רבינו יעקב חי ציון עדס זצוק"ל נולד בבית גדולים, אביו היה הגאון הגדול המקובל האלקי רבי אברהם חיים עדס זצוק"ל, אשר היה ידוע כיחיד בדורו בגדלותו העצומה בנגלה ובנסתר, בצדקותו ובחסידותו.
תלמידו ראש הישיבה הגר"ע עטייה זצוק"ל אמר עליו, כי אם ימלאו חדר גדול בספרים מהרצפה ועד התקרה ויאמרו שאת כל זה ידע, זו לא תהיה גוזמא, אך לא בזה התבטאה גדלותו המיוחדת, אלא בלימודו המעמיק באופן נורא.
עוד אמר עליו הגר"ע עטייה, כי במשך שנתיים מאז פטירתו, כל פעם שהי נזכר בו היה בוכה מרוב צער וגעגועים לרבי אברהם ולתורתו.
בבית זה ספג רבי יעקב את אהבת התורה ודקדוק במצוות מגיל ינקות.
יניק וחכים
את ראשית חינוכו ותלמודו קיבל מאביו הגדול, ובהיותו כבן שתים עשרה שנה נכנס ללמוד בישיבת "אוהל מועד", שהוקמה ע"י חמיו לעתיד הגאון המקובל רבי עזרא הררי רפול זצוק"ל, ושם קיבל תורה ומסורה מראש הישיבה הגאון רבי רפאל שלמה לניאדו זצוק"ל ומהגאון רבי יום טוב ידיד הלוי זצוק"ל.
טרם אירוסיו, רבינו היה לומד מידי ערב עם הגר"ע הררי רפול זצוק"ל בביתו, ומחמת העניות הנוראה ששררה בבית רבינו, היה סועד את ארוחת הערב בבית הגר"ע הררי רפול. אך לאחר אירוסי רבינו עם ביתו של הגר"ע הררי רפול, הפסיק את הלימוד בביתו, וזאת מחמת צניעות שלא רצה להתראות עמה בתקופת האירוסין, אע"פ שמחמת כן לא אכל ארוחות ערב באותה התקופה.
רבינו נישא לרבנית הצדקנית מרת חיה אסתר ע"ה, בת הגאון רבי עזרא הררי רפול זצוק"ל, שהיה מגדולי חכמי אר"ץ ובית גדול בתורה ויראה. ומפורסם שה'תורת חסד' מלובלין העיד על הגר"ע כי הוא ניצוץ מדוד המלך ע"ה.
הרבצת תורה
כבר בגיל עשרים ושתיים רבינו התמנה למגיד שיעור בישיבת 'אוהל מועד' לצדו של ראש הישיבה הגרר"ש לניאדו, ולאחר סגירת הישיבה מחמת מאורעות התקופה ופתיחת ישיבת "פורת יוסף", שאף שם התמנה רבינו כמגיד שיעור, ולימים אף לאחד מראשי הישיבה.
כאשר הוא מנחיל לתלמידיו הרבים דרך לימוד עמוקה ובהירה, וכפי שהעיד תלמידו הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל בראש ספרו 'קול יהודה': "מורי ורבי הגאון רבי יעקב עדס זצוק"ל אשר שימש ר"מ בישיבתנו עשרות בשנים, ולימד דעת את העם, והדריך שיטת לימוד עמוקה וחריפה בישיבתנו הקדושה".
ומלבד כל זאת היה רבינו מכתת את רגליו ומוסר שיעורים דעת וחכמה אף לבעלי בתים, למען החיות עם רב.
פעם הוצע לגיסו של רבינו – הגאון רבי דוד הררי רפול זצ"ל – משרת דיינות, והגיע להתייעץ עם רבינו האם לקחתה. רבינו שהכיר את בדי הדין ועולם הישיבות מתוקף משרתו בהם, השיב לגיסו "ראש ישיבה מתעסק עם הסולת, ודיין עם הפסולת…"
שקיעות בלימוד
בתקופה שבה רבינו היה דיין בתל אביב, היה נמצא במשך כל ימות השבוע בתל אביב ולפני שבת היה חוזר לביתו בירושלים. בדרך קבע רבינו היה עולה על יצועו בלילה כשכולו שקוע במחשבה בדברי תורה, ולאחר מכן היה רבינו קם מידי פעם באמצע הלילה כשעלו לו חידושים נוספים בסוגיא. רבינו ששהה עם חכם נוסף בחדר, היה שואל אותו בכל פעם 'האם כבר נרדמת? נזכרתי בחידוש נוסף…' והדבר חזר על עצמו כמה פעמים מידי לילה.
באחת הפעמים כאשד שהה רבינו בבני ברק, הלך לכולל חזו"א לתפילת ערבית. הוא הגיע למקום דקות ספורות לפני תחילת התפילה, ומיד אמר לבנו מרן הגאון רבי יהודה שליט"א שליווהו, שיביא לו מארון הספדים ספר שיעלה בידו. לאחד מכן הסביר רבינו שכאשד הזמן מצומצם חבל לחפש ספד מסוים, כיון שע"י כך הזמן הולך לאיבוד על חיפוש הספר, אלא צדיך להוציא ספר הבא ליד וללמוד היכן שנפתח הספר שעלה בידו.
באותה שעה הספר שעלה בידו היה שו"ת הרדב"ז, רבינו עיין בו בסימן אחד, ולאחר שנים רבות תוך כדי שהיה עוסק בכתיבת פסק דין, הראה לבנו שבפסה"ד שהוא עוסק בו עתה קיימת איזו בעיה שהוא מחפש עליה ראיה מהראשונים, ואמד לו ברגע זה נזכרתי שהרדב"ז בתשובה מדבר על נושא זה, ואז הוסיף 'יודע אתה מתי ראיתי תשובה זו של הרדב"ז?' 'היה זה באותם רגעים שלפני תפילת מעריב בכולל חזו"א…'
דקדוק במצוות
רבינו זצוק"ל היה מדקדק במצוות קלה כבחמורה, והיה משתדל לצאת תמיד מידי כל ספק ואפילו הרחוק ביותר, וכמבואר במסילת ישרים פרק י"ח במעלת החסיד עיי"ש, [ומה יש להתפלא על רוחות זרות הנושבות כיום שאסור להחמיר, וכדברי המשנה בסוטה שבעקבתא דמשיחא "יראי חטא ימאסו", ואכ"מ].
שעות רבות היה רבינו עומד לבחור אתרוג על מנת שיהיה מהודר בתכלית ההידור, הג"ר דוד יהודיוף זצ"ל סיפר, כי למחרת יום הכיפורים ראה את רבינו עובר על כמה מאות בדי הדסים, כאשר הוא יוצא עם הדס אחד בלבד…
כמה רבינו היה נזהר ומקפיד בשנת השמיטה בכשרות המאכלים. סיפר בנו כי פעם נתלווה אל רבינו לשוק לקנות ירקות בשנת השמיטה, ראה שהוא מחפש בדווקא חנות שיש עליה השגחה. אמר לו – 'אבא, הרי יש כאן גויה שמוכרת ירקות, ומה יותר טוב מלקנות ירקות של גוי?' השיב לו רבינו, 'בוא ואראה לך'.
ניגש רבינו אל הגויה ואמר לה: 'תאמרי לי את האמת מהיכן לקחת ירקות אלו שאת מוכרת', והוסיף ואמר לה, 'בהיות ואני חכם מחכמי היהודים, עליך לומר לי את האמת ולא ישתלם לך לשקר'. מיד נשאה הגויה את סל הירקות המונח לפניה והחלה ללכת לכיוון חנות של יהודי, ואמרה 'הירקן הזה נתן לי את הירקות על מנת שאמכור לו אותם…'
ענוותן כהלל
כמה רבינו היה בורח מן הכבוד ומוחל על עלבונו, דוגמא לכך נביא ממה שסיפר בנו מרן רה"י הגר"י עדס שליט"א: כשנפטר הראשון לציון הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל, השאיר צוואה שהרב יעקב ישמש אחריו כראשון לציון, וכך היה מוסכם אצל כל הנוגעים בדבר, הדבר פשוט בתכלית כי אין זו רבותא כלל ועיקר שרבינו סירב להצעה זו.
אך רבינו לא הסתפק בכך, והשרה בביתו אוירה של עצב ותוגה כאילו עומד להתרחש ח"ו דבר נורא, מידי יום היו באים אנשים לנסות לשכנע את רבינו שיקח על עצמו את התפקיד הנ"ל, ולשם כך קרא רבינו לבנו רבי יהודה שליט"א שהיה באותה עת בחור בישיבת פוניבז', שיבוא לעזור לו לדחות את הלחצים הנ"ל, וכשראו שלא יוכלו ללחוץ בזה יותר על רבינו, שמחה רבה וגדולה הייתה בביתו.
מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שהיה בידידות גדולה עם רבינו וישב עמו בבית הדין, התבטא על רבינו, כי עדינות נפשו בקדושה וטהרה, עדינות נפשו בהעמדת תלמידים, עדינות נפשו בהתמדה, עדינות נפשו בגדלות בתורה, עדינות נפשו בחינוך הבנים גדולי התורה והיראה, עדינות נפשו בתפילה זכה ומשתפכת, עדינות נפשו בפסקי דין לאמיתה של תורה, הכל היה בגדלות ועדינות נפש נוראה שזה השיא בכל דבר, ושורש הכול – "ענוה".
זרע קודש
זכה רבינו והעמיד משפחה לתפארת, בנים ונכדים גדולי תורה תורה ויראה, מסלתה ושמנה של יהדות המזרח. בנו מרן הגאון רבי יהודה שליט"א לרפו"ש הקים ע"ש את ישיבת 'קול יעקב' המתנוססת לתפארה בשכונת בית וגן בירושלים, רוב כתבי רבינו נשרפו בפרעות הישיבה בשנת תש"ח, אך מן הכתבים הנותרים מתורתו של רבינו, הוציא לאור נכדו הג"ר יואל עדס שליט"א, בשו"ת 'חדות יעקב' ב"כ, ותולדות רבינו הודפסו בריש הספר (חלק מהדברים כאן נלקחו משם) ובהיות וא"א לעמוד על גדלותו של רבינו זצוק"ל ביריעה קצרה זו, מומלץ לעיין שם ולראות הדברים בהרחבה יתירה.
