"עונש מוות למחבלים": מה דעת ההלכה?

גוי שהרג – חייב מיתה

בגמרא בסנהדרין דף נ"ז. מבואר כי גוי שהרג את הנפש חייב מיתה, כיון שעבר על אחד מז' מצוות בני נוח. דין זה למדה הגמרא מהפסוק שנאמר לבני נוח, "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם". כן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ט' הלכה ד': בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו.

למי נתונה הסמכות להרוג – גוי שהרג

אמנם יש להתבונן, למי נתונה הסמכות לפסוק מיתה, האם יש צורך בית דין של עשרים ושלשה דיינים דווקא, האם יש צורך בעדים והתראה, או שמא כל אדם שנוכח לראות גוי שהרג נפש, רשאי ליטול את נפשו של הגוי הרוצח.
תשובה לשאלות אלו, ניתן ללמוד מדברי הגמרא בסנהדרין דף נ"ז: "בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב". מבואר כי הסמכות לפסוק דין מוות על גוי ההורג נפש, נתונה לדיין אחד ואין צריך בית דין של עשרים ושלשה, כמו"כ מבואר שיש צורך בעדות, אך סגי בעד אחד, אפילו קרוב, איש ולא אישה. משמע שאין כל אדם רשאי לעשות דין לעצמו ולהעניש גוי שהרג נפש, אלא יש צורך בפסיקה של דיין לאחר קבלת עדות. כן מבואר בדברי התוס' בעבודה זרה דף ס"ד: שכל זמן שלא נפסק דינו של הגוי למיתה אינו חייב מיתה.

האם יש צורך דווקא בבית דין של גויים כדי לדון את גוי שהרג

אמנם יש לדון שמא כיון שהעמדת בית דין מכלל ז' מצוות בני נוח הוא, יש צורך שיהיו הדיינים דווקא דיינים שהעמידום בני נוח, ולא יועיל להקים בית דין של ישראל.
אכן בדברי הרמב"ם מבואר שאף ב"ד של ישראל רשאים לדון גוי בדיניהם. ז"ל הרמב"ם פרק י' מהלכות מלכים הלכה י"א: חייבים בית דין של ישראל להעמיד שופטים לגרים-תושבים, לדון על פי משפטיהם, כדי שלא ישחת העולם. אם ראו בית דין שיעמידו מהם שופטים–מעמידים, ואם ראו שיעמידו להם מישראל-מעמידים. מבואר שעל אף שהחובה להעמיד בתי דין היא על בני נוח, אמנם רשאים ישראל להקים בית דין לדון ולשפוט את הגויים על פי דיניהם בשבע מצוות בני נוח.

האם יש צורך בעדות דווקא או שמספיק ידיעה ברורה

מדברי הגמרא יש ללמוד עוד, כי יש צורך בקבלת עדות דווקא כדי לפסוק מיתה לגוי שהרג. למרות שמספיק עד אחד אפילו קרוב או גוי, אולם בעינן עדות דווקא, ואישה פסולה לכך גם אם היא נאמנת. הואיל ואין מספיק ידיעה, אלא יש צורך בעדות. לפיכך נראה שלא ניתן להרוג גוי על סמך מצלמות וכדו', כי יש דין בעדות דווקא.
על פי זה, כתב הגרי"ז לבאר, מדוע לא הרג אדם הראשון את בנו קין לאחר שהרג את הבל, למרות שידע על כך, שהרי קרא לבנו שת תחת הבל כי הרגו קין. דהיינו מאחר ויש צורך בקבלת עדות של עד אחד, ולא היה עד אחד שיעיד על כך שהרגו קין להבל.

אין דנים דיני נפשות בזמן הזה

למרות האמור עד כה שיש לדון למיתה גוי שהרג נפש, נראה לכאורה שבזמן הזה אין זה שייך, הואיל ובזמן הזה, אין דנים דיני נפשות. כמבואר בגמרא בסנהדרין דף נ"ב דדרשינן "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. בזמן שיש כהן יש משפט, בזמן שאין כהן אין משפט.”
כמו כן מבואר בסנהדרין דף מ"א. שארבעים שנה קודם החורבן גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות, ולא דנו דיני קנסות ודיני נפשות, הואיל ואין דנים דיני נפשות אלא בעוד שסנהדרין נוהגת בלשכת הגזית שנאמר 'וקמת ועלית אל המקום' – מלמד שהמקום גורם. כ"פ הרמב"ם פ' י"ד מהלכות סנהדרין ה' י"א שבזמן הזה אין דנים דיני נפשות.

האם בזמן הזה שאין בית דין של ישראל דנים דיני נפשות – גם בני נוח אין דנים

אמנם יש לעיין שמא ב' תנאים אלו, שיהיה בית דין הגדול בירושלים קיים, וכהן גדול בעבודתו, אמורים רק לעניין דיני נפשות שבית דין של ישראל דן בהם, אולם בית דין של ישראל הדן בני נוח בדיניהם רשאי להרוג גם בזמן הזה, שהרי בית דין של בני נוח אינם תלויים אם בית המקדש קיים או לא.

בעניין זה ראיתי כי בספר צפנת פענח כתב לתלות צדדי חקירה זו במחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד פרק א' מהלכות מילה הלכה א' לגבי עבד שלא רצה לקבל על עצמו שבע מצוות בני נוח. שכתב על כך הרמב"ם "שאם לא קיבל עליו שבע מצוות – ייהרג מיד". אולם הראב"ד כתב "אין לנו עתה להרוג איש".

בביאור מחלוקתם כתב הכסף משנה לבאר, שאין כאן מחלוקת כלל. אלא הרמב"ם הביא את דין הגמרא, אולם הראב"ד התייחס לזמן הזה שבטלו דיני נפשות. אך בספר צפנת פענח כתב לבאר כי מחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד היא בצדדי החקירה שכתבנו לחקור האם בזמן הזה שאין ישראל דנים דיני נפשות, אין ישראל רשאים לדון גם במקום הגויים בן נוח שלא שומר את שבע מצוות בני נוח.
למעשה לא מצאנו שבית דין של ישראל דנים דיני נפשות, לא ישראל ולא גויים. על פי דברי הכס"מ הוא מפני שבזמן הזה אין בית דין של ישראל רשאים לדון דיני נפשות. אכן גם לשיטת הצפנת פענח, כיון שמכלל מחלוקת לא יצאנו, ספק איסורא לחומרא.

הריגת מחבלים – מדין 'רודף' או מדין 'הבא להרגך' או מדין שעת מלחמה

יש לציין שאין דברינו אמורים אלא לעניין הריגת בן נוח שהרג את הנפש מדין עונש על שעבר על אחת משבע מצוות בני נוח. אולם מחבל ה'רודף' וודאי שמותר ואף מצווה להורגו. מלבד זאת גם אם אינו 'רודף' כעת ממש להרוג, אם הוא בכלל דין 'הבא להורגך', יש היתר להורגו, כדין 'הבא במחתרת', סנהדרין ע"ב. וכדאיתא במדרש, 'צרור את המדיינים והכיתם אותם', מכאן אמרו חכמים הבא להורגך השכם להורגו.
כמו"כ מצאנו שבשעת מלחמה יש היתר להרוג, כמבואר במסכת סופרים פרק ט"ו משנה ז', 'הכשר שבגוים בשעת מלחמה הרוג'. כ"כ הש"ך יו"ד סימן קנ"ח ס"ק א'. מלבד זה הרי רשאים ב"ד להרוג למיגדר מילתא, כמבואר בשו"ע חו"מ סימן ב'.

הריגת מחבלים – השלכות ושיקולים נוספים

חשוב להבהיר כי אין דברינו אמורים אלא כמשא ומתן הלכתי בסוגיית עונש מוות לבן נוח שהרג את הנפש, אולם אין ספק שבכל הנוגע לפן המעשי של חקיקת 'חוק עונש מוות למחבלים', שיקולים רבים נוספים ישנם. הואיל וגדולי הדור רשאים להורות להרוג שלא מן הדין למיגדר מילתא כמבואר בשו"ע חו"מ סימן ב', או מדין גואל הדם. אולם לאידך גיסא,יתכן שאם יפסקו מוות למחבלים, היהודים בתפוצות יגיעו לכלל סכנת נפשות. כמו כן עלול להיות מצב בו יהודי יהרוג ערבי על רקע לאומני, ואז בתי המשפט יהיו מוכרחים לדון אותו למוות, על בסיס חוק זה. אשר על כן, גדולי הדור עיני העדה הם אלו שיכריעו למעשה בשאלות חשובות והרות גורל אלו. ואין דברינו אלא משא ומתן על פי ההלכה בלבד.

הדינים העולים:

• א. גוי שהרג את הנפש חייב מיתה, הואיל ועבר על אחד מז' מצוות בני נוח.
• ב. הסמכות לפסוק עונש מוות, נתונה לבית דין של גויים, המצווים על הדינים. אמנם גם ב"ד ישראל רשאים לפסוק מוות לגוי שהרג את הנפש.
• ג. יש צורך בקבלת עדות, ומועיל עד אחד אפילו גוי וקרוב, אך מצלמות אינן עדות.
• ד. נחלקו הפוסקים אם בזמן הזה, שאין בית דין של ישראל דנים דיני נפשות, יכולים לדון למיתה גוי שהרג את הנפש, כיון שהגויים מצווים גם בזמן הזה לדון למיתה גוי שהרג את הנפש.
• ה. למעשה ההכרעה בנידונים אלו מסורה לגדולי הדור עיני העדה, הואיל ושיקולים רבים נוספים ישנם, מעבר לשיקולי הלכה אלו שהזכרנו.

דיון בפורום כותל המזרח

בפורום כותל המזרח התדיינו תלמידי החכמים בעניין. לכניסה לדיון לחצו כאן:

https://forum.mizrach.co.il/threads/wns-mwwt-lmhvlym-dt-rvwtynw.2381/