ביום א' בחשוון חל יום ההילולא של הצדיק רבי דוד ומשה זיע"א, מן הדמויות הנערצות במסורת יהודי מרוקו. במשך דורות נקשר שמו בסיפורי ישועות, במסירות נפש למען הכלל ובתפילות שנשאו יהודים בציונו. גם לאחר עלייתם לארץ ישראל שמרו רבים מיוצאי מרוקו על מנהג ההילולא, ובבתי כנסת ובבתים פרטיים מציינים את זכרו בתפילה, בלימוד ובהדלקת נר.
פרטים רבים על שנות חייו נותרו עלומים. שנת לידתו אינה ידועה, וגם על חייו האישיים לא נשתמר מידע רב. לפי המסורת שהובאה על אודותיו, שמו היה רבי דוד בן משה, והכינוי שבו נודע לדורות הוא רבי דוד ומשה. יום פטירתו מצוין בראש חודש חשוון בשנת ד'תתקכ"ב.
על פי המסופר, נולד רבי דוד ומשה בירושלים, למד בה ונמנה עם חכמיה. בהמשך יצא למרוקו בשליחות לאיסוף כספים למען עניי ארץ ישראל ולומדי התורה שבה. ענוותנותו וכוחו בדרשה היו מן התכונות שבזכותן נבחר לשליחות, ובמהלך מסעותיו הרבה לחזק את יהודי המקומות שאליהם הגיע ולקרב את לבם לאביהם שבשמים.
במסורת יהודי מרוקו מתואר הצדיק כמי שנשא דברי עידוד גם בתקופות של גזרות וסבל. יהודים שפגשוהו ביקשו את תפילותיו על חולים, על זוגות שלא זכו לילדים ועל צרות אחרות, וסיפורי מופת רבים נקשרו בשמו כבר בחייו. לצד זאת המשיך בשליחותו למען יהודי ארץ ישראל, ועבר בין הכפרים כדי לאסוף נדבות עבורם.
על נסיבות פטירתו כתב הגרש"ז רווח שליט"א, מתוך המסורת שקיבל מזקני משפחתו מדור לדור. לדבריו, בראש חודש מרחשוון ד'תתקכ"ב הגיע הצדיק לכפר תאמסטינת, ומצא את תושביו סובלים ממגפה קשה. מדי יום נפטרו אנשים, והצדיק לא יכול היה לשאת את צערם.
רבי דוד ומשה יצא להתפלל לפני הקב"ה, ובסופה של תפילתו גמלה בלבו ההחלטה למסור את נפשו למען הכלל, לכפר על עוון הדור ולעצור את המגפה. לפי המסורת, ציווה על משמשו לחפור עבורו קבר והכין את עצמו לפטירה.
לאחר שסיים המשמש לחפור, נבע מעיין מסלע ההר הסמוך. הצדיק טבל במימיו, לבש תכריכים ונכנס אל הקבר. משמשו, שנחרד למראה הדברים, התרחק מן המקום ועמד על גבעה, שממנה הביט ברבו. כאשר שכב הצדיק בקבר, כך נמסר, נעקרו שני סלעים משני צדדיו, נצמדו זה לזה וכיסו את מקום קבורתו.
במסורת זו מתואר כי מיד לאחר פטירתו פסקה המגפה בקרב היהודים והגויים שבסביבה, והחולים נרפאו. כששב המשמש לכפר, מצא את מי שהיו חולים בריאים ושלמים. התושבים שאלו אותו היכן הצדיק שבא מארץ ישראל, והוא סיפר להם על פטירתו ועל קבלת המיתה למענם. לאחר מכן הוליך אותם אל מקום הקבורה והראה להם את הסלעים שכיסו את הקבר.
מאותו זמן נקשרו יהודי האזור לציונו של רבי דוד ומשה. עם השנים התפשטה העלייה לציון גם בקרב יהודים ממקומות רחוקים יותר במרוקו, שבאו להתפלל להקב"ה ולבקש שהצדיק יעורר רחמים עליהם ועל בני משפחותיהם.
הגרש"ז רווח מביא גם מסורת על תקופה שבה נשכח מקום הקבורה, בשל ריחוקו וקשיי ההגעה אליו. לפי המסופר, התגלה הצדיק בחלום לזקן ירא שמים שהתגורר בכפר סמוך, הודיע לו היכן הוא קבור ומסר לו סימן: במקום ימצא קש מפוזר, ומתחתיו את המצבה והציון. בעקבות זאת התחדשה העלייה למקום.
הדרך לציון הייתה כרוכה לעיתים במסע ממושך בתנאים קשים. משפחות יצאו אליו ממחוזות רחוקים, לעיתים על גבי בהמות, ושהו בדרך ימים רבים. למרות הקושי, נשמר המנהג לשוב אל הציון, ובפרט לקראת ההילולא בראש חודש חשוון.
בין העדויות שהביא הגרש"ז רווח מופיע מעשה ששמע מפי מורו ורבו, מרן הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, על ישועה שאירעה לו בהיותו תינוק כבן שנה.
הראשון לציון סיפר כי חלה אז בחולי קשה בריאותיו. הרופאים ניסו לטפל בו בתרופות שונות, אך מצבו לא השתפר. אמו התאמצה להשיג עבורו רופאים טובים, ובהם ד"ר בן זקן, שהיה רופאו האישי של מלך מרוקו, אולם גם הטיפולים הללו לא הועילו ומצבו הלך והחמיר.
לנוכח הסכנה החליטה האם לנסוע עם בנה מקזבלנקה אל ציונו של רבי דוד ומשה. הייתה זו נסיעה ארוכה, אל מקום המרוחק מן הרופאים ומן האמצעים שנזקקה להם, אך היא השליכה את יהבה על הקב"ה וביקשה להתפלל להחלמת בנה בזכות הצדיק.
יום אחר יום ישבה סמוך לציון והתפללה בדמעות. הגרש"ז רווח מציין כי הייתה מסורת בקרב העולים למקום להמתין לאות או לסימן שיחזקו את לבם כי תפילתם התקבלה. האם לא חשה באות כזה, והוסיפה לשהות במקום ולהתפלל במשך שלושה שבועות.
בסוף השבוע השלישי פתחה בתפילה מעומק הלב. היא ביקשה מהקב"ה לחוס עליה ועל בנה התינוק, המצוי בסכנת חיים, והזכירה כי זה שלושה שבועות שהיא שוהה עמו ליד הציון, הרחק מרופאים, מתרופות ומשאר צורכיו. בתפילתה ביקשה שזכות הצדיק תעמוד לבנה ויקום מחוליו.
באותו לילה חלמה כי יהודי זקן בא לקראתה ובידו "פנאר" – מנורת שמן ששימשה להארת דרכים חשוכות. הזקן קרא לה בשמה והורה לה לנסוע במכונית בחזרה לביתה.
כשהתעוררה הבינה את החלום כאות לכך שתפילתה התקבלה וכי היא יכולה לשוב לקזבלנקה. לפי המעשה שסיפר הראשון לציון, התינוק החלים ויצא בריא מציונו של הצדיק. את תיאור הדברים חותם הגרש"ז רווח בהודאה על הזכות ליהנות בדורנו מתורתו של הראשון לציון, מספריו ומפסקיו הרבים.
מעשה נוסף שמע הגרש"ז רווח מאביו, שהיה נוכח בו בעצמו. בני המשפחה נהגו לצאת מדי שנה ממחוז סוס אל הציון בתאמסטינת, במסע שנמשך ימים רבים על גבי בהמות ובדרכים קשות.
באחת השנים, במהלך הדרך הקרה, התעלף אחיו הקטן של האב, לפי העדות מחמת התייבשות. מצבו הידרדר עד שלא הבחינו בנשימתו, ובני המשפחה סברו כי נפטר. בין ההורים התעורר ויכוח היכן לקבור אותו, ולבסוף קיבלו את דעת האם והמשיכו לשאת אותו עמם אל ציון הצדיק.
לפי עדות האב, מיד כשהגיעו למקום החל גופו של הילד להתחמם, והוא גילה סימני חיים עד שהחלים. אותו ילד זכה לגדול בתורה וביראת שמים ולהרביץ תורה ברבים.
הגרש"ז רווח מתאר גם תפילה משפחתית בציון למען אישה צעירה שסבלה ממחלה קשה. לדבריו, הרופאים הודיעו למשפחה כי מצבה אינו מאפשר ריפוי וכי נותרו לה ימים ספורים. בני המשפחה הגיעו לציון, התפללו בבכי ובתחנונים, ערכו סיומי מסכתות וקיימו סעודה בשירה ובשמחה.
בעת כתיבת הדברים ציין כי זו השנה השנייה שבה בני ביתה עורכים הילולא לכבוד הצדיק, כשהיא עמם בין החיים. הוא הוסיף כי לפי עדותו, הרופאים תיארו את הישארותה בחיים כמעשה ניסים.
דמותו של רבי דוד ומשה מוסיפה לתפוס מקום עמוק במסורת יהודי מרוקו. בתי כנסת ובתי מדרש נקראו על שמו, סיפורי מסירות נפשו וישועותיו עוברים מאבות לבנים, ורבים מציינים מדי שנה את יום ההילולא. התפילות להקב"ה בזכות הצדיק, הדלקת הנר וההתכנסות לזכרו משמרות את הקשר לדמותו ולמסורת שנכרכה בשמו במשך דורות.
