את אגודת הלולב רבים מכינים כבר בערב החג, אך השנה — כאשר היום הראשון של סוכות חל בשבת — יש סיבות טובות להמתין ליום הראשון של חול המועד. עיון בדברי הגמרא והראשונים מעלה ארבעה יתרונות: אפשר לכלול את האגידה ואת הנטילה בברכת ״שהחיינו״ אחת, לקיים את המצווה באופן אישי, לאגוד את המינים בזמן מצוותם ולשמור על טריותם.
הדיון מתחיל בדברי הגמרא במסכת סוכה (מו ע״א): ״העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה; נטלו לצאת בו אומר ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב״. כלומר, לפי דברי הגמרא יש מקום לברך ״שהחיינו״ כבר בשלב הכנת הלולב, עוד לפני הנטילה עצמה.
הריטב״א מסביר כי מי שרוצה להימנע מחיוב נפרד בברכת ״שהחיינו״ בשעת ההכנה, יכול למסור את עשיית הלולב לאדם אחר. כך ברכת הזמן תיאמר בעת קיום המצווה ולא בעת הכנתה. הריטב״א מוסיף שכך ראוי לנהוג, ומביא את הדברים בשם הרמב״ן.
גם ב״אלף המגן״ (סימן תרכ״ה, ס״ק כ״א) הובאה הדרכה דומה: נכון שאדם אחר יאגוד את הלולב ומיניו, כדי שבעל הלולב לא יתחייב בברכת הזמן כבר בשעת האגידה.
אולם השנה נפתחת אפשרות נוספת. מאחר שהיום הראשון של החג חל בשבת ואין נוטלים בו לולב, אפשר להמתין ולאגוד את ארבעת המינים סמוך לנטילה ולנענועים ביום הראשון של חול המועד. כך ניתן לכוון בברכת ״שהחיינו״ אחת הן על הכנת הלולב והן על קיום המצווה.
זהו היתרון הראשון של ההמתנה: במקום להיכנס לשאלה אם יש לברך ״שהחיינו״ בשעת האגידה, הברכה נאמרת בסמוך לנטילה וכוללת גם את ההכנה וגם את השימוש הראשון בלולב.
היתרון השני הוא קיום העיקרון ״מצווה בו יותר מבשלוחו״. במקום שאדם אחר יאגוד את המינים כדי להימנע מחיוב ברכה בעת ההכנה, בעל הלולב יכול לאגוד אותם בעצמו סמוך לקיום המצווה.
היתרון השלישי נוגע לעיתוי האגידה. ב״אלף המגן״ הובא בשם ספרים כי ראוי יותר לאגוד את הלולב ביום טוב, מפני שזו שעת מצוותו — ״ודבר בעתו מה טוב״. בדרך כלל מתעוררת השאלה אם מותר לבצע את האגידה ביום טוב, אך השנה אפשר לעשות זאת ביום הראשון של חול המועד ללא אותו קושי.
היתרון הרביעי הוא מעשי וגם הלכתי: כאשר האגידה נעשית סמוך לנטילה, ההדסים והערבות נשארים רעננים יותר. בכך נשמר יופיים של ארבעת המינים ומתקיים בהידור הפסוק ״זה א־לי ואנווהו״.
מאחורי ההצעה המעשית עומדת שאלה יסודית: מדוע בכלל אגידת הלולב נחשבת ל״עשיית״ הלולב? הרי להלכה נפסק שלולב אינו צריך אגד, ולכן גם ארבעה מינים שאינם אגודים יחד כשרים למצווה. לכאורה היה אפשר לומר ש״העושה לולב״ הוא מי שקוטף את הלולב מן הדקל, אך הריטב״א מתייחס דווקא לאגידה כאל שלב העשייה.
את הדברים אפשר להבין על פי דברי התוספות במסכת סוכה (לט ע״א). התוספות דנים בכלל שלפיו מברכים על המצוות ״עובר לעשייתן״ — לפני השלמת המצווה. מצד אחד, מיד לאחר הגבהת הלולב כבר יצא האדם ידי חובת הנטילה; מצד אחר, אפשר עדיין לברך לפני הנענועים, אף שהנענועים אינם מעכבים את המצווה.
התוספות מסבירים שפעולה הנעשית משום ״מצווה מן המובחר״ נחשבת אף היא לחלק מתהליך קיום המצווה, גם אם בלעדיה המצווה כשרה. לפי אותו עיקרון, אגידת ארבעת המינים אינה תנאי לכשרות הלולב, אך מאחר שיש בה הידור מצווה היא נחשבת לחלק מעשייתו.
מכאן מובן מדוע ברכת ״שהחיינו״ עשויה להיות קשורה דווקא לשעת האגידה. אמנם אפשר היה לומר שעיקר ההכנה נעשה בעת קטיפת הלולב מן הדקל, אך מדברי הראשונים עולה שהאגידה משלימה את הכנתו למצווה. לכן, אף שהיא אינה מעכבת, היא עשויה להיחשב השלב שבו הסתיימה עשיית הלולב והגיע הזמן לברכת ״שהחיינו״.
למעשה, הקביעות המיוחדת של השנה מאפשרת לצרף את כל השיקולים יחד: לאגוד את הלולב באופן אישי ביום הראשון של חול המועד, סמוך לנטילה ולנענועים, לכוון עליו בברכת ״שהחיינו״ וליהנות מארבעה מינים טריים ומהודרים יותר.
