הדורות מתחלקים זה מזה בשמות שניתנו לכל דור ודור: תנאים, אמוראים, ראשונים, אחרונים וכו'. איך נקראים הדורות האחרונים שאנחנו חיים לאורם? כמדומה שההגדרה המדויקת תהיה: דור "עולם הישיבות". זהו המאפיין העיקרי שעליו עומד עם ישראל בדורות האחרונים.
ננסה להרחיב ולהגדיר מהו המושג "עולם", ומהו המושג "עולם הישיבות".
עולם, פירושו – הכול. הכינוי הפשוט "עולם" הוא שם כולל לכל מה שיש ביקום. ואם כן, "עולם הישיבות" הוא ביטוי לחיים שכל מה שכלול בהם הוא – הישיבה. לישיבות יש עולם, שכל הנמצא בו רואה את כל חייו ומציאותו סביב חיי התורה והמצוות. הוא קם עם זה בבוקר וישן עם זה בלילה. המושגים שלו נוצרים מעולם זה, החברים שלו הם אנשי העולם הזה, והוא יונק את כל המציאות שלו מהמנוע האדיר הזה שנקרא – "ישיבה". לימוד התורה והעסק בעבודת ה' הם מרכז חייו. זה כל עולמו, וכל דבר אחר אצלו הוא מחוץ לעולם.
"אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו ל"ג), ללמד שהתורה אינה רק מצווה פרטית, אלא יסוד קיום העולם.
מרן הרב מפונוביז' היה מזכיר את לשון המהר"ם: "מקשים העולם", והיה שואל: באיזה עולם מדובר כאן? עולם כזה שקשה לו הפשט בתוס'. אצל המהר"ם, "העולם" הוא מי שקשה לו הקושיה הזו, ומי שלא – כנראה הוא בעולם אחר. אבל אנחנו נמצאים בעולם כזה ש"מקשין העולם" כך וכך… ואחד התלמידים הוסיף להוכיח כן מלשון הגמרא: "כולי עלמא לא פליגי". אנחנו רואים את המחלוקת התורנית הזו, שהיא "כולי עלמא", ואין עולם חוץ ממנה.
בזמננו, הביטוי "עולם" נעשה נדוש וזול. כל כניסה לחנות או לעסק מענייני העולם הזה מנסה לתת ללקוח הרגשה שהמוצר שהוא מחפש ממלא את כל העולם מתחילתו ועד סופו. ויש באמת את אנשי "העולם הזה", שהנהנתנות ו"הקנאה והתאווה והכבוד", שמוציאים את האדם מן העולם – הם כל העולם שלהם.
עולם הישיבות הוא עולם שמנסה ללמד את אנשיו, את בניו ואת כל הבאים בשעריו, כי התורה והקב"ה הם כל העולם שלהם. הם המשקפיים שדרכם אנחנו רואים את כל מציאות חיינו. עולם שלא נותן לענייני החולין – עם כל הצורך וההכרח שבהם – להיכנס אל העולם הזה כדבר של תכלית. עולם שמתעקש על כך שלימוד התורה – תורת ה' – הוא העסק המרכזי של החיים, וכל מעשינו הם תולדה של התורה ומצוותיה.
אין זה רעיון חדש שנתחדש בגלות. שורשו בבית המקדש עצמו, שהיה מרכז התורה והעבודה: "כי מציון תצא תורה". ואמרו חז"ל: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד". היינו שבזמן החורבן עיקר גילוי השכינה עבר אל מקומות התורה. ואמרו (מגילה כט.): "ואהי להם למקדש מעט – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל". אם יש לנו בזמננו איזה ביטוי, מעט שבמעט, שיירים מן המאור הגדול – "בית המקדש" – זהו בית המדרש, הישיבה, העולם הזה שמנסה ליצור מקום נפרד מן החוץ, מקום תורה – "עולם הישיבות".
אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. ארץ ישראל היא מקום השכינה, מקום התורה והעבודה. אבל יש עוד מקום שאסור לצאת ממנו, והוא דווקא בחוץ לארץ. "אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות" (כתובות קיא.). וברש"י שם: "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד". לעזוב מקום תורה שיש בו ריבוי של ישיבות המרביצות תורה תמיד, ללא הפסקה, זה חמור כמו לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. ואף לצאת מארץ ישראל ללמוד תורה מותר. נמצא שלא בארץ עסקינן, לא באדמה ולא במולדת, אלא בתורה עסקינן. ארץ ישראל היא המסוגלת ביותר לתורה, אבל אם בזמן הגלות התורה גלתה למקום אחר, הרי שמארץ ישראל יהיה מותר לצאת ללמוד תורה, וממקום התורה יהא אסור לצאת.
חז"ל מתארים את השתלשלות הקמת תלמודי התורה לתשב"ר בארץ ישראל. השלב הראשון היה שכל אחד מלמד תורה לבנו. השלב האחרון הוא שתיקן ר' יהושע בן גמלא להושיב מלמדי תינוקות בכל מקום. אך באמצע היה שלב נוסף – "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". היו מושיבים מלמדי תינוקות דווקא בירושלים, כי סברו שרק כך יוכלו למסור את התורה לילדי ישראל. התוס' (ב"ב כא.) מפרשים: "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה". ומביאים התוס' שאף לגבי מצוות מעשר שני, שצריך להעלותו לירושלים ולאוכלו שם, נאמר בפסוק: "למען תלמד ליראה". וכותב הספרי: "גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".
זהו הסוד של ירושלים ובית המקדש – מקום תורה ועבודה, מקום שהאווירה בו לא נותנת לאדם שבא לאכול פירות להישאר שליו, מקום שמושך כל אחד ליראת שמים ולעסק התורה הקדושה. ילד קטן שנמצא שם מצליח בתלמודו יותר מכל מקום אחר. הוא קולט שאין לו מה לעשות בעולם חוץ מתורה ועבודת ה'.
אף מצוות מעשר בהמה מפרש בספר החינוך (מצווה ש"ס) על דרך זו. הקב"ה רצה ליצור מצב שבכל משפחה יהיה תלמיד חכם. תלמיד חכם אמיתי צומח רק בבית המקדש. לכן, כשאדם צריך בכל שנה להעלות מעשר בהמה לירושלים ולאוכלו שם, הוא מושיב את אחד מבניו בירושלים ושולח לו את המעשר. ומה עושה הבן בינתיים? כמובן, נהיה תלמיד חכם, שהרי הוא חי סמוך לבית המקדש, וכשחוזר למקומו הוא משפיע תורה ומצוות על כל בני המשפחה.
עד היום התופעה קיימת ומתעצמת. אחינו בני חוץ לארץ אינם מוותרים על לימוד של שנים מספר בארץ ישראל, ובעיקר בירושלים. חלקם אף עוסקים בענייני המקדש והקרבנות. הלא דבר הוא. אין זה כי אם המשך ישיר של ההשפעה של "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
אם כן, בימים שאנו עוסקים באבלות על חורבן הבית ובציפייה לבניינו ולגאולה השלמה, עלינו להחיות בקרבנו את ההשתוקקות למצב הנעלה הזה, שבו בית המקדש בנוי ומשוכלל בירושלים וכל עם ישראל סביבו. שלוש פעמים בשנה, בעלייה לרגל, באים ורואים מקום שכולו עבודת ה', מקום שכולו קדושה, מקום שהאכילה בו מכפרת, והסנהדרין בלשכת הגזית, שממנה יוצאת תורה והוראה לישראל. עיר שלמה שכל עניינה מקרין וצועק עבודת ה'. כל אחד היה יוצא טעון בחשק רב לעסוק בתורה כראוי ולבנות את חייו בצורה נכונה, לשים את התורה ומצוותיה במרכז החיים ולעשות את תורתו עיקר ומלאכתו עראי. מקום עם חשמל של אידישקייט, שבכוחו להטעין את נפשו של כל ילד יהודי באנרגיה רוחנית מרוממת. נתאר לעצמנו בחור העומד באמצע תפילת נעילה בתוככי הישיבה – כמה חשמל של אידישקייט יש בזמן זה; ובבית המקדש הייתה הרגשה כזאת כל הזמן.
בית המקדש איננו, חרב בעוונותינו, ועלינו מוטל לחפש אותו ולדבוק במקומות התורה שאליהם גלתה קדושת המקדש, לבנות עולם שהוא "עולם התורה", ולשמור עליו שיהא כולו תורה וקדושה.
ידוע הסיפור על החזו"א זצוק"ל, שיהודי עשיר בשם ר' צבי הרשברג רצה להקים ישיבה בצפת. החזו"א אמר לו: ישיבה תקים דווקא כאן, בבני ברק. ישיבה הינה כמקום לייצור חשמל, וככל שמרוכז במקום אחד כוח הייצור, כך תגדל התפוקה וההשפעה על כל הסביבה.
ועינינו הרואות מקומות שלמים שמכוח הקמת מקומות תורה יצאה השפעה כבירה על כל הסביבה, ומהם השפעה על כלל ישראל כולו. כמה תורה יצאה לכלל ישראל מישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, ואחר כך בעיר החדשה ובשאר הסניפים שהיו ברחבי הארץ. ידוע שהכול התחיל מיהודי בהודו בשם יוסף שלום, ששלח למרן הבן איש חי שרצונו להקים בית חולים בירושלים. השיב לו הבן איש חי: עד שאתה בונה מקום לתיקון הגוף, בנה מקום לתיקון הנפש; בנה מקום שיכניס את ירושלים לאווירה כעין בית המקדש – אווירה רוחנית אמיתית. ועינינו רואות עד כמה צדקו דברי מרן הבא"ח, ועד כמה הועילו לעם ישראל ולציבור בני התורה הספרדים בפרט, כאשר גאוני עולם גדלו ובנו עולם תורה שלם בין כותליה, ממרן הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל ועד תלמידיו הגדולים הפזורים בארץ ובעולם.
כמה תורה וקדושה השפיעה לדורנו העיר בני ברק, שנבנתה על ידי החזו"א, בריכוז גבוה של תורה ועמליה. כמו כן ישיבת מיר בירושלים, שנהפכה לשכונה שלמה של תורה. וכן בחו"ל, ישיבת לייקווד בארה"ב, שהפכה את אמריקה כולה. ככל שנוצר עולם של תורה, ההשפעה על כלל ישראל התעצמה והתחזקה. לזה אנחנו מקווים ומצפים – לבניין בית המקדש, שתהיה השפעת התורה על כלל ישראל בשלמות. כדבריו הידועים של אור העולם רבינו הגר"א: 'יהי רצון שתבנה בית המקדש במהרה בימינו – ותן חלקנו בתורתך', כי שלמות התורה והשגתה העליונה תגיע רק בבניין בית המקדש.
עלינו לדבוק במרכזי התורה ולחנך בהם את ילדינו. מקומות שמשדרים בהם שכולם עוסקים בתורה תמיד – זה מחדיר בנו את ההכרה שהכול נע סביב תורה ועבודת ה'.
"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'". הציפייה והתשוקה להיות בחצרות ה' יכולה להביא לכלות הנפש. כך מתאר דוד המלך את רגשותיו להסתופף בבית ה'.
בתקופה זו, שבה אנו מתמודדים עם "גזרת הגיוס", בשורות קצרות ניתן לומר כי שורש המאבק טמון בדברים הללו.
"זה לעומת זה עשה האלוקים" – "עולם התורה" כנגד "עולם הצבא". הדרך הטובה ביותר להחליף את עולם התורה ולרוקנו היא באמצעות "עולם הצבא".
ככל שנתבונן עד כמה עולם הישיבות הוא "עולם" על כל המשתמע מכך, נראה עד כמה הצבא הוא עולם שלם כנגדו.
ימי הנעורים מתאפיינים בכך שהם שנים ללא טרדות של פרנסה ומשפחה. שנים בהם האדם פנוי להתמסר כולו לאידיאל חשוב. שנים אלו הן שנות צמיחה וגדילה, שבהן הנער מעצב את נפשו בהתאם לסביבה שבה הוא גדל.
השותפות לחיים בשנים אלו עם חברים בני גילו יוצרת קרבה ואחווה. המגורים המשותפים במשך זמן ממושך הופכים את הקבוצה למגובשת ותומכת. אנשים נעשים כאחים זה לזה לאורך השנים.
נער שגדל בשנים אלו בעולם התורה, בקרב חברים בני עלייה, מייסד את כל מציאותו וטבעו כבן תורה. הוא נוצר וצומח בחממה של הישיבה, ובית יוצר זה מגדל עוד ועוד תלמידי חכמים ובני תורה.
מנגד עומד העולם שהוא היפך התורה – 'עולם הצבא'. הוא לוקח את הנערים ומכניס אותם ל"כור ההיתוך הישראלי" (כדברי ראשי הציונות בזמנו), עולם שלם שמעמיד במרכזו את המלחמה, את "כוחי ועוצם ידי", את המדינה על כל פרטיה. ברוח זו הוא מגדל את אותם נערים בצוותא, במגורים משותפים לאורך זמן, באווירה כזו שאין להם בעולמם כלום חוץ מהצבא: לבוש נפרד, שפה נפרדת ומושגים נפרדים. כך הוא מעצב את הצעירים בשנות הגדילה וההתפתחות שלהם, כרצונו.
אצל בני התורה, "חבר שלי מהישיבה" – זה אומר הכול. זה מסביר כל התמסרות וכל קרבה גם לאחר שנים, ומבטא התמסרות הדדית וקרבה רוחנית שלא פגה עם השנים.
אצל הצד שכנגד, "חבר מהצבא" – יש אותה עוצמה, אלא שאין בחברות זו שום עניין רוחני, אלא רעות רגשית בלבד.
מיותר להסביר עד כמה עמוק ועד כמה עיקש המאבק הזה על ה"עולם". כיעקב ועשיו, המתמודדים על נחלת שני העולמות.
כביכול, הצבא בא להגן על ארץ ישראל, אך כבר ראינו למעלה שארץ ישראל מעלתה היא בכך שהיא "מקום תורה". אם היא מתרוקנת מתורה, חוץ לארץ של תורה טובה הימנה.
עולם התורה הוא זה שהופך את ארץ ישראל לארץ הקדושה, לארץ שממנה יונק עם ישראל השפעה של קדושה, תורה ויראת שמים.
מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל עמד בהלווייתו של הרב מפוניבז' רבי יוסף שלום כהנמן זצוק"ל. ההספדים היו באידיש, והבן אומר לאביו: "אבא, אינני מבין מה מדברים כאן, אבל אני מרגיש עולם מלא תורה ויראה. יש כאן ציבור גדול שנותן הרגשה עילאית ומיוחדת". ענה לו אביו: "עוד יבוא היום שבו יהיה לנו גם כן עולם שכזה".
כבר כמה שנים שאנו זוכים לראות כיצד עולם הישיבות הספרדי נבנה ומתעצם. רבבות עמלי תורה, תלמידי חכמים ובעלי הוראה, המקשרים בין התורה של עולם הישיבות בארץ ישראל לבין יראת השמים והאמונה השורשית של עדות המזרח. כך הם עוסקים בתורה מתוך חמימות של יראת שמים, תפילה ועבודת ה'. וכדבריו הידועים של הרמב"ם: "כל מי שנדבה רוחו והבינו מדעו לעמוד לפני ה', הרי זה נתקדש קודש קדשים". נמצא שעולם התורה הוא קודש הקודשים, וזוהי מציאות של השראת השכינה בתוך חיי האדם, עד שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.
