צריך לדעת, שכאשר מדברים על הסבא קדישא, צריך להבין שעצם המדרגה שלו רחוקה מאוד מן התפיסה שלנו. הוא לא היה שייך לעולם הזה במובנו הרגיל, והגדלות שלו אינה נתפסת בכלי ההבנה הפשוטים שלנו.
גדלות אמיתית אינה יכולה להתחיל אלא מגדלות בתורה. זו נקודת היסוד שמוכרחים להעמיד בראש כל דיון.
תפיסה מעוותת על מושג ה"צדיק"
כיום, לצערנו, השתרשה בעולם תפיסה מעוותת ביחס לצדיקים, אדמו"רים ומחלקי ברכות למיניהם. נוצר מושג של "צדיק מחלק ברכות" כמעין מקצוע בפני עצמו, וצריך לדעת שזו תפיסה שקרית.
יש כאלו שנסחפים אחר האווירה הזאת, ולעיתים אף יוצרים אותה בעצמם, ותולים "בוקי סריקי" בסבא קדישא זיע"א. נוסף לכך, השתרש מושג כאילו יש חלוקה בין "גדולי תורה" לבין "צדיקים ומקובלים", כאילו מדובר בשני עולמות נפרדים.
חושבים שגדלות תלויה בגלימה, במעשים חיצוניים, בצומות ותעניות – וכל זה שקר. אנו כבני תורה חייבים לדעת את האמת, ולא ללכת אחר הרדידות הקיימת בעולם.
אין גדלות בלי גדלות בתורה
יסוד אחד צריך להיות ברור: מעולם, בכל ההיסטוריה של עם ישראל, לא היה אדם אחד שנחשב לגדול – בלי שהיה גדול בתורה. זהו פירכא מוחלטת לכל התפיסות השטחיות.
אין דבר כזה כוחות רוחניים שעוברים בירושה, ואין "מקצוע" של חלוקת ברכות. גדלות לא מתחילה ולא מתקיימת אלא מתוך שקיעות וחיבור עמוק לתורה. בלי זה – "לאו שמיה גדול".
אין כאן דרך אמצע: או גדול או קטן. אין מושג של סיפורים וברכות בלי גדלות בתורה.
הבבא סאלי – כולו תורה
השתרשה בעולם תפיסה כאילו הסבא קדישא היה "מסוג אחר", אך האמת היא שגדלותו בתורה פשוט הוסתרה. בפרט בשנותיו האחרונות, ובעיקר בארץ, לא ניכר כלפי חוץ עומק ידיעותיו.
בפועל, הוא היה כולו תורה. ידע את כל התורה על בוריה – ש"ס בבלי וירושלמי, רמב"ם ושולחן ערוך – הכל היה מונח אצלו כבקופסה פתוחה. כל הנהגתו, קדושתו ומעשיו נבעו אך ורק מן היסוד הזה.
אין אפשרות להבין את דרכיו בלי לדעת את היסוד: אין גדלות בלי תורה, וגדלות בתורה פירושה שקיעות מוחלטת יומם ולילה, בהתמדה ובעמל שאין להם שיעור.
תורה תחילה – גם לפני קבלה
ודאי שלמד קבלה, והיה בקי עצום בכל ספרי הקבלה, אך קודם כל – פשט, הלכה וידיעת התורה. התורה היא שמרוממת את האדם, מנתקת אותו מן החומר ונותנת לו כוחות לעבוד את ה' בכל שאר חלקי העבודה.
נכון שתורה בלי יראת שמים אינה מספיקה, אך התורה היא היסוד שעליו הכל נבנה.
"מי שלא יודע חזו"א – לא יכול לפתוח ספר קבלה"
מסופר על בחור מישיבת תפרח שנכנס לסבא קדישא ודיבר עמו בלימוד. באותה שעת רצון שאל אותו הסבא מה למדו בישיבה, והשיב לו שלמדו את הסוגיא "אישו משום חיציו" בבבא קמא.
לאחר ששמע את פרטי השיעור הכללי, שאל הסבא: "ואת החזו"א על הסוגיא ראיתם?" משענה הבחור בשלילה, אמר לו: "אז תראה את החזו"א, ותראה שכל הקושיות מיושבות".
הבחור שאל בתמימות: "מאיפה הרב יודע חזו"א? חשבנו שהרב לומד קבלה". השיב לו הסבא:
"מי שלא יודע חזו"א – לא יכול לפתוח שום ספר קבלה."
כוונתו ברורה: בלי עומק אמיתי בתורה, אין השגה בסתרי תורה.
גדלות נמדדת בכוח התורה
היום מפרסמים שמות רבים, אך בן תורה צריך לשאול שאלה אחת בלבד: כמה שעות ביום הוא לומד? איזו שקיעות יש לו בלימוד? אילו חידושים ומהלכים יש לו בסוגיות?
אם אין תשובה – אין על מה לדבר.
הבבא סאלי היה דיין גדול כבר במרוקו, אב בית דין לאזור שלם, וחתך דינים בכל מקצעות התורה. ידוע שכתב תשובות רבות שאבדו, ומה שנשאר – כמו התשובה המודפסת ב"ישראל סבא" – מגלה עומק עיון עצום, בקיצור וברמזים של גדולי עולם.
עמל התורה גם בתעניות
גם בתעניותיו היה שקוע בעומקה של תורה והלכה. לא תהילים כל היום – אלא גמרא, רש"י, תוספות, מהרש"א, בעיון קשה.
היה עושה תעניות הפסקה רצופות, ואף ארבעה שבועות בחודש אלול אחד. ועדויות מספרות שביום שישי של תענית, היה יושב עם טלית ותפילין ושוקע שעות במהראש"א קשה – עד שפיצח אותו.
פרישות בלי תורה – הבל הבלים
צריך לדעת: לא נעשים מלאכים בצומות וסיגופים בלבד. בלי תוכן פנימי של תורה – אין בזה קדושה.
אדם יכול להילחם בגופו, אך אם אינו דבוק בתורה – לאן זה מוביל? אדרבה, לפעמים זה רק מגביר את התאווה.
רק כאשר האדם מלא בתורה, דבוק במושכלותיה ובעומקה – אז הפרישות מוסיפה קדושה אמיתית.
אין קיצורי דרך
אין דרך קצרה לגדלות. מי שרוצה להיות גדול – צריך לקבל על עצמו עול תורה, עול כפשוטו: עמל מתמיד, התמסרות מלאה לידיעת התורה והבנתה.
כמו שכתב הרמב"ם: מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה – שלא יאבד אף לילה מלילותיו.
חודש שבט – סגולה לעיון
מבואר בספרי חסידות שעל הפסוק "הואיל משה באר את התורה" – היה זה בא' בשבט. השפע הזה קיים לדורות, ובחודש שבט מעיינות החכמה פתוחים.
זהו זמן המסוגל במיוחד להבנת התורה בעיון ובעומק, וכל הרוצה ליטול – יבוא וייטול.
והשי"ת יזכנו ויאיר עינינו בתורתו הקדושה, אכי"ר.
