ביום כ"ו בחשוון חל יום הילולתו של הגאון הצדיק רבי שלום אהרן לופס זצוק"ל, רבה הנערץ של עכו במשך כארבעים וחמש שנה, אשר הקדיש את כל חייו לתורה, לתפילה, להפצת היהדות ולחיזוק חומות הדת והחינוך הטהור. דמותו המיוחדת שילבה גאונות עצומה בתורה עם ענווה מופלגת, אהבת ישראל ללא גבול ומסירות נפש של ממש למען הכלל.
רבינו נולד בי"ז בכסלו תרס"ה בעיר חאלב שבסוריה, לאביו הגאון המקובל רבי יעקב לופס זצ"ל ולאמו מרת חנה ע"ה. בשנת תרע"ג עלה עם משפחתו לארץ הקודש והתיישב בירושלים, שם גדל במחיצת גדולי התורה והיראה, ולימים נמנה עם ראשוני תלמידיה של ישיבת פורת יוסף המעטירה.
קשר מיוחד במינו נקשר בינו לבין מורו ורבו, מרן ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זצוק"ל. על פי המסופר, היו השניים יושבים ועוסקים בתורה משעה אחת אחר חצות הלילה ועד אור הבוקר, בהתמדה בלתי מצויה. במסגרת סדרי לימודם המשותפים השלימו את סדר נשים וחלק ניכר משולחן ערוך אבן העזר.
כבר בצעירותו הספיק רבינו ללמוד את הש"ס כולו ואת ארבעת חלקי השולחן ערוך, הוסמך להוראה ואף שימש כדיין בירושלים. אולם לצד שקידתו העצומה, לא הסתגר בארבע אמות של הלכה, אלא ראה חובה קדושה לצאת אל העם, להרביץ תורה ולקרב לבבות לאביהם שבשמים.
"עמוד כגבר והתגבר" – הברכה שליוותה אותו
אחד הפרקים המיוחדים בחייו של רבינו היה קבלת עול רבנות העיר עכו.
באותם ימים הוצעו לו משרות רבנות בקהילות שונות מחוץ לארץ ישראל, אולם רבינו לא אבה לעזוב את ארץ הקודש. כאשר עלתה האפשרות לכהן כרבה של עכו, פנה להיוועץ במורו ורבו הגאון רבי עזרא עטייה זצוק"ל.
רבו בירכו ועודדו לקבל את התפקיד, והוסיף ואמר לו כי בשם העיר עכו טמון רמז לייעודו החדש: עכו – עמוד כגבר והתגבר!
ואכן, מילים אלו הפכו למעין סיסמת חייו. בשנת תש"י עלה רבינו על כס הרבנות בעיר עכו, וכמעט יובל שנים עמד על משמר הקודש בעוז ובגבורה, כשהוא ניצב מול קשיים ומאבקים, ומוסר את נפשו למען קיום התורה והמצוות בעיר.
מעשה מופלא אירע בשנות רבנותו הראשונות, כאשר הוקמה במזרח עכו מעברת עולים מצפון אפריקה, שנקראה "מעברת נפוליאון". במקום נפתח בית ספר ממלכתי חילוני, ורבים מילדי העולים נשלחו אליו.
כאשר שמע על כך רבינו, לא נח ולא שקט. הוא יצא יחד עם שני פעילים נוספים ופעל לשכנע את ההורים לשלוח את ילדיהם לחינוך תורני. לפי המסופר, כבר למחרת נרשמו כ־150 ילדים ממעברה זו לבית הספר של החינוך העצמאי.
כאשר התברר כי אין תקציב לפתיחת כיתה נוספת לילדים הרכים, נטל רבינו על עצמו את ההוצאות, ובלבד שלא יישאר אפילו ילד יהודי אחד ללא חינוך תורני.
לימים העידו תלמידיו כי בתים רבים של תורה צמחו מאותם ילדים, בזכות מסירות נפשו של רבינו, אשר לא חסך כל מאמץ כדי לשמר את מורשת ישראל סבא.
הכסף שהגיע לאחר התפילה
לצד עמידתו האיתנה על משמר הדת, נודע רבינו כבעל צדקה מופלג, אשר דאג לעניים ולנזקקים במסירות שאין לתאר.
באחד הימים ישב רבינו עם אברך מתלמידיו, ולפניהם מכתבי בקשות של משפחות נזקקות. השניים חילקו את כספי הצדקה שהיו ברשותם, אולם הכסף אזל בעוד כמה בקשות דחופות נותרו ללא מענה.
האברך ערך חשבון ומצא כי חסרים כשלושת אלפים שקלים להשלמת החלוקה.
רבינו לא אמר דבר. הוא קם ממקומו, ניגש לארון הקודש, פתח את דלתותיו והכניס את ראשו פנימה, כשהוא שופך את ליבו בתפילה נרגשת לפני בורא עולם.
לאחר דקות ארוכות שב למקומו, פתח את הגמרא והמשיך בלימודו כדרכו.
כעבור כחצי שעה נכנס לבית הכנסת יהודי, הוציא מכיסו שלושת אלפים שקלים והניחם לפני הרב. האיש הסביר כי לפני כחצי שעה התעורר בליבו רצון לתרום סכום זה לצדקה, והוא החליט שלא להשהות את קיום המצווה.
האברך, שהיה עד לכל ההתרחשות, נותר משתומם. הסכום שהגיע היה בדיוק הסכום שהיה חסר.
רבינו, לעומתו, חייך בשלווה והסביר כי כך מתנהלים הדברים אצלו תמיד: הוא דואג לחלק את כספי הצדקה, והקב"ה מזמן את האמצעים הדרושים.
סיפור זה, שהובא בין סיפורי המופת על רבינו, ממחיש את הביטחון המוחלט בהשי"ת שליווה את פעילותו למען הנזקקים.
תורתו אומנותו ותפילתו עבודתו
על אף עיסוקיו הציבוריים הרבים, לא ויתר רבינו על סדרי לימודו ועל הנהגות הקדושה שקיבל מרבותיו.
סדר יומו החל בחצות הלילה, כאשר היה קם לעריכת תיקון חצות וממשיך בלימוד התורה עד אור הבוקר. במשך שעות היום היה יושב עטור בתפילין, שקוע בלימודו, ואת ענייני הרבנות שהיה ניתן לנהל מבית הכנסת היה מקיים משם.
חיבה מיוחדת הייתה לו לתפילת שחרית כוותיקין. רבינו פעל לעידוד הקמת מנייני ותיקין במקומות רבים, ואף חיבר את "קונטרס ההשכמה", שבו הרחיב במעלת ההשכמה לתפילה ובחשיבות סמיכת גאולה לתפילה.
תפילותיו היו נאמרות בהתלהבות ובדבקות מופלאה. מקורביו תיארו כיצד היה אומר את שירת הים בהתרגשות עצומה, כמי שעומד בעצמו על שפת ים סוף.
גם בשנותיו האחרונות, כאשר נחלש גופו, לא הסכים לוותר על ישיבתו בבית המדרש. כדי להקל עליו את הקושי להגיע מביתו לבית הכנסת, הועמד לרשותו קרוואן בסמוך לבית הכנסת, וכך יכול היה להמשיך לשקוד על התורה.
בשיחותיו עם מקורביו היה נזכר בערגה בשנות צעירותו, שבהן היה מסיים מסכתות בזו אחר זו, ומצטער על שכוחותיו נחלשו ואינו יכול עוד ללמוד כפי שלמד בעבר.
התורה אינה רכושו הפרטי של תלמיד החכם
יסוד מרכזי במשנתו של רבינו היה חיובו של תלמיד חכם להעניק מתורתו לאחרים.
בספרו "שלמי אהרן" ביאר את מאמר חז"ל המשווה תלמיד חכם לצלוחית של בושם: כאשר היא פתוחה, ריחה נודף למרחוק, וכאשר היא סגורה, אין הריח מתפשט.
רבינו הסביר כי תלמיד חכם המחזיק בידיעותיו לעצמו בלבד, אף שביכולתו ללמד אחרים, מחמיץ את אחת מתכליות לימודו. דווקא כאשר הוא מפיץ את ידיעותיו ומלמד את הרבים, נעשית תורתו מקור של נחת רוח לפני הקב"ה.
דברים אלו לא היו אצלו בגדר דרשה בלבד. יחד עם ידידו הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל הקים את אגודת "מקבציאל", שפעלה להפצת תורה ולהרחבת מעגלי החינוך התורני. בראש האגודה עמד הראשון לציון הגאון רבי יעקב מאיר זצוק"ל.
רבינו הותיר אחריו את חיבוריו התורניים, ובהם "שלמי אהרן", "קונטרס ההשכמה" ו"קונטרס התעוררות לתפילה בשלמותה", שבהם ניכרת שאיפתו לחזק את הציבור בלימוד התורה, בתפילה ובשמירת מנהגי האבות.
מורשתו לדורות
בשנותיו האחרונות, גם כאשר מצבו הבריאותי הקשה עליו, הוסיף רבינו לדאוג לבני קהילתו. מסופר כי באחת השנים, כאשר שהה בחיפה בבית חתנו, הראשון לציון הגאון רבי אליהו בקשי דורון זצוק"ל, ביקש לשוב לעכו לקראת חג הפסח.
בני משפחתו ניסו לשכנעו להישאר ולנוח, אולם רבינו התקשה להשלים עם האפשרות שבני עדתו יישארו ללא רבם בעת החג. בעיניו, האחריות הציבורית לא הייתה תפקיד חיצוני, אלא שליחות חיים.
ביום כ"ו בחשוון תשנ"ה, לאחר קרוב לתשעים שנות חיים של תורה ויראת שמים, השיב רבינו את נשמתו הטהורה ליוצרה.
מורשתו מוסיפה להתקיים בתלמידיו, בצאצאיו, במוסדות התורה ובדורות של בני תורה שחינוכם התאפשר בזכות פועלו. בשנת תשפ"ו אף התקבלה בירושלים החלטה להנציח את שמו ברחוב המוביל לקריית ישיבת "בנין אב", שבראשות נכדו הגאון רבי דוד אברהם שליט"א.
זכותו הגדולה תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.
