רבינו רפאל בן מרדכי בירדוגו זיע"א, אשר זכה לכינוי שפשט בין כלל יהודי מרוקו 'המלאך רפאל', נולד בעיר מקנס בשנת תק"ז כנצר למשפחת ברדוגו המעטירה, אשר ממנה יצאו רבנים וגדולי תורה רבים מאוד.
כבר בילדותו ניכר בו ניצוץ של גדלות, ובצעירותו – לאחר שאיבד את אביו – נטל על עצמו עול תורה ועבודה מתוך דלות וחוסר כל, כשהוא יושב לאור הלבנה ושוקד על תלמודו.
רבינו שימש דיין ואב בית דין במקנס, וידיו רב לו בכל מקצועות התורה – נגלה ונסתר, הלכה ואגדה. פסקיו נודעו בבהירותם, בתקיפותם ובענוות קודשו. הוא נזהר בכל דין ודין שלא להחמיר על הציבור יתר על המידה, ותקנותיו חקוקות עד היום כיסוד של צדק ויישוב הדעת.
ברבות תקנותיו נמנו גם הגבלות על הוצאות שמחות, כדי למנוע מהעניים בושה ולשמור על צניעות הדרך. כך ביטל את מנהגי הראוותנות בסעודות, קבע שיעור למתנות מזון, והדריך את העם לאחדות הלבבות ולחיים של נקיות וענווה.
דמותו רבת ההוד הקרינה עוז של תורה, והוא נודע לכל בגודל צדקותו וישרותו המבהילה, ובשליטו בכל מכמני התורה כולה בעומק נורא.
רבים מבני דורו ראו בו מלאך אלוקים – לא רק מחמת חכמתו, אלא מתוך טהרת לבבו ועדינות נפשו. סגנון לימודו היה בהיר ויציב – דרך האמת והפשט, בלי פלפול שאינו נצרך. רבינו נהג לומר כי "תורה של אמת אינה צריכה סיבוכים, אלא בירור ישר ומכוון לשם שמים".
מרבית חיבוריו עוסקים בהלכה ובפרשנות המקרא: "מי מנוחות", "משפטים ישרים", "תורות אמת", "רב פנינים", "רוקח מרקחת", "משמחי לב" ועוד – כולם מלאים ענווה, יראת שמים וחכמת חיים. בספריו מרגיש הקורא את נשימת לבו של החכם, שראה בכל הלכה הזדמנות להיטיב עם האדם.
בליל הושענא רבה תקפ"ב, לאחר שסיים ללמוד את האידרא, נלקח רבינו לבית עולמו. ישנן עדויות כי בציוויו נקבר בארון עץ, ולאחר כשנה כשנפתח הארון בגזירת המלכות – נמצא גופו שלם כאדם ישן על משכבו.
מאז ועד היום, במקנס ובכל קהילות ישראל, נישאת מורשתו של המלאך רפאל ברוב קדושה והוד. תלמידי חכמים מרבים ללמוד מפסקיו, ומנהיגי ציבור שואבים מהנהגתו הרכה והנכונה.
ידוע כי הותיר אחריו שני פמוטי נחושת אשר שמשוהו אותו עצמו בביתו ונקשרו בהם מעשי מופת רבים, אחד מהם שוכן כיום בידי חתנו של נכד-נינו, הגאון האדיר רבי יהושע ברכץ שליט"א (ראה ידיעה נפרדת). אורו של רבינו לא סר – תורתו ממשיכה להנחות, ענוותנותו מחנכת, וחסדו מאיר את הדרך לדורות הבאים.
