רבנו נולד בשנת תרפ"ד בעיר הקודש ירושלים. אביו רבי אליהו עלה מן העיר שיראז שבפרס (איראן) בהיותו בן אחת עשרה, והתיישב בשכונת הבוכרים בירושלים.
למד בת"ת בני ציון בשכונת הבוכרים אצל רבותיו ר' שלמה עבו מערבי ורבי יוסף גרג'י. בשנת ת"ש, בהיותו בן שש עשרה נכנס ללמוד בישיבת פורת יוסף המעטירה בין החומות בעיר העתיקה, שם שקד על תלמודו בהתמדה מופלאה יום ולילה. בישיבה זו למד רבנו אצל האחים הגאונים רבי יעקב ורבי משה עדס זצ"ל, אך את עיקר תורתו קיבל מפי רבנו רב רבנן הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל אשר קרבו וחבבו עד למאוד. רבו זה אשר רבנו מעיד עליו "שהיה לבו רחב כאולם והיה מבעית בעיון התלמוד" (כמליצת רבנו הרמב"ם על הר"י מיגאש) הוא אשר עיצב את דרכו של רבנו – בהנהגה, בהוראת ההלכה ובעיון התלמוד – עד ליומו האחרון.
בשנת תש"ט נשא רבנו את הרבנית הדגולה מרת הדסה מסעודה ע"ה, בתו של הגאון המתמיד רבי יוסף שרבאני זצ"ל.
התמדתו בתורה הייתה לשם דבר והיה עמל בתורה עד כלות הכוחות ממש. בשילוב עם הנהגות החסידות והחומרות שקיבל על עצמו, נודע בפי כל בתואר "חכם בן ציון חסיד". לימים נתנו בו חכמי הישיבה את עיניהם, והוא מונה לר"מ ולראש הישיבה, לצד ידידו הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל. בישיבה השקיע רבנו כל כוחו ומרצו בהרבצת תורה ובהעמדת תלמידים לאלפים בדרך התורה ויראת שמים. רבים מתלמידיו שימשו ועודם משמשים כמרביצי תורה, פוסקי הלכה וראשי ישיבות בעצמם.
דרך לימודו של רבנו אותה ינק מרבו רבי עזרא עטיה הייתה כדרכם של חכמי ספרד, לימוד עמוק בתוכן פשט הגמרא והראשונים ודקדוק נמרץ בכל מילה מדבריהם. היה טורח רבות לבאר שיטת רש"י בסוגיה ולהצילו מקושיות התוס' ולא היה נותן מנוחה לנפשו עד שהיו דברי רש"י יוצאים מאירים ומבוארים. על דיבור אחד ברש"י סיפר פעם שעמל במשך שמונה עשרה שעות להבינו, ובהזדמנות אחרת התבטא שאין לו ספק שבשעת פטירתו יצא רש"י לקבל את פניו.
נלב"ע בי"ט בתמוז תשנ"ח ונטמן בבית העלמין סנהדרייה בירושלים.
בהיות רבנו עסוק בלימוד התלמידים לא נפנה להדפסת חיבוריו בעודו בחיים, אולם גדולים צדיקים במיתתם, ולאחר פטירתו זכה דורנו ליהנות ממגוון חיבוריו בכל מקצועות התורה, אותן ערכו בניו ותלמידיו על פי כתביו ושיעוריו, ביניהם מורנו הגאון הגדול רבי שלמה ידידיה זעפרני שליט"א נשיא איגוד עמלי תורה.
סדרת ספריו אור לציון נפוצו בכל רחבי תבל והפכו לנכס צאן ברזל בכל בית של בני תורה. בין הספרים שיצאו לאור עד כה: א) שו"ת אור לציון ה' חלקים על אורח חיים ויורה דעה (את החלק הראשון הוציא רבנו באחרית ימיו כהודאה לה' לאחר שהחלים ממחלה קשה) ב) אור לציון על מסכתות יבמות, כתובות ושביעית ג) אור לציון – חכמה ומוסר, ועוד.
בספר "האיר ממזרח" הביא המחבר מעשה נפלא, שפעם מסר רבנו שיעור בביה"כ 'אוהל רחל', ואחד השואלים התפרץ ושאל תוך כדי שאלה שלא ממין העניין "מה לעשות שלא קיבלו את הילדה לבית ספר בית יעקב?", ומתואר כי רבנו לא גער בו חלילה, אלא על אתר ענה לו בסבר פנים יפות ואמר: "העצה היא שגם בני ספרד יקימו בית ספר בית יעקב".
מצורפות מספר תמונות נדירות מחיי רבינו:
לאקמא שכינתא מעפרא
כתב הרמח"ל (מסילת ישרים פי"ט): החסיד, לא זו בלבד שבתורתו ומצוותיו מכוון הוא להרבות כבוד שמים, אלא מתאווה הוא לגאולה בה יתרבה כבוד שמים, ומצטער על הגלות והחורבן בהם יש מיעוט כבוד שמים.
רבינו מרן ה"אור לציון" כתב בסוף הקדמתו לספר תשובותיו: "הטעם שקראתי לספרי "אור לציון", הוא מתוך תפילה ותחינה לבורא עולם שישיב שכינתו לציון לאקמא שכינתא מעפרא ולבנין בית הבחירה במהרה בימינו אמן… ואשא עיני בתפילה לאלוקי מרום שישיב שכינתו לציון, ונזכה לגאולה קרובה על ידי משיח צדקנו, ואור חדש על ציון יאיר במהרה בימינו".
גלות או אתחלתא דגאולה
כשהיה רבינו מדבר על הגאולה הקרובה, היה זה בכיסופין ובערגה, אמר: כל המתבונן במצבנו, תמה תמיהה גדולה. כמעט "שני כתובים המכחישים זה את זה", אור וחושך בעירבוביה. מצד אחד, זכינו למה שלא זכו אבות אבותינו מזה כאלפיים שנה. לעלות לארץ הקודש, לחונן עפרה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. לדעת הרמב"ן וסיעתו מקיימים מצות עשה בכל רגע ורגע, מצות ישוב ארץ ישראל. וירושלים, אורו של עולם, פלטרין של מלך. והתורה פורחת, אלפים ורבבות מתעלים בה. חסדי שמים מורעפים עלינו, ניסים מגוננים עלינו, השפע עצום ורב, לא היה כמותו מימות עולם. תאורת חשמל וניאון, מקררים ותנורים, מקפיאים ומאווררים, תחבורה נוחה, מזון לשובע וביגוד לכבוד ולתפארת. כל אלו, מצד אחד.
ומהצד השני, המלכות הפכה למינות, הפריצות התרבתה, המשטמה נוראה, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו בגזירות ונסיונות להצר גבולות הקדושה. הערכאות כופים משפטיהם והרודנות המשפטית והחוקתית נוגסת ומקעקעת יסודות ההלכה ומשפט התורה. חרב גיוס בני התורה תלויה ועומדת. רוב מכריע מנותק מדתו ומורשתו, מנוכר ומשוסה. ובתפוצות הגיעה ההתבוללות למימדים מבהילים ונישואי התערובת נוגסים נתחים גדולים והולכים. והעוקב אחר התופעות הסותרות תוהה ושואל: באיזו תקופה אנו חיים, האם בתקופת החושך והאפילה של עיקבתא דמשיחא, או בתקופת האור המפציע של הגאולה המנצנצת קמעה קמעה?
את התשובה לכך, מצא רבינו בפירוש הגאון מוילנא זצ"ל לתיקוני הזוהר. הובטחנו שהגאולה העתידה תהיה כעין גאולת מצרים: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו). ובגאולת מצרים מצאנו תקופת ביניים, "בראש השנה פסקה עבודה מאבותינו במצרים" (ר"ה יא.). עדיין בגלות, עדיין תחת יד פרעה, הוא היצר הרע (אגרות הרמב"ם לבנו), עדיין עבדו עבודה זרה (מכילתא, בא), ועם זאת כבר לא השתעבדו בהם, וחוו ניסים ופלאות ולמדו אמונה והתכוננו לגאולה.
וכתב רבינו יוסף חיים זצ"ל (בניהו, ר"ה ח:) שכך יהיה גם לפני הגאולה הקרובה. תקופת חירות בגלות, תקופת הסתגלות לקראת הגאולה. אבל עדיין תחת שלטון פרעה, עדיין במ"ט שערי הטומאה.
תוכחה מגולה
"אנשים נטפלים לטפל וזונחים את העיקר", התמרמר. "הגמ' אומרת שבעוון שנאת חינם חרב הבית (יומא ט:), ועיקר קירוב הגאולה, בהקפדה בענינים שבין אדם לחבירו. ובפרט בשלום הבית, המשרה שכינה (סוטה יז.)!" זאת ועוד, ידועים דברי האור החיים הקדוש (שמות ג, ח) שלפני הגאולה האחרונה יכנסו בשער החמישים משערי הטומאה, אך יצאו מכל חמישים השערים בזכות התורה.
'פינחס' בגימ' 'בן ציון'
חילוק חילק רבינו בין שני סוגי קנאה. האחת מוציאה את האדם מן העולם, והשניה בונה את עולמו. פינחס קינא לה' (במדבר כה, יג). אליהו הנביא קינא לה' (מלכים א יט, י). וכזה היה רבינו.
בן רבינו, הגאון רבי אליהו זצ"ל הביא בהספדו במלאת השנה מה שאמרו דורשי רשומות על רבינו, שנפטר בפרשת פינחס וסימנא מילתא, כי פינחס בגימטריא בן ציון (208). שהיה בבחינת פינחס בקנאו קנאת ה' צבאות, ובדין הוא שיטול שכרו. וגיס רבינו הרה"ג רבי משה שרבאני זצ"ל הסמיך לכך מה שייחסו הכתוב לאהרון הכהן, כמו שאמרו בגמ' (סנהדרין פב:), לפי שאהרון זקינו היה אוהב שלום ורודף שלום, לומר לך שקנאותו של פינחס היתה מתוך אהבת השלום ואהבת הבריות, קנאות שכולה חיוב והטבה.
