ירושלים של מעלה איבדה בערב חג הסוכות את אחת מדמויות ההוד שהאירו את סמטאותיה במשך עשרות שנים. המקובל רבי דוד שלום בצרי זצוק״ל, ראש ישיבת השלום, היה מן השרידים המובהקים של עולם המקובלים הירושלמי: תלמיד חכם שכל ימיו דבק בתורת הנסתר, עובד השם בפרישות ובטהרה, ובד בבד איש של שלום, חסד וקירוב לבבות. דלתו היתה פתוחה לפני גדולי תורה ומקובלים, אך באותה טבעיות ממש גם לפני יהודי פשוט שנקלע לשוק מחנה יהודה וביקש ברכה, עצה או מעט חיזוק.
מקובל על הבריות
שני השמות שניתנו לו בבריתו כמו ניבאו את דרכו. דוד על שמו של נעים זמירות ישראל, ושלום כדי שירבה שלום בעולם. כל ימיו נשא את שירת התורה על שפתיו, וכל ימיו ברח מן המחלוקת. הוא לא ביקש שררה, לא נהג בגינוני כבוד ולא נתן למחיצות של מעמד להפריד בינו לבין הזולת. החיוך השקט, הדיבור הרך והיכולת לראות את הטוב היו חותמו המובהק.
שורשים של קדושה
רבי דוד נולד בירושלים ביום י״ד במנחם אב תש״א, להוריו רבי יוסף בצרי זצ״ל והרבנית ויקטוריה ע״ה. משפחתו היתה נטועה עמוק בעולמם של חכמי בבל וירושלים: אביו היה מצאצאי משפחתו של מרן הבן איש חי, ומצד אמו היה נינו של המקובל האלקי רבי יהודה פתיה זצוק״ל.
בברית המילה ישב רבי יהודה פתיה כסנדק. לאחר הברית מסר לנכדתו, אמו של התינוק, את ספרו יין הרקח על האדרא רבא, וביקש שתשמור עליו עד שהילד יגדל ותעניק לו אותו. רבי יהודה פתיה הסתלק כשנה לאחר מכן, אך המתנה והברכה נשארו. כשהנער בגר, קיבל את הספר ואת דברי הסבא הגדול, והקשר לתורתו של רבי שמעון בר יוחאי נעשה לציר מרכזי בחייו.
כבר בילדותו ניכרו בו עדינות הנפש, היושר והוויתור. אחיו סיפרו כי מעולם לא מצאו בו התנהגות שאינה הולמת בן עלייה. בבית ובין חברים היה מוחל, סולח ונזהר שלא לפגוע. גם בשנים שבהן נדרש להביע עמדה ציבורית, עשה זאת מתוך אחריות גדולה ומתוך רצון שלא לבטל אדם ולא להכאיב ליהודי.
מישיבת פורת יוסף אל תורת הסוד
את תורתו קנה בישיבת פורת יוסף, מפי חכמי ירושלים וגדולי הדור. בין רבותיו נמנו רבי יהודה צדקה זצוק״ל, רבי יהודה מועלם זצוק״ל, חכם בן ציון אבא שאול זצוק״ל, חכם מנצור בן שמעון זצוק״ל וחכם יעקב עדס זצוק״ל. לאחר נישואיו לרבנית הצדקנית מרת ציפורה ע״ה, בתו של המקובל חכם סלמן מוצפי זצוק״ל, המשיך בלימודי דיינות בבית המדרש למורים ודיינים שבחסות הראשון לציון רבי יצחק נסים זצוק״ל.
חותנו, חכם סלמן מוצפי, עודד אותו להעמיק בחכמת הקבלה. רבי דוד נכנס אל עולם הסוד ביראה ובצעדים מדודים, קיבל מחותנו וממקובלים נוספים את יסודות הכוונות, ודבק בדרך הרש״ש הקדוש. לימים נעשה בעצמו למורה דרך למבקשי חכמה זו. הוא הקפיד כי יראת התלמיד תקדם לחכמתו, ובחן היטב את הנכנסים לשיעוריו, מתוך אחריות למסורת שנמסרה מדור לדור.
תפילותיו היו עבודה של ממש. שעות ארוכות עמד עטוף בטלית ותפילין, מכוון בכל תיבה ומתמסר לעבודת קונו. בימי הסליחות היה קולו בוקע לבבות; לא בכוח החזנות בלבד, אלא בדמעות ובכנות של מי שכל מילה בתפילה היתה אצלו מציאות חיה.
החזון שהפך לבית של תורה
כבר בצעירותו ביקש להוסיף מסגרות חדשות של תורה. הוא היה מן הראשונים שהקימו כולל חצות, שבו עסקו אברכים בתורה מחצות הלילה ועד תפילת ותיקין. הוא ייסד גם מסגרת בין הזמנים לבני נוער, מתוך הבנה כי דווקא בימים שאין בהם סדרי ישיבה קבועים יש להעניק לצעירים מקום של לימוד, שייכות ועידוד.
בהמשך היה שותף להקמת ישיבת חברת אהבת שלום עם תלמידו הגאון רבי יעקב הלל שליט״א. השניים ביקשו להחיות את דרך החבורה של מקובלי בית אל ולהעמיד תלמידים בתורת הרש״ש. לימים נפרדו המסגרות מתוך הבדלי דרך, אך לא מתוך מחלוקת. הלבבות נשארו קשורים, כפי שהעיד רבי יעקב הלל במסע ההלוויה.
רבי דוד הקים את ישיבת השלום ברחוב תחכמוני, סמוך לשוק מחנה יהודה. תחילה פעלה הישיבה במבנה ישן, ובהמשך, בסיוע בנו הגדול רבי יצחק בצרי שליט״א, הוקם הבניין שנעשה לאבן שואבת למבקשי השם. במקום פעלו כוללים, שיעורי קבלה, תיקונים ותפילות, אך מעל הכול היתה בו רוח של הכנסת אורחים. מסגרות שלא היה להן מקום מצאו בו קורת גג, ותלמידי חכמים מצאו בו פינה שקטה לעמלם.
אחד המראות שסיפרו הכול על המקום היה המנעד האנושי שנכנס בשעריו. מקובלים נסתרים, ראשי ישיבות, דיינים ואדמו״רים ישבו לצד יהודים פשוטים, מחפשי דרך ועוברי אורח מן השוק. איש לא נדרש להציג תואר כדי לזכות במאור פנים. אחד מוותיקי ירושלים תיאר כיצד היה מניח את סלי הקניות, שותה כוס קפה ולומד כמה דקות; ובכל פעם ראה את רבי דוד בפעולה אחרת — מקבל קהל, לומד, מתפלל, ולעתים אף מנקה בעצמו את הכניסה. הוא לא ראה בעצמו בעל הבית, אלא שמש של עם הקודש.
תורה שמבקשת להגיע אל העם
עבודתו בקודש לא הסתגרה בין כותלי בית המדרש. רבי דוד האמין כי יש לקרב לבבות ולהביא את אור התורה גם אל מי שעומד רחוק. לכן יצא לערים, ערך תפילות ותיקונים, נשא דברי חיזוק וקיבל כל אדם בסבלנות. גם כאשר ידע שפגישה אחת לא תשנה באחת אורח חיים שלם, ראה ערך בעצם המפגש ובאפשרות להסיר מחיצה אחת מלבו של יהודי.
הוא חיבר בין שמירת מסורת הקבלה בצניעות לבין רצון להנגיש לעם טעימה מעולמה. מתוך אהבתו לזוהר הקדוש חיבר את מעשיות הזוהר, כדי שגם מי שאינו מצוי בעומק הסוגיות יוכל להכיר את סיפוריו ואת אורו. זו היתה דרכו: לשמור על יראת הסוד, ובה בעת לפתוח שער של שייכות.
קשריו חצו חוגים ועדות. מקובלים, אדמו״רים, ראשי ישיבות ומזכי הרבים מצאו אצלו שפה משותפת. לא התווית היא שקבעה בעיניו, אלא כנות הבקשה ועבודת השם. אפילו כשהדרכים היו שונות, ביקש למצוא את נקודת האור ולא את נקודת המחלוקת.
לב שנשא את צרת היחיד
מאחורי דמות המקובל והפרוש עמד לב רך במיוחד. שעות רבות היה שומע את מצוקותיהם של הבאים, בוכה עמם ומתפלל עבורם. הוא לא הסתפק בברכה כללית. פעמים רבות בירר, עודד, פתח את כיסו וחיפש דרך מעשית לסייע. אנשים יצאו מחדרו בתחושה שמישהו נשא איתם ולו לזמן קצר את משאם.
אהבתו לילדים ולמשפחות היתה מן הנושאים המזוהים עמו ביותר. ברכתו הקבועה היתה לריבוי בנים ובנות בישראל. הוא עודד הורים, סייע למשפחות ברוכות ילדים, ובמקרים שונים העניק תמיכה חודשית בתקופת ההיריון. בעיניו, כל ילד יהודי היה עולם מלא, חוליה נוספת בבניין הדורות ובתקוות הגאולה.
בני הבית והמשמשים ידעו כי כאשר משפחה נמצאת בצומת של חרדה וקושי, כל סדר היום יכול להידחות. הוא ביקש להשיב תקווה, לחזק את תחושת האחריות לחיים ולהעמיד לצד הפונים תפילה ותמיכה. סיפורים רבים נקשרו לברכותיו ולעידודו, אך בעיניו לא המופת היה העיקר אלא היהודי שמולו.
פרישות ללא ריחוק
רבי דוד חי בפרישות מופלגת. במשך עשרות שנים נמנע מאכילת בשר, מיעט מאוד באכילה, הרבה בצומות והתרחק מתענוגות העולם הזה. רוב שעותיו עברו בישיבת השלום, בתורה, בתפילה ובקבלת קהל. גם ביתו הפרטי היה מבחינתו תחנה משנית לעומת בית המדרש והציבור שהמתין לו.
אולם הפרישות לא הפכה אותו לאדם מרוחק. להפך: ככל שתבע מעצמו יותר, כך נהג בזולת ברחמים גדולים יותר. הוא לא ביקש מאחרים לחיות על פי מדרגותיו, ולא מדד אנשים לפי הישגיהם. הוא ראה בכל אחד נשמה המבקשת את מקומה, וידע לדבר עם נער וזקן, תלמיד חכם ובעל מלאכה, באותה פשטות ובאותו כבוד.
לאחר פטירת רעייתו הרבנית ציפורה ע״ה בערב חג הפסח תש״פ, התקשה לשוב לבית שהיה מלא בנוכחותה ועבר להתגורר תקופה בישיבה. בקיץ תשפ״ג, לאחר אירוע לבבי, עבר לבית בנו רבי שלמה שליט״א בבני ברק. הוא בחר בבית מלא הילדים, שאותם אהב כל כך, ושם עברו עליו שנותיו האחרונות.
עד הנשימה האחרונה
גופו נחלש בשנים האחרונות, לאחר שנים של צומות וסיגופים, אך דבקותו לא נחלשה. גם כאשר זיכרונו האישי נפגע, פסוקי התנ״ך ודפי הזוהר נותרו חיים בפיו. בני משפחה תיארו כיצד ישב בראש השולחן, ספר פתוח לפניו, קורא בניגון ובהתלהבות של נער המקבל עתה את התורה.
ביום י״ד בתשרי תשפ״ז, שעות ספורות לפני כניסת חג הסוכות, נחלשה נשימתו. גם אז ישב ושינן דפי זוהר בעל פה. הרופא ביקש ממנו להתרכז בנשימה, אך רבי דוד המשיך בלימודו. בני הבית הבינו כי מי שדבק כל חייו בתורת רבי שמעון בר יוחאי מבקש להיפרד מן העולם כשאותן מילים קדושות על שפתיו.
עם היוודע דבר הסתלקותו נהרו תלמידים, בני משפחה והמוני מכרים לישיבת השלום. הספידוהו הראשון לציון הגאון רבי דוד יוסף שליט״א, בניו הרבנים שליט״א, תלמידו הגדול הגאון רבי יעקב הלל שליט״א וגדולי תורה נוספים. מדברי כולם הצטיירה אותה דמות: אדם שידע סתרי תורה, אך סודו הגדול היה לב טוב; מקובל שהתקבל על הבריות מפני שהוא עצמו קיבל כל אדם.
מורשת של שלום
רבי דוד בצרי זצוק״ל הותיר אחריו משפחה גדולה של רבנים ומרביצי תורה, תלמידים רבים ומוסדות חיים ותוססים. אך המורשת איננה מסתכמת ברשימת מפעלים. היא נמצאת בדרך שבה בנה בית מדרש שאינו ננעל בפני יהודי; בזהירות שבה ברח ממחלוקת; באחריות שבה מסר את חכמת הקבלה; ובאמונה שכל נשמה ראויה למילה טובה, לתפילה ולמקום.
במלאת השבעה, חסרה דמותו בישיבת השלום וברחובות ירושלים. חסר הקול המנגן בזוהר, חסרה התפילה הארוכה, חסר החיוך שקיבל את פני הבאים. אולם קווי דמותו מוסיפים להורות דרך: להעמיק בתורה בלי להתרחק מן העם, להתעלות בלי להתנשא, לעמוד על משמר הקדושה ובאותה שעה להרבות שלום.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. יעמוד בתפילה על משפחתו, תלמידיו ועל כל עדת ישראל, שנזכה במהרה לישועה ולביאת משיח צדקנו, כפי שביקש והתפלל כל ימיו.
נכתב ע"י אחיינו יבדלחט״א הרה״ג יהודה בצרי שליט״א, מרבני ישיבת באר התלמוד אופקים ומחשובי האברכים בקהילת ׳נחלת יוסף׳ אופקים
