בשנים האחרונות הפכה החונכות לחלק בלתי נפרד מעולם הישיבות. כמעט כל משגיח, ר"מ או הורה נתקל בשלב כזה או אחר בצורך להצמיד חונך לבחור. אך דווקא בגלל ריבוי המקרים, חשוב לעצור לרגע ולשאול: מהו בעצם תפקידו של החונך?
לפני הכול צריך להגדיר. חונך אינו "כלבויניק". הוא לא פסיכולוג, לא משגיח, לא עובד סוציאלי ולא מחליף הורים. כדי להצליח בתפקידו עליו לדעת מה מצפים ממנו, איזה חלל הוא נדרש למלא, ומה מטרת החונכות הספציפית של התלמיד שמולו.
הסיבות להצמדת חונך מגוונות מאוד. יש בחור שמתקשה לשבת בסדר ג' ומפריע לסביבה. יש בחור רציני וטוב, אך חלש יותר בכישרון וזקוק לעזרה בהשלמת פערים. ויש בחורים המתמודדים עם קשיים חברתיים או רגשיים קלים, הזקוקים לאוזן קשבת ולדמות יציבה שתעניק להם תמיכה.
חשוב להדגיש: חונך אינו תחליף לאיש מקצוע. כאשר מדובר בבעיות עמוקות או מורכבות, הפתרון אינו חונך נוסף אלא טיפול מקצועי מתאים. במקרים כאלה החונכות יכולה לסייע באופן זמני, אך לא לפתור את הבעיה מן השורש.
אם נרצה להגדיר את החונך במשפט אחד, אולי נכון לומר שהוא צריך להיות כמו דוד טוב.
הדוד הוא לא אבא, אבל הוא גם לא חבר רגיל. הוא דואג, מייעץ, מעיר כשצריך, מפרגן כשצריך, ויודע לתת תחושה נעימה ומשוחררת. הוא מצליח ליצור קשר אישי בלי לאבד סמכות. הוא מישהו שהנער מחכה לפגוש.
זו אולי המטרה הגדולה ביותר של החונך: להגיע למצב שהתלמיד מחכה לו בגלל האדם שהוא, לא בגלל הממתק, הטיול או הצ'ופר. שהקשר עצמו יהפוך למוקד המשיכה.
יחד עם זאת, מסירות אינה חזות הכול.
לעיתים חונכים משקיעים מעל ומעבר, עד כדי פגיעה בביתם ובמשפחתם. זהו מצב בעייתי. אדם שמשקיע בחניך יותר מאשר בילדיו שלו, צריך לשאול את עצמו שאלות קשות. הילדים שהקב"ה הפקיד בידיו קודמים לכל תלמיד אחר.
מעבר לכך, כאשר החונך פועל בעיקר מהרגש ופחות מהשכל, הוא עלול למצוא את עצמו נכנס לתחומים שאינם שלו – מבקר את הצוות, מתערב בהחלטות חינוכיות או יוצר מתחים מיותרים. במקום לתקן, הוא עלול לקלקל.
גם נושא האמון מחייב עדינות רבה. החונך נחשף לעולמו הפנימי של הבחור, ולעיתים למידע רגיש מאוד. עליו לדעת מה נכון להעביר לצוות ומה נכון לשמור לעצמו. אמון שנשבר קשה מאוד לבנות מחדש.
סוגיה נוספת היא נושא התרופות והקשב. במקרים רבים החונך פוגש את התלמיד דווקא בשעות שבהן השפעת הכדור כבר פגה. זה הופך את המפגש למאתגר יותר ודורש סבלנות, הבנה וגמישות. אולם גם כאן – החונך אינו רופא ואינו פסיכיאטר. הוא אינו אמור להדריך הורים באילו תרופות להשתמש או לקבל החלטות מקצועיות בתחום. לשם כך קיימים אנשי המקצוע והגורמים החינוכיים המוסמכים.
גם בחירת החונך עצמה אינה עניין טכני.
יש מקום לשקול בכובד ראש מי הדמות שהבחור פוגש. כאשר החניך רואה מולו אברך שמח, מאושר ושקוע בעולמה של תורה, הוא מקבל מודל חיובי לחיקוי. הוא לומד שאפשר לחיות חיים מלאים, שמחים ומספקים גם מתוך שקיעות בתורה. הדוגמה האישית פועלת לעיתים הרבה יותר מכל שיחה.
בסופו של דבר, רוב השאלות סביב החונכות נפתרות ברגע שמגדירים נכון את התפקיד. כאשר ברור מה החסר שהתלמיד מבקש למלא, מה תחום האחריות של החונך, ומה גבולות הגזרה שלו – הדרך נעשית פשוטה וברורה יותר.
אסיים ברעיון נפלא ששמעתי ממרן ראש הישיבה חכם שלום כהן זצ"ל.
חז"ל מדמים את מלמדי התינוקות ל"כוכבים". מדוע דווקא לכוכבים?
חכם שלום הסביר: הכוכבים נמצאים בשמים כל היום, אך אנחנו רואים אותם רק בלילה. ביום הם נסתרים מן העין, אבל הם עדיין שם.
כך גם החונך.
לא רק בשעה שבה הוא יושב עם החניך הוא חונך אותו. גם כאשר הם אינם נפגשים, החונך ממשיך לחשוב עליו, לעקוב אחר מצבו, להתעניין בשלומו ולשאת אותו בלבו. החניך אולי אינו רואה אותו בכל רגע, אבל הוא יודע שיש מישהו שרואה אותו.
וזו אולי תמצית החונכות כולה: להיות כמו כוכב. לא תמיד בולט לעין, לא תמיד במרכז הבמה, אבל תמיד נמצא שם. תמיד מאיר. תמיד רואה. תמיד דואג.
