נכתב ע"י בנו הרה"ג יצחק מאיר דרעי שליט"א
כאשר ישב הגאון רבי יהודה דרעי זצ"ל וכתב תשובות ארוכות בענייני עגונות, יוחסין וכבוד המת, חודשים קודם שהשאלות הללו התעוררו בעקבות אסון שמחת תורה, איש לא שיער כי הוא עצמו לא יזכה להשיב עליהן בפועל. אולם מי שמביט לאחור על מסכת חייו מגלה כי לכל אורך הדרך ליוותה אותו תחושת שליחות מיוחדת – החל מברכתו הנדירה של רבי רפאל ברוך טולדאנו ביום בריתו, דרך מסירות הנפש של הוריו למען חינוכו התורני, ועד להפיכתו לאחד מגדולי הדיינים ופוסקי ההלכה בדורנו. קווים לדמותו של רבה של באר שבע, הגאון רבי יהודה דרעי זצ"ל.
ילדותו
רבנו נולד ביום ב' באב ה'תשי"ח בעיר מקנאס שבמרוקו, בכור לאביו ר' אליהו ז"ל ולמרת אסתר ע"ה. כיון שכך, ברית המילה הייתה אמורה להתקיים ביום תשעה באב, ואביו היה סבור שכיון שנולד סמוך מאוד לשקיעה, אפשר לדחות את הברית למחרת יום תשעה באב, כדי לקיימה כראוי ובשמחה הראויה ללידת בן בכור.
אך כאשר בא לבשר לרבו, רבי רפאל ברוך טולדאנו זצ"ל, על הברית, שאלו הרב בחכמתו ובהכירו את צאן מרעיתו מהי השעה המדויקת שבה נולד התינוק. הוא הוסיף ואמר שאם ידייק בדבר, ותתקיים הברית במועדה, מבטיח הוא שיצא הבן תלמיד חכם גדול. ואכן, לאחר ששמע את שעת הלידה המדויקת, פסק מיד שהברית תתקיים ביום תשעה באב, וכך היה.
אולי ברכה זו וגזירתו של אותו צדיק הן שעמדו לרבנו. אף שלא גדל במשפחת רבנים אלא במשפחה פשוטה, שומרת תורה ומצוות, אך חדורת אמונה גדולה והתבטלות לחכמים, כבר מגיל צעיר היה בו רצון עז ללימוד תורה ושאיפה לגדול בה.
בהיותו בן אחת עשרה עלה עם משפחתו לארץ ישראל, כשהם מניחים מאחוריהם פרנסה מבוססת ובאים להשתכן בעיר בת ים.
באותה תקופה, בעקבות העלייה הגדולה מעדות המזרח, פעלו ארגונים רבים שעסקו בהצלתם הרוחנית של העולים. פעיליהם היו מסתובבים בין המשפחות ומציגים בפניהן את הסכנה הרוחנית הגדולה שרבים לא היו מודעים לה, ומשפיעים עליהן לשלוח את ילדיהן אך ורק למוסדות תורניים. לא היה זה קל כלל; פעמים רבות היו אותם מוסדות מרוחקים מן הבית, והילדים נדרשו לנסוע וללון בפנימיות, דבר שהיה קשה במיוחד כאשר מדובר בילדים רכים.
הוריו של רבנו, שנחרדו מגודל הסכנה, נענו מיד והפקידו בידי הפעילים את שני בניהם הגדולים – רבנו, שהיה אז בן אחת עשרה, ואחיו שיבלחט"א, יו"ר תנועת ש"ס הרב אריה דרעי שליט"א, שהיה בן תשע בלבד.
אלא שבשלב מסוים הגיע רגע של שבר. כאשר באו ההורים לבקר את ילדיהם בפנימייה המרוחקת, נדהמו לראות את תנאי המחיה הירודים. מתוך כאב וחרדה לקחו עמם את שני ילדיהם ושבו לעירם.
כאשר בא אחד הפעילים לשכנע את גב' דרעי להשיב את הילדים ללימוד התורה, היה זה רבי אבנר שוקרון שליט"א, כיום ראש כולל חשוב בבני ברק. הוא ישב עמה במשך כשלוש שעות ודיבר על ליבה, בתקווה שתיאות להשיב את בניה למסלול התורני. כאשר כבר עמד על סף ייאוש, קם ממקומו, ולפני שיצא מן הבית אמר לה: "גב' דרעי, תדעי לך שברגע זה את שורפת שני ספרי תורה".
בכך סיים את דבריו וירד לרכבו. אולם האם, שהאמונה בערה בקרבה, נחרדה למשמע הדברים. היא מיהרה לחלון וקראה לו בקול לשוב. רבי אבנר, שכבר ישב ברכבו והתכונן לסגור את הדלת, נענה מיד לקריאתה ושב לבית. מיד עם כניסתו החזיקה האם בשני ילדיה, ובקול נשנק אמרה: "אני לא אשרוף שני ספרי תורה", ומסרה אותם לידיו.
רבנו היה נוהג לספר מעשה זה ביום פטירת אמו ע"ה, והיה מוסיף כי רגע אחד בלבד הפריד בין חיי תורה לבין הידרדרות לתהום, כפי שלצערנו אירע למשפחות רבות באותה תקופה.
ואכן, רבנו עלה ונתעלה במעלות התורה. כאשר נסגרה הישיבה בחדרה שבה למד, עבר בגיל ארבע עשרה ללמוד בישיבה הקטנה שעל יד ישיבת "פורת יוסף" בשכונת גאולה בירושלים.
בהיכלי ישיבת 'פורת יוסף' ו'עטרת ישראל'
מנהלה הרוחני באותה עת היה רבי מנשה שוע שליט"א, שסיפר כי הוא זוכר היטב את רצונו ושאיפתו של רבנו לגדול בתורה. לדבריו, פעמים רבות כאשר היה רבנו חוזר משבת חופשית, היה נכנס לחדרו ובוכה בדמעות. הוא היה משתף אותו בקושי הגדול שהוא חש, כאשר ראה את בני דודיו הגדלים סמוך להוריהם, בעוד הוא עצמו חי בפנימייה ושב לביתו רק אחת לחודש.
רבי מנשה היה יושב עמו בסבלנות במשך שעות, מחזקו ומעודדו באומרו: "שלך גדול משלהם". כך היה משיב לו את כוחותיו. ואכן, בין כותלי הישיבה היה ניכר כמתמיד עצום ובעל שאיפה לגדלות.
לאחר מכן עלה ללמוד בישיבה הגדולה אצל חכמי הישיבה מרנן הגאונים הגדולים רבינו יהודה צדקא ורבינו חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל. חיבה מיוחדת הרעיף עליו חכם בן ציון, שהיה מושיבו לצידו במהלך השיעור. חלק מהתלמידים, שראו את הקרבה המיוחדת הזו, היו מתקנאים בו, אך חכם בן ציון לא התחשב בכך, מתוך רצון לעודד את התלמידים להיות כמותו.
נכדו, רבי בן ציון אבא שאול שליט"א, העיד כי התלמידים היו אומרים שהשיעור נראה כלימוד חברותא של חכם בן ציון עם רבנו.
דבר נוסף המעיד על שקידתו של רבנו אירע כאשר בסוף אחד השיעורים הודיע חכם בן ציון כי ברצונו למסור למחרת שיעור בנושא אחר, אך הדבר מצריך הכנה מוקדמת. הוא מסר לתלמידים מראי מקומות וביקש מהם להכין את הסוגיה.
למחרת פתח את השיעור בשאלה: "מי הכין את השיעור?" רבנו בלבד הרים את ידו. כאשר ראה זאת חכם בן ציון, אמר כי מאחר שרוב הבחורים לא הכינו את השיעור, לא ימסור אותו באותו יום. אולם הוסיף: "כיון שתלמיד זה הכין את השיעור, אחר הצהריים אשב עמו ואלמד את הסוגיה ביחידות".
ואכן, אף שלא היה רגיל לשוב לישיבה בשעות אחר הצהריים, באותו יום נכנס חכם בן ציון להיכל הישיבה בשעת סדר ב', ולמד עם רבנו במשך זמן ממושך את כל הסוגיה.
עוד ביטוי לחיבתו המיוחדת היה בכך שבאותם ימים נהוג היה שכל קבוצת תלמידים משתתפת בשיעוריו של חכם בן ציון במשך שנה וחצי בלבד. אולם באופן חריג ביקש חכם בן ציון שרבנו ימשיך להשתתף בשיעוריו ולשבת לצידו גם במחזור נוסף. כך זכה רבנו להיות כמעט היחיד שלמד בשיעוריו במשך שלוש שנים רצופות.
לאחר אותן שנות התעלות עבר ללמוד בישיבת "עטרת ישראל". ראש הישיבה היה נוהג לספר כי כאשר בא רבנו להיבחן לקבלה לישיבה, אף שהיה רגיל לבחון את כל המבקשים להתקבל, במקרה זה לא נזקק לכך כלל. רבנו אמנם הכין סוגיה שלמה בעיון, אך מיד כשראה אותו ראש הישיבה הנהן בחיוב ואמר: "אותו אני רוצה בישיבתי. ודאי לי שיצא אדם גדול".
ואכן, בשתי הישיבות הללו קנה רבנו את דרך לימודו הייחודית. מצד אחד ספג את דרך הלימוד של חכמי "פורת יוסף", המבוססת על עיון עמוק בדברי הגמרא, רש"י ותוספות; ומאידך גיסא קנה ב"עטרת ישראל" את דרך הלימוד הליטאית של הפלפול, הלמדנות והגדרת הסברות.
וכך כתב רבנו בהקדמה לספרו "אבני עזר": "והקרוב אלי היא השיטה המשלבת את שתי הדרכים הללו, בבחינת מזה וגם מזה אל תנח ידך…" ובהמשך הוא מתאר כיצד קיבל ממו"ר חכם בן ציון אבא שאול את דרך העיון בפשט הסוגיה, ולאחר מכן בישיבת "עטרת ישראל" קיבל מראש הישיבה הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי את דרך הפלפול וניתוח הסברה, ושילב את שתי הדרכים יחד בלימודו, בשיעוריו ובספריו.
ואכן, זכה רבנו לכתוב מאות תשובות בהלכה בדרך זו – תחילה בירור יסודי ומעמיק של הסוגיה, ורק לאחר מכן הכרעה הלכתית בהירה. כך היה גם בשיעוריו הרבים בפני אברכי רשת הכוללים שבראשה עמד קרוב לארבעים שנה, וזכה להעמיד תלמידים רבים, מהם תלמידי חכמים מופלגים, דיינים ומורי הוראה בישראל.
בעולם הרבנות ובכהונתו כרב העיר באר שבע
על אף עיסוקיו הרבים בענייני הרבנות, לא ויתר רבנו מעולם על עמל התורה. לצד פעילותו למען הכלל והמאמצים הרבים שהשקיע בהרמת קרנה הרוחנית של בירת הנגב, היה מוצא זמן לשקוע בלימוד ובעיון.
פעמים רבות, לאחר יום עמוס בדרשות, שיעורים ופעילות ציבורית, היה מסתגר לבדו בחדרו בבניין הרבנות, ושוקע בכתיבת תשובות הלכתיות ופסקי דין סבוכים עד השעות הקטנות של הלילה. למחרת היה מן הראשונים להגיע לאחר תפילת הנץ, פותח שוב את בניין הרבנות וממשיך בעבודתו.
רבני ערים רבים ראו בו דוגמה ומופת לשילוב בין פעילות רבנית ענפה לבין חיים שכל כולם תורה, התמדה ועמל.
במקביל לתפקידו כרבה של באר שבע, כיהן כראש אבות בתי הדין בעיר, והיה נודע כארי שבחבורה. אחד הדיינים שישב לצידו במשך שנים העיד כי היה מרשים לראות כיצד הוא מנהל דיון – שואל רק את השאלות הנצרכות, ומיד מגיע לנקודות ההלכתיות המרכזיות של הנידון.
שעות רבות הקדיש רבנו לכתיבת פסקי הדין הרבים והסבוכים שבאו לפניו. הוא היה מברר כל סוגיה לעומקה וכותב תשובות מקיפות ויסודיות. עשרות רבות מאותן תשובות ופסקי דין נדפסו לאחר מכן בספריו "אבני עזר", והפכו לאבני דרך בעולם הפסיקה והדיינות.
בית הדין המיוחד לענייני יוחסין
בעשר השנים האחרונות עמד בראש בית דין מיוחד לענייני יוחסין. שאלות רבות מכל רחבי הארץ הופנו אליו, לעיתים לאחר שנים שבהן המתינו לבעל שיעור קומה שיוכל להיכנס בעובי הקורה. במהלך ימי השבעה העיד אחד מגדולי הרבנים בארץ כי מאז פטירת מרן בעל ה"יביע אומר" זצ"ל, השאלות הסבוכות בענייני יוחסין והיתרי עגונות מכל רחבי הארץ היו מופנות לרבנו, והוא היה מכונה בפי הדיינים "המומחה ליוחסין".
ובאורח פלא, לאחר הצרה הגדולה שפקדה את עם ישראל ביום שמחת תורה ה'תשפ"ד, הבחין רבנו בשאלות הכבדות שעתידות להתעורר בעקבות הטרגדיה הנוראה – בענייני יוחסין, היתר עגונות, כבוד המת, היתר שבויה לכהן ועוד סוגיות שלא באו לפתחם של בתי הדין במשך שנים רבות.
מיד ישב וכתב תשובות ארוכות ויסודיות בנושאים אלו, באומרו שכאשר יגיעו השאלות לפתחי הדיינים, יהיו כבר תשובות מסודרות שיסייעו במניעת עינוי הדין. אולם לימים התברר כי אף ש"הוא לא חזי, מזליה חזי". חודשים ספורים לאחר מכן השיב את נשמתו ליוצרה, ונמצא שכתב מענה לשאלות שעדיין לא באו לפתחו – דבר שלא עשה מעולם.
ואכן זכה רבנו זצ"ל, לצד המהפכה הרוחנית שחולל בעיר האבות, להפיץ תורה, להעמיד תלמידים רבים, ולחבר למעלה מעשרים ספרים בהלכה ולמעלה מעשרה ספרים בדרשות נפלאות על סדר פרשיות התורה ובנושאים נוספים, כולם במתיקות ובהירות מיוחדת.
אחרית ימיו
באחרית ימיו דובר בו נכבדות להתמנות לרב הראשי לישראל, כבחירה מתבקשת לאור מעמדו התורני הנכבד, אך יושב בשמיים ייעד עבורו תפקיד גבוה ומרומם עוד יותר סמוך לכסא הכבוד, וביום המר ונמהר ג' תמוז נסתלקה נשמתו למגינת כל לב.
בהלווייתו השתתפו אלפים רבים מתלמידיו ושומעי לקחו, אברכים ובני תורה ובראשם מרנן גדולי התורה, אשר צעדו אחר מיטתו בדמע, עד בית החיים בסנהדריה שם נטמן.
רבינו יהודה דרעי זצ"ל היווה סמל ודוגמה לכל המבקש לגדול בתורה ולהימנות עם גדולי ישראל. זכה להעמיד משפחה מפוארת של בנים וחתנים תלמידי חכמים מופלגים, ובראשם בנו ממשיך דרכו, הגאון רבי אברהם שליט"א, אשר נבחר להמשיך את דרכו בכהונת רבה של העיר באר שבע.
זכותו תגן עלינו אמן.
