היה זה ביום שישי כ"ו מנחם-אב תשל"ג אחר חצות היום, שעתיים לפני כניסת השבת. הגאון רבי דוד פדידה מתארח בנתיבות, ומבקש לפגוש את סידנא בבא סאלי. אל רבי דוד נלווה בנו הנער מאיר שיחי'.
אותו יום שישי, סוף ימי בין הזמנים של חודש אב היה. ביום ראשון שלאחר השבת היה אמור הנער מאיר לחבוש לראשונה את ספסלי הישיבה, כתלמיד שיעור א' בישיבה קטנה. תקע איפוא האב את ידו בתוך כף בנו וצעדו לרחוב ברית כהונה, יבקשו ברכה מאותו צדיק, הצלחה וסייעתא דשמיא.
דפקו בשערי רחמים לפתוח. אולי יחוס, אולי יברך. הדלת נפתחת. לא, אין אפשרות להיכנס. ימי שישי מקודשים בסילודין אצל הצדיק, סגור בחדרו ואין איש יכול לעלות וליראות. יתכבדו נא ויגיעו במשך ימות השבוע, בימים אלו הדלת תהיה פתוחה יותר. הניח ידו על הדלת העומדת להיסגר וביקש – במטו מינך, אמרו נא לצדיק שהבן של בבא עז'יז'י נמצא כאן, רבי מכלוף פדידה (בעל ה'כתם פז', שהיה חברותא עם רבינו ואף ישב עמו בביה"ד במרוקו). טוב. לזאת מוכנים. בתוך רגע נפתחה הדלת לרווחה, "בכבוד. הרב אמר שתיכנסו אליו, הוא מחכה לכם".
"נכנסנו פנימה", מספר רבי מאיר. "הצדיק ישב עטוף בבגדי לבן, פניו קורנות, ממש צוהל לקראתנו. 'למה הסכמתי שתיכנסו הנה? 'שאל מיד. 'לא באים לפה ביום שישי, אבל כבודו', אצבעו מנופפת לעברנו, 'כבודו הבן של רבי מכלוף, אורח רצוי תמיד'. "עדיין שתקנו, הקשבנו ביראת כבוד לכל מילה. 'אמא של כבודו גדולה מאביו בשישה חודשים', הזכיר בבא סאלי. זו אכן הייתה עובדה מפורסמת בתפילאלת. רבי מכלוף היה שקוע בתורה ועבודה, לא בנקל מצא את זיווגו, אישה שתסכים לקחת על שכמה את עול הפרנסה. עשרות שנים אחר כך זכר הצדיק את הדבר הזה".
בשלב הזה עבר בבא סאלי לספר עובדה מרעישה אודות רבי מכלוף, גילויים מחביונו של מקום, מכבשונו של עולם. "לפני כמה ימים למדתי ירושלמי", מספר הצדיק שעתיים לפני כניסת השבת, "והתעוררתי בקושיא גדולה ועצומה, אין פתרון ואין הבנה בדברי הירושלמי, סתום וחתום, אמרתי לעצמי אני לא קם מהספר עד שנמצא הבנה בגמרא. ככה עד שנרדמתי מול הירושלמי. "בחלומי אני רואה את רבי מכלוף הולך במהירות. קראתי לו, 'רבי מכלוף, המתן רגע, רבי מכלוף, יש לי קושיא בירושלמי, תעזור לי'. אבא שלכם לא עוצר. אמר שהוא ממהר לשליחות של מצוה, לא יכול עכשיו. אבל אני באמצע הירושלמי, רבי מכלוף, אם אתה לא תתרץ לי הקושיא, מי יתרץ לי אותה? אהה רבי מכלוף… "אבא שלכם נעצר. 'בבא סאלי', הוא אומר לי, 'מחר תלמד שוב את הירושלמי הזה, תנסה להבין אותו, ואז אני אבוא אליך להסביר לך את דבריו.
"עשיתי כדבריו, למחרת ישבתי ולמדתי עד אפיסת כוחות, והנה מור אביכם בא אליי בנחת, דורש בפניי את דברי הירושלמי כמין חומר, אין נפתל ואין עיקש, הכל מתורץ. אם היה לי ככה עם מור אביכם, לא אחזיר לכם טובה ולא אקבל את פניכם?!"
(כתיבה ועריכה: הרב אביאל חיים חורי, גיליון 'תור הזהב' פ' תרומה תשפ"א, מס' 178)
