(מסקנת הדברים מופיעה בסוף המאמר).
הנה מצאנו בדין 'עני המהפך בחררה' המבואר בקידושין (נט.) ובחו"מ (סי' רלז), שכל היכא שיש לפנינו אדם ש'מהפך' בדבר מה ע"מ לזכות בו, אסור לזה שבא אחריו להקדימו, על אף שהראשון עדיין לא זכה באותו הדבר מן הדין. ומצאנו להדיא שדין זה איירי גם במי שרוצה להשכיר עצמו כפועל במקום שיש כבר פועל אחר, שאסור לו להשכיר עצמו במקום חבירו. והכי גרסי' בקידושין (נט.) רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא אזל רבי אבא זבנה, אזל רב גידל קבליה לרבי זירא, אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא, אמר ליה המתן עד שיעלה אצלנו לרגל, כי סליק אשכחיה, אמר ליה עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי, אמר ליה נקרא רשע, ואלא מר מאי טעמא עבד הכי, א"ל לא הוה ידענא וכו'. ע"ש.
ובש"ע פסק בסתם (חו"מ סי ' רלז ס"א) בזה"ל 'המחזר אחר דבר לקנותו או לשכרו, בין קרקע בין מטלטלים, ובא אחר וקנאו, נקרא רשע. והוא הדין לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר וכו' ע"ש. וממה שכתב שהוא הדין לרוצה להשכיר עצמו לאחר, מבואר שאם יש לבעל הבית פועל בביתו שאסור לפועל אחר להשכיר עצמו לאותו בעל הבית אם יגרום הדבר שהפועל הראשון יפסיק לעשות מלאכתו. ובאמת, שבביאור הגר"א (סי ' רלז סק "ד) כתב שהמקור לדין השני שכתב מרן 'שהוא הדין לרוצה להשכיר עצמו לאחר', הוא ממאי דגרסי' בב"ב (כא:) ש'מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וכו'. ושם בתוס'. ע"ש. ויש לעי' בכוונת רבינו הגר"א בזה, מה התחדש שם גבי מאי דמרחיקין מצודת הדג וכו' שלא התחדש בדין עני המהפך. ואכן יבואר להלן שיש בשאלה זו נפק"מ לענין הלכה. ועכ"פ בנידו"ד כיון שכפי הנראה הסכימו מנהלי העבודה לקבל איש פלוני, לכא' נחשב אותו פלוני כעני המהפך בחררה, ואסור למאן דהו לגרום שידחו את אותו פלוני, ומי שיעשה כן מקרי רשע. ופשוט שאין להקל בכך מחמת שעדיין לא חתמו מנהלי העבודה חוזה עבודה עם אותו פלוני, שהרי איסור זה הוא גם כאשר הראשון 'מחזר אחר דבר לקנותו או לשכרו', כלשון מרן, 'שאם בא אחר וקנאו, נקרא רשע'. ע"ש.
ונמצא שהאיסור שי יך גם כאשר הראשון עדיין לא גמר את המקח, והיה רק מחזר אחר הדבר, ועל זה כתב מרן 'והוא הדין לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר' ע"כ. ואמנם, פשוט שבעצם הגשת המועמדות אין כלל איסור משום עני המהפך בחררה, על אף שיש כבר מי שהציע עצמו לפניו, שהרי הנהלת מקום העבודה ודאי חפצים שיגישו עוד ועוד אנשים את מועמדותם על מנת שמתוך המבחר יוכלו למצוא את בעל הכישורים היותר גדול שיטיב עמהם בעבודתו, וא"כ הוא דבר המסוכם מראש עם זה שהגיש ראשון את מועמדותו שיהיו עוד שיגישו את מועמדותם כמו שהוא הגיש.
ואולם לכא' יש לתלות נידון זה בפלוגתא דרבוותא, (קידושין נט.) כי הנה נחלקו הראשונים אם איסור זה ליטול מעני המהפך בחררה הוא גם בכגון מציאה או הפקר שאי אפשר היה למצוא מעי"ז במקום אחר. דיש מהראשונים דסברי דאפי' הכי יש איסור ליטול מזה שמהפך בחררה, דעכ"פ העני קדם לו, אולם ישנם הרבה ראשונים דסברי דלעולם אין איסור גבי חררת הפקר או מציאה, ודוקא בכגון מקח הוא דאסרו חז"ל, מחמת שהיה יכול למצוא חררה כזו גם במקום אחר. ודעת רש"י שאיסור זה קאי גם בחררה של הפקר, ולשונו שם שהיה העני 'מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר וכו'. ע"כ.
ועי' בר"ן בקידושין (כד. מהרי"ף ) שכשיטת רש"י סבירא ליה להרמב"ן דאיתא להך דינא דעני המהפך גם במציאה, וכ"פ גם הרי"ד בפסקיו, וכן ראיתי בדעת הרשב"ם (ונשמט ממני מקומו) וכן נקטי' בדעת הרמב"ם. ואולם, בדברי הרא"ש (סי ' ב') לאחר שהביא את פרש"י, הביא את דברי ר"ת הסובר שבחררת הפקר ליכא איסורא. והוכיח כן מהא דתנן בפאה (ומייתי לה בב "מ י .) 'נפל לו עליה, ופרש טליתו עליה, מעבירין אותה הימנו' ע"כ. שמבואר שם דעני הבא ליטול פאה ופרש טליתו עליה הראוייה לעניים (דאין העני זוכה בפאה בכהא"ג) דהגם שע"י שפרש טליתו הוי ליה כעני המהפך באותה הפאה לזכות בה, שפיר אמרי דמעבירין אותו הימינה ויזכה בה איזה עני שיזכה, ולא מקרי אותו עני שיטלנה בשם 'רשע', אע"פ שזה שפ ירש טליתו היפך בה לזכות בה. וא"כ (כן הוא בדברי ר "ת) חזי' דאין איסור ליטול מהעני המהפך בחררת הפקר, ועל כן פירש ר"ת דבהפקר ומציאה לא מקרי רשע לפי שאינה מצויה בכל מקום, 'וכל הזריז לקדום ולזכות בה מותר'. כלשונו.
וע"כ פירש ר"ת שדוקא במכר או שכירות שיכול לקנות או להשתכר במקום אחר, כי הך עובדא דרב גידל, דאיירי (לשיטתיה) בעני שהיפך 'לקנות' חררה, דוקא בכהא"ג הוא דאסור ליטול מהעני המהפך, מטעם שיש קובלנא על מי שיכול לקנות ממקום אחר, ובא לקנות באותם דמים את חררת העני, מה שאין כן באופן שאין ברירה אחרת למצוא כמו חררת העני במקום אחר, כיון שעכ"פ העני עדיין לא זכה בחררה, בזה אדרבא, כל הזריז ליטול יטול, והרי זה מותר. ע"ש ברא"ש. וכן הוא לשון הרשב"א 'עני המהפך בחררה, לאו בחררה של הפקר קאמר, דכיון דלאו כל יומא משכח, אם קדם וזכה הרי זה זריז ונשכר, וכדאמרינן בפאה (פ "ד , מ"ג) נפל לו עליה, פירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנו, ומדקאמר מעבירין משמע אפילו לכתחילה, אלא הכא במהפך בחררת בעל הבית להשתכר לו קאמר, לפי שזאת נפש רעה, שאם לא ימצא כאן ימצא אצל אחר להשתכר אצלו. והיינו דבמכר איכא משום עני המהפך בחררה, לפי שימצא במקום אחר לקנות, אבל במתנה לא וכו'. ע"ש.
ובשיטת ר"ת והרשב"א עיקר החילוק בין 'מכר' להפקר' הוא שכל מקום שאפשר למצוא דוגמתו במקום אחר בזה הוא דאסור ומקרי רשע, כי עיקר האיסור הוא שיש בזה רוע לב ו'נפש רעה' (כלשון הרשב"א) ליטול את המיועד לחבירו בזמן שיכול ליטול כיוצא בו ממקום אחר. מה שאין כן בדבר שאינו מצוי, לא אסרו חכמים, וודאי לא מקרי רשע. ועפ"ז כתב הרמ"א (שם בסי' רלז) שגם במכר, אם הוא מקח שקשה למוצא לקנותו במקו"א או שאפשר למוצאו אבל לא במחיר זול כמו במה שמהפך העני, דאין בזה איסור ליטול את מה שהיפך בו העני, כיון שעכ"פ עדיין לא זכה בזה העני, ולשון הרמ"א 'וכן אם קונה דבר אחד ובא חברו ויוכל לקנותו בזול שאינו מוצא לקנותו כך במקום אחר, הוי כמו מציאה ויכול לקנותו כל זמן שלא זכה בו הקונה ע"כ. והטור תפס בזה כר"ת וכן כתבו התוס' וכן הוא במרדכי בקידושין (סי ' תקכ"ד), וכן הכרעת הריטב"א בחידושיו. ע"ש.
ויש עוד ראשונים לכאן ולכאן, ונמצאת לפנינו מערכה לקראת מערכה. ומעתה יש לומר לכא' דנידון השאלה דידן תליא בפלוגתא זו, כי אם אותו מקום העבודה או מקום הלימודים בנידון השאלה, הוא מקום של א ימצא כמותו בנקל, הוי כמציאה, שאליבא דר"ת והתוס' והרא"ש והרשב"א והריטב"א והטור יש להתיר ליטול המשרה על ידי לחצים חיצוניים, על אף שידחה מי שכבר נתקבל למשרה, מה שאין כן אליבא דרש"י והרשב"ם והרמב"ן והרי"ד שיש איסור ליטול חררה שהיפך בה עני הגם שהיא הפקר, א"כ חוזר להיות איסור בנידו"ד. וכפי הנ"ל.
ומעתה יש לנו לבאר איזו שיטה היא עיקר בדעת מרן הש"ע, דהנה לפום ריהטא נראה לדינא בדעת מרן הש"ע כדעת רש"י ודעימיה, שיש איסור של 'עני המהפך' גם בהפקר ומתנה. כי הנה לשון מרן בש"ע (חו "מ סי' רלז סעי' א) "יש אומרים שאם בא לזכות בהפקר או לקבל מתנה מאחר, ובא אחר וקדמו, אינו נקרא רשע, כיון שאינו דבר המצוי לו במקום אחר. ויש אומרים דלא שנא'. ע"כ. וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה דסברא ראשונה נראית עיקר. ולפי"ז לפי מאי דקיי"ל בדעת מרן בעלמא כיש אומרים בתרא, נמצא מבואר לכא' דהכרעת הש"ע דאיתא להך דינא גם בהפקר ומתנה. ואליבא דהרמ"א העיקר בזה כר"ת להקל. ואולם, בספר נתיבות המשפט כתב שהעיקר בדעת מרן הש"ע להתיר ליטול חררת הפקר שהיפך בה עני, וכשיטת ר"ת, שהרי כתב שם הש"ע גופיה (שם סעי' ב ) ש'אם שכר בעל הבית מלמד אחד, יכול בעל הבית אחר לשכר אותו מלמד עצמו. ע"כ. ע"ש.
וכתב ע"ז הסמ"ע (סק"ח) שטעם ההיתר בזה הוא מחמת ש'הסברת הלימוד ועיונו אין מלמדים שוין, וה"ל כדבר שאינו מצוי וכו'. ע"כ. וכוונתו של הסמ"ע לומר, ד'מלמד' הוי כחררת הפקר, שאין בה איסור של 'עני המהפך', ולפי"ז נמצא שמרן הש"ע פסק בזה כשיטת ר"ת. ולשון הנתיבות בביאורים (שם סק "ב ) דע"פ דברי הסמ"ע 'מוכח דגם המחבר סתם כדעה הראשונה', שהיא שיטת ר"ת להתיר ליטול חררת הפקר מעני המהפך בה. ולפי"ז הדרא דינא להתיר בנידו"ד. ואולם, יש להוכיח לכא' שגם בשיטת ר"ת ודעימיה יש לצדד לאסור בנידו"ד, דהנה יעוי' בתוס' ב"ב (כא:) שהקשה ר"ת על שיטת עצמו דאין איסור בחררת הפקר, דיש להקשות ע"ז ממה שאמרו שמרחיקין מצודת הדג כמלא ריצת הדג. ע"כ. ופרש"י שם 'מרחיקין מצודת הדג מן הדג. צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו מרחיקין שאר ציידין מצודתם משם, אלמא אע"ג דלא זכה ביה ולא מטא לידיה מרחיקין משם, דאמר ליה קא פסקת לחיותי'. ע"כ. וכתבו ע"ז התוס' ד'אע"ג דר"ת מפרש דבדבר של הפקר אפי' רשע לא מיקרי כדתנן (פאה פ "ד מ"ג) וכו'. וכן תנן בפ"ק דב"מ (דף י .) ראה את המציאה וכו' (שבדבר של הפקר ליכא איסורא), לא קשיא, דאע"ג דהוי דבר של הפקר מ"מ בכמה מקומות ימצא שיוכל לפרוס מצודתו, ועוד דהכא אומנותו. עכ"ל התוס'. והנה נמצאו בזה בתוס' ב' תירוצים, דלתירוץ ראשון כל מה שהתיר ר"ת גבי הפקר הוא דוקא בסוג הפקר שאינו מצוי להשיג כמותו במקום אחר. ולפי"ז גם בנידו"ד הוא בכלל ההיתר, שהרי בנידו"ד מקום העבודה הוא מקום שאינו מצוי.
אולם לפי התירוץ השני מה שיש לאסור בהך דינא דמצודת הדג הוא גם אם הוא סוג הפקר שבעלמא הוא מותר אליבא דר"ת, התם אסרוהו כיון שעכ"פ ע"י המצודה במקום ריצת הדג מזיק 'אומנותו של חבירו', ובזה אין היתר גם לשיטת ר"ת. ולפי"ז גבי נידו"ד כל היכא שמפסיד אומנותו של חבירו אסור לכא' להפעיל 'קשרים' להתקבל לעבודה על חשבון חבירו, וקאי באיסור אפי' אם הוא אופן הדומה להפקר שאין כיוצא בו במקום אחר. ואולם לעניו"ד יש לדקדק מדברי הגר"א בביאורו, ובדעת מרן בש"ע, שכוונת התוס' לענין הלכה שיש להחמיר כשני התירוצים, דכל היכא שהדבר מזיק לאומנותו של חבירו אין היתר ליטול את מה שמהפך בו חבירו, על אף שהוא דומיא דמציאה והפקר. כי הנה כבר עמדנו לחקור מה הוא זה שכתב הגר"א (סי' רלז סק "ד) שהמקור למה שכתב מרן 'שהוא הדין לרוצה להשכיר עצמו לאחר', נלמד מההיא דב"ב (כא:) מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וכו'. ושם בתוס'. ע"ש. שיש לעי' מה התחדש שם גבי מאי דמרחיקין מצודת הדג וכו' שלא התחדש בדין עני המהפך. ואכן נראה שכוונת הגר"א בזה, להראות באצבע שיש מקור לאסור ביתר שאת כל היכא שבא אחד להזיק אומנותו של חבירו, שבזה יש חומרא יתירא לאסור גם היכא דהוא דומיא דהפקר ומציאה, גם בשיטת ר"ת ודעימיה, דכל היכא דמזיק אומנותו של חבירו יש לאסור אפי' בכהאי גונא. ולעניו"ד הדבר מדוקדק יפה בלשון מרן גופיה בש"ע, שהביא לדעת ר"ת המיקל בח ררת בפקר דוקא גבי חררת חבירו, ולא גבי מי שרוצה להשכיר עצמו, והוא מטעם דגבי הרוצה להשכיר עצמו כבר לא היקל ר"ת. ודו"ק. ומלבד זאת יש להוכיח מטעם נוסף דבנידו"ד יש איסור גם אליבא דר"ת ודעימיה (המתירים ליטול חררת הפקר), כי הנה כבר הקשו הראשונים בשיטת ר"ת על מה שהתיר ליטול חררת הפקר, דא"כ למה אסרו במשנה (גיטין נט:) ליטול זיתים שתחת האילן בעני המנקף בראש הזית וכו' והרי התם לא היה למנקף שום קניין בזיתים, וא"כ למה אסרו זאת משום 'גזל של דבריהם' והכי נקטי' וכו'. וכתבו כמה מרבוותא (הרשב "א והרא "ש ועוד) ליישב בזה, דגבי עני המנקף בראש הזית חמיר טפי כיון שהמנקף טרח במעשה הניקוף ויש לו בזה מעין קנין מדבריהם וכו', וע"כ הגם שהיה זית של הפקר ולא היה למנקף בזיתים שום קניין, הרי הוא אסור מדין גזל של דבריהם וכו'. יעו"ש. וא"כ שמא יש לומר שגם בנידו"ד שכל אחד מאלו שהתקבלו כבר למקום העבודה או למוסד החינוכי עברו מבחנים בועדות הקבלה וכו', א"כ נחשב כטרחה דומיא דעני המנקף בראש הזית, שבזה לכ"ע יש איסור של עני המהפך. ואולם יש לברר בזה מה נקרא 'טרחא' שמחמתה יש למנקף קנין של דבריהם בזיתים, שהרי גם גבי ההיא דפרס טליתו על הפאה היה לזה שפירס הטלית טרחה, ואפי' הכי הוכיח משם ר"ת שכל היכא שהוא הפקר משרא שרי, וע"כ מוכח שטרחא דומיא דפריסת הטלית לא חשיבא טרחא לנידו"ד, ומעתה צ"ע מה גדר הטרחא הגורם איסור ליטול מהמנקף בזית. וצ"ע.
ואולם צריכים אנו למודעי מהו גדר 'מהפך' שמחמתו יהא אסור ליטול את מה שהעני רצה ליטול. והנה כתב ברמ"א בהג"ה (סעי ' א שם) ע"פ המרדכי, שכל דין עני המהפך לא מיירי אלא כשכבר פסקו הדמים שביניהם ואין מחוסרין אלא הקנין, אבל אם מחוסרין עדיין הפסיקה, שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה יותר בזול, מותר לאחר לקנותו ע"ש.
וכתב ע"ז בעל הפרישה דמש"כ הרמ"א להקל במחוסרים בפיסוק דמים הוא דוקא כשלא עתידים להשתוות במקח, אולם אם עתידים לעשות ביניהם פשרה במחיר, עדין האיסור על השלישי במקומו עומד, ולשונו של הפרישה (והובאו דבריו בפת "ש סק"ג) 'דכשבא אחד לקנות דבר מהשני ומחולקים בפיסוק הדמים, זה אומר קחהו בששה וזה אומר תנהו דרך משל בארבעה, ומתעסקים בפיסוקו זה להוסיף וזה לגרוע, ולולא שבא השלישי היו משוים נפשם, זה מיקרי ג"כ הסגת גבול, והא דאמרו שאינו נקרא הסגת גבול עד שיהיו מושוים בפיסוק, היינו כשהלוקח הלך מהמוכר ואמר לא אתן יותר מזה' עכ"ל. אולם בדברי הגר"א בביאור לש"ע נראה שכוונת הרמ"א על דרך אחרת לגמרי, שהרי כתב בביאור הגר"א (סק"ט) שהטעם שאין דין של עני המהפך וכו' היכא שלא היה פיסוק דמים הוא מחמת מה שיכול לבוא ריוח למוכר על ידי השלישי.
ולשון הגר"א שם, 'דלעולם חשו רבנן יותר לפסידא דמוכר כמ"ש בפ' המקבל בדינא דבר מצרא דכל שהוא פסידא דמוכר אין בו משום ועשית כו' ע"כ. וכוונתו לומר, דכל ההיתר של היכא שלא פסקו הדמים הוא משום דיכול לבוא למוכר ריוח על ידי השלישי. ודוגמא שמצאנו בזה בדינא דבר מצרא (חו"מ סי' קעה סעי ' ט) שאם יש פסידא למוכר, לית ביה משום דינא דבר מצרא, שאם 'קנאה במאתים ואינה שוה אלא מנה, אם המצרן חפץ בה, צריך לתן לו מאתים'. ע"ש. ולכא' פשט הדברים שם, שאם השדה עומדת למכירה במנה, ורוצה המצרן לקנותה במנה, שמותר לאחר להציע למוכר מאתים, ושוב לא יהא בזה דינא דבר מצרא. ולפי"ז נמצא שאין צורך להתחשב בהפסד של הבר מצרא אם זה שבא לקנות את השדה נותן למוכר דבר שלא יתן אותו הבר מצרא.
ואע"פ שבכגון דא חשיב שהבר מצרא והמוכר פסקו הדמים כלפי מנה, שהרי המצרן היה מוכן לשלם מנה, אפי' הכי הותר ללוקח להציע למוכר מאתים כדי שהמוכר ימכור לו ולא ימכור לבר מצרא. ומעתה לפי דברי הביאור הגר"א דדינא דעני המהפך בחררה דינו כדינא דבר מצרא לענין שאם יש פסידא למוכר תו ליכא איסור של ועשית הישר והטוב, א"כ לכא' שפיר אית לן למימר דבאופן בו פלוני הסכים למכור איזה דבר לשמעון, ויציע ראובן לאותו פלוני המוכר סכום גדול ממה שכבר הציע שמעון, שיהא מותר לראובן לקנות בסכום הגדול את הדבר, אע"פ שכבר פסק המוכר את הדמים עם שמעון, אלא אם כן שמעון יהא מוכן לשלם את הסכום הגדול שהציע ראובן. ומעתה עפ"ז יש בהחלט לצדד להתיר אף בנידו"ד שאם זה שיפעיל קשרים להתקבל למקום העבודה יוכיח קישורים אמיתיים שיועילו למעביד יותר מזה שכבר התקבל, שבזה הוי כפסידא של המעביד, ושרי.
מסקנא דדינא:
פשוט הדבר שכל היכא שזה שמפעיל 'קשרים' יכול להשתדל להתקבל במקום אחר עם תנאי העסקה זהים, שיש איסור גמור לעשות כן, ואם עשה כן נקרא רשע.
ואפילו במקום שאינו יכול למצוא מקום אחר, יש לצדד לענ"ד שיש איסור בדבר, כל שהוחלט על קבלת העובד האחר, אפי' לשיטת הראשונים שהקלו בדין עני המהפך בחררת הפקר.
ואולם, אם העובד שרוצה להפעיל 'קשרים' הוא בעל יכולות מוכחות להועיל למעסיק יותר מזה שכבר התקבל, יש לצדד שמותר לו להפעיל קשרים ע"מ להתקבל. ויש להקל יותר בענין הקבלה למוסד ות חינוך היות ואינו מגרע מאומנות האחר שבה תלויה פרנסתו. ואין להורות בזה בלא שאלת חכם, כי הפרטים משתנים בדבר קטן.
