעס, והתרחקות ממנו מקרבת את האדם אל ה'. בן תורה העמל להבין את התורה לעומקה חש קרבת אלוקים – ומתוך כך לומד גם להבין את בני ביתו ואת צורכיהם.
ראש הישיבה הדגיש כי עיקר העבודה הוא בהנהגת הבית: להתרחק מן הכעס כלפי שכן, אשה או ילד. הכעס נובע מן השאלה "מדוע לא נעשה רצוני", בעוד תפקיד האדם הוא לעשות את רצון ה'.
בסיום דבריו קשר את הדברים לעצם התכנסות הבוגרים למען הישיבה, והגדיר את התמיכה בה כמעשה של "הצנע לכת". עם זאת הדגיש כי הנתינה צריכה לבוא יחד עם שינוי פנימי והתרחקות מן הכעס, שכן הענווה והשליטה במידות הן יסוד לקרבת ה' ולברכת שמים.
ראש הישיבה הודה לבוגרים על היענותם בשמחה לבוא ולתת, ובירך כי בזכות ההתחזקות בענווה ובהתרחקות ממידת הכעס יזכו לסייעתא דשמיא, לקרבת אלוקים ולבניין בתים של תורה.
