בשיחת סיום לסוף הזמן שנמסרה בהיכל הישיבה, התבטא מרן ראש הישיבה שליט"א באופן חריג על המצב השורר בארץ הקודש. כותל המזרח מגיש את דבריו המלאים:
"אנו עומדים בסוף הזמן, אך זהו סוף זמן קשה. לא כמו בכל שנה שמסיימים חורף ומתחילים בקיץ. אנו עוברים תקופה קשה מאוד.
צריך לדעת שיש מלחמה חיצונית ויש גם מלחמה פנימית. וכמו שהגדיר את זה הגרמ"ה הירש שליט"א, יש מלחמה חיצונית שבה אנחנו רואים את הסיעתא דשמיא, ממש ניסים ונפלאות כל מה שקורה. למעלה משבועיים במלחמה עם מעצמה גדולה וב"ה לא יאומן כי יסופר, כולם חושבים שלא היה אף פעם כדבר הזה, משתוממים. מלחמה כזאת עם כ"כ הרבה טילים ונשק שזרקו לארץ וממש כמות מזערית הצליחה להרוס ולפגוע, וח"ו אם היה פוגע כמה קורבנות ואיזו שואה היתה כאן. רואים כאן הרבה סיעתא דשמיא.
אבל ישנה גם את המלחמה הפנימית, מלחמת היצר, המלחמה הגדולה כפי שמגדיר אותה החובות הלבבות, ישנה גזירה קשה על כל עולם הישיבות שרוצים לגייס אותם, וזאת סכנה שמרחפת כל כך הרבה זמן והיום היא מחריפה הרבה יותר, ומי יודע ברגע שתשקוט המלחמה מה יהיה עם בני הישיבות. בדרך הפשוטה זה חסר סיכויים ואנו צריכים ניסים מעל הטבע שהקב"ה יעשה לנו בכדי שנוכל להמשיך וללמוד בישיבות הקדושות שעולם הישיבות ימשיך לעלות ולפרוח.
כנראה שהקב"ה רוצה מאיתנו מסירות. באמת שבשבועות האלה היתה כאן מסירות עצומה בהיכל הישיבה שלמדו במסירות נפש מה שלא היה בהרבה ישיבות שלא יכלו לפתוח, עם כל ההפרעות והמצב המתוח היתה כאן מסירות נפש ללמוד בהתמדה ולסיים את הזמן מתוך לימוד תורה. הקרבה כזאת איני יודע אם היתה בהיסטוריה. בחורים צעירים יושבים ולומדים ומתמידים עם כל הקושי והמתח הגדול שמסביב. והקב"ה רוצה מאיתנו, כמו שעד היום היה לימוד מתוך מסירות נפש, כך גם בימי בין הזמנים שיש לנו היום, ימשיכו ללמוד במסירות נפש, כי צריך הרבה תפילות והרבה זכות של לימוד תורה שיסיר מעלינו את כל הגזירות הקשות והרעות. אולי אנחנו לא מרגישים את זה אך גדולי הדור יודעים מה שקורה בחדרי חדרים ומבינים שהסכנה גדולה מאוד.
לכן, אנחנו אמנם מסיימים את הזמן הזה, אך את לימוד התורה אנו ממשיכים הלאה, כל אחד ימצא את הזמן והפנאי עם כל העזרה למשפחה בבית מה שצריך לקראת חג הפסח, לאחוז בלימוד התורה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, היום אנחנו צריכים את הזכויות האלה.
הגאון מוילנא מסביר בשיה"ש, שישנם שני הגדרות של אהבת הקב"ה לעמ"י, יש חיבוק ויש נישוק. חיבוק זו אהבה חיצונית אך נשיקה זו אהבה פנימית. וכך זה ביחס לקב"ה. את החיבוק של הקב"ה אלינו אנו רואים מבחינה חיצונית עם האויב החיצוני, איך שהקב"ה ממש מחבק את עמ"י, דבר שצריכים ללמוד אותו ולהתבונן בו.
אך עם האויב הפנימי אנו צריכים סיעתא דשמיא, שתהיה לנו נשיקה מהקב"ה אלינו. מצידנו אנו צריכים להתאמץ להיות אנו נושקים לקב"ה, להסיח דעת מכל המפריעים והסובבים ולשבת וללמוד תורה בכדי שהקב"ה יראה שאנחנו רוצים את הנשיקה שלו אלינו, ונזכה לחזור לספסל הלימודים בזמן קיץ הבעל"ט באותו המרץ ושח"ו לא יושבת לימוד התורה מכל עולם התורה ועולם הישיבות.
מצד אחד נפרדים מרבני הישיבה, אך לא מלימוד התורה. כל אחד ואחד עם המטען הגדול של אהבת התורה והשמחה בלימוד התורה שהוא הטעין כאן במשך הזמן, צריך להמשיך הלאה בימי בין הזמנים שיהיה הכל רצף אחד, ונזכה לנשיקה מהקב"ה ואף ליותר מזה, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל, שנזכה לנשיקה הגדולה מהקב"ה שיגאל אותנו מכל הצרות וניגאל גאולה שלימה במהרה בימינו אמן".
