צפו בסיפור מופת על מרן עטרת ראשנו רבינו דוד אבוחצירא הי"ד:
קורות ימיו של רבינו עטרת ראשנו רבי דוד אבוחצירא הי"ד
רבנו נולד בשנת תרכ"ו לאביו הגה"ק רבי מסעוד, עריסת קודשו מונחת היתה בין הרים גבוהים, ועל גבי מחצלות של קדושה ופרישות בבית סבו הגדול מרן רבי יעקב. ממחיצת קודש זו פרצו קרני האור המעותדים להאיר ולהשאיר רשמים עזים לדורי דורות.
'ידוע בכל המערב לפרוש וצדיק גדול' במילים אלו פותח רבי יוסף בן נעים זצ"ל (בס' מלכי רבנן) את דבריו בבואו לתאר את דמותו של עטרת ראשנו זיע"א. ואם אבוא לספר קדושתו ופרישותו מן העולם לא יכילו מגילות וכמה ענייני קדושה שמעתי עליו, ושמעתי כי היה עושה כל תיקונים וייחודים שמסר רבינו האר"י ז"ל למהרח"ו ז"ל, וכל מעשיו בהצנע לכת עם ה' אלוקיו, אין גם אחד מכיר במעשיו רק אחר גמר המעשה לאותם העומדים לפניו.
ורוב ימיו בתעניות וסיגופים, ובפרט בימי השובבי"ם מראשם לסופם, ובשבוע האחרון מימי השובבי"ם פ' תצוה היה מתענה הפסקה של ששת ימים ולא היו מכירים בו אפילו בני ביתו, כי בשבוע שהיה מתענה הפסקה לא היה מדבר עם שום אדם כלל, לבד עם הנער המשרת לפניו לעת הצורך, וכל היום מתבודד בחדר לפנים מחדר, ובהביאם לפניו איזה מאכל היה נותנו לפני ת"ח עני שהיה יושב בישיבה, ובשאר ימות השנה היה מתענה ב' וה' וכן היה עושה כל ימי חיותו. ושמעתי מת"ח אחד מעיר תאפילאלת שפעם אחת היה מתענה הפסקה וביום חמישי הלך לשמוע מילה וכבדוהו לברך על הכוס וטעם ממנו, ולא הגיד להם שהוא מתענה הפסקה. הצדיק הנזכר לא היה אוכל בשר כלל ואפי' בשר עוף, ומעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה.
שקידתו בתורה אין הפה יכול לספר, כי מנעוריו היה שקדן על לימודו ויגע בצנעא בבית מדרשו יומם ולילה בהתבודדות, מעיין גדול בתלמוד, לא חשקה נפשו לכתוב חידושי הש"ס וחידושי דינים, רק דוקא ללמד דעת את העם ליראה את ה', לכן כתב בספריו רמזים ותוכחות מוסר להלהיב את הלב, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים בספריו הק', ובסוף ימיו פנה אל חכמת הקבלה והיה מכוין בתפילתו עפ"י תורתו של האר"י ז"ל, וכל מצוה שהיה עושה הכל עפ"י הכוונה ובפרט בימים נוראים ובתקיעת שופר.
תלמיד חבר היה לרבנו ושמו רבי יחייא אדהאן זצ"ל וכ"כ בספרו 'אני לדודי': קיבל עליו יסורין של אהבה במיעוט מאכל ומיעוט שינה, ובמיעוט תענוג ובמיעוט דרך ארץ, ורוב ימיו סיגופים ותעניות והפסקות גדולות וקטנות, וכביכול מדקדק עם חסידיו, במיתת אשה ובנים, שמתה אשתו ראשונה ובניהם נ"ע, וגם השניה ובניה נ"ע, וגם הבן הקטן שנשאר אחריו גם הוא הלך למנוחות ואנחנו נשארנו לאנחות, ולא הרהר אחר מידותיו יתברך חלילה וחס, הס כי לא להזכיר. וג"כ סבל יסורין בחולי עיניו ימים רבים, ובגופו חלה גם כן כמה פעמים, והיה מקבל הכל בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לב בכל מכל כל, לפי שאינו חפץ בהנאת זה העולם כלל, דוקא לעשות נחת רוח ליוצרו בעבור כבוד שמו ושכינתו שהיא עימנו כביכול בגלות.
והיה מרחיק נדוד כדי ללמוד תורה בהתבודדות מחמת טרדת בני אדם, והלך לערים וכפרים והיה מקים זאת התורה אדם כי ימות באוהל, מניח ביתו וישיבתו מקום כבודו וכבוד אבותיו זלה"ה והלך למקומות שפלים ונמוכים, לקבל צער דירת עראי דעראי, ובכל מקום שהלך שם ביתו עמו, ואינו מטריח על בני אדם כלל ואתו עמו הוצאתו והכנסתו וכלי תשמישו וצורכי אכילתו, מסתפק בדי לו, אינו אוכל בשר כלל ויין ושכר לא ישתה דוקא מעט מן המעט, ופת חריבה ומעט לפתן יהיה מה שיהיה, ובכל מקום שהלך יעשה מצוות ותיקונים בסתר ובגלוי כדי לזכות את הרבים והושיב סופרים ומלמדי תינוקות ושוחטים מומחים בכל עיר ועיר, על פיו יצאו ועל פי יבואו.
לאחר שנפלה העטרה היה רצון אחיו בבא סאלי להוציא לאור את כתביו, וביקש מתלמידו של רבנו, הגה"ק רבי מכלוף פדידה זצ"ל (בעל ה'כתם פז') לכתוב 'הקדמה', בו תיאר באורכה את סדר יומו שכולו רצוף אהבה ודביקות בהשי"ת, וכ"כ בתו"ד:
תורתו של רבנו הקדוש לגבוה מעל גבוה סלקא, מנופה ביג' נפה ומשופה ומנוקה, רווחא לה שמעתתא אליבא דהילכתא, בספרא וספרי ואגדה ומכילתא, באופן שלא הניח רבי דבר קטן וגדול מקראות גדולות שנו כאן, כשולחני זה שהכל לפניו מוכן ומזומן, משים לילות כימים כחשכה כאורה, ובא לו עד פרק ה'ן דורשין במעשה מרכבה רזי בר נהורא.
עבודתו עבודת הקודש היא עבודה תמה, וכוונתו דוקא כי אם ליושב שמיימה, מי זאת עולה מן המדבר נשקו בר, נפיק ועייל בלא בר, וזאת עולת התמיד ונסקה, לקוטי בתר לקוטי, כמלקט אחר האומרים דוקא. אחר סמוך לתפילת הערב, בקול ערב, עת הזמיר הגיע, ויקרא והן שומע, שומע ומשמיע, חק נתן ולא יעבור, ואיתו עמו נערי בנ"י באו לשבור, ויבוא אדוני ביתה יוסף, אורח חיים למעלה למשכיל, סולו המסילה, דרך סלולה הוא מפנה ומסקל, את מי יורה דעה, ואת מי יבין שמועה, וישית לו הדרים, בחושן המשפט את התומים ואת האורים, גם עשה לו כנגדו עזר, באבן העזר, זה דרכו בקודש, יתד בל ימוט, ומעסקי הבלי העולם עצמו הוא שמוט. ואחר זמן קבע, הלוך ילך לסעוד סעודתו לא לשבוע, לקיום הנפש אדוני זה היה עושה, בקדושה ובטהרה לשם ה' כבודי ומרים ראשי, וברכות ערוכות מסודרות כמונה מרגליות.
ואז קם לו ונתגבר כאריה וכלביא, להגות וללמוד בהנהו ספרי דבי רב מרן הקדוש חכם עדיף מנביא, לו זרוע עם גבורה, לטרוף טרף אדם אכל לההיא סיטרא, ולילה כיום יעיר, ודבר שהוא חושך ואופל לפניו הוא מאיר, אברא לא אברי ליליא אלא לגרסא, ולא פסיק תורה מפומיה דרבי עד שבאה לו שינה באנסא, והוא ישן שינת עראי ודרך מקרה, וגם זה להיות חזק בעבודת הבורא, אמנם אדוננו דוד מלך ישראל חי וקיים ומעולם לא טעם שתין נשמי, כידוע ליודעי דעת ולכל חכמי.
אז הוסיף לקום ביתר שאת ואונים, אחרונים משכחים הראשונים בחצות לילה ממש לעשות תיקון לשכינה, בדמעות שליש נהי וקינה, ואחר תיקון המוגמר כמין חומר, אחז לו צדיק דרכו להשתעשע בדברי הרשב"י בכח ואל, ויבא עד מקדשי קל, דורש וחוקר, עד אור הבוקר. ומשם בא לו לבית התפילה, לפני נורא עלילה ברתת וזיע ומורא ופחד, ממנו לא נכחד, ויבא המלך החדרה, בעליית המקרה, שפתותיו נוטפות מור כאחד מבני השרפים, נעים זמירות ישראל מתוקים מדבש ונופת צופים, בכוונה גדולה ועצומה מה עז מארי, על פי סידור האר"י וארכבתיה דמור דא לדא נקשן מגודל היראה והאימה, על אחת כמה וכמה, מי ראה כל אלה ומי שמע כזאת, בנועם ה' לחזות, ולא תסמר שערת בשרו ולא יאחזנו פלצות, לעבוד את ה' באמת ובתמים בצל כנפיו לחסות.
ואחר שבירך על המוגמר ביתר שאת זאת היא הנודעת, אז הביאו לפניו מיני תרגימא טעימא בעלמא פחות ממלא לוגמיו היא המגרעת, קידש עצמו במותר לו, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, שבר תאוותו, משך ידו מתוך אכילתו, חסידותו ופרישותו דמור ניהו, אין הפה יכול לממרינהו.
והיה בדעת המחבר רבנו הקדוש הלוך ילך להאריך, על זה הדרך, על כל תורה נביאים כתובים וששים מסכתות, והיו לאותות, אך בעוונותינו הרבים לא כן נתקיים, בגזרת קל חי וקיים, שאחר גמרו שני ספרים בראשית ושמות, חידושים נשגבות ורמות, אור עולם חשך בעדנו, וחטאתינו מנעו הטוב ממנו, אוי נא לנו כי חטאנו, שבר על שבר בא עלינו שבפתע פתאום יצאה הגזרה, ולוקח ממנו ארון התורה, ועלה בסערה השמימה, בגזרת עירין פתגמא, ביום שבת קודש בעת רצון בא עלינו שבר רגל ושבר י"ד לחודש כסלו עלה מות בחלונינו, אבדנו כולנו אבדנו, כיתומים נשארנו, וכצאן בלי רועה דמינו, הצור תמים פעולו ואין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל, כי כל דרכיו בצדק הוא פעל וכך עלה במחשבתו הרמתה, עין לא ראתה.
נפלה עטרת ראשנו – השתלשלות סילוקו של הצדיק
תשרי תר"פ – הימים הנוראים עברו חלפו על תושבי תאפילאלת בחרדה יתרה מן הדין, אשר את מוראו הם רואים בעיניהם מידי יום עם התחדשות גזירות שונות קשות ומרות מהצורר מולאי מוחמד ימ"ש, הרבה דמעות שפכו בני העיירה לפני אבינו שבשמים שיצילם מצרתם ויוציאם מאפילה לאורה, והמנהיג הנערץ אדמו"ר רבי דוד הרבה בתפילות ובתחנונים תוך שהוא מתקשה להסתיר את העננה של העצבות המכסה זמן רב את פניו הקדושים.
לא אחת מששמע רבנו על המאורעות שפוקדים את המקום ע"י השלטון, תפילתו תמיד בפיו היתה לזכות ללכת כפרה על הדור כולו, כפי שמתאר בס' מלכי רבנן: 'והיתה כשגגה היוצאה מלפני השליט כי מרוב חסידותו שהיה סובל צער בת רבים קהל תאפילאלת מצד הצורר יש"ו כשהיו אומרים לפני הרב ז"ל הרג הצר הצורר כמה וכמה גויים במיתה אכזרית בכלי משחית שכל מי ששומע זה נקרע סגור לבבו מפני המציק אשר כונן להשחית אפי' על אינם בני ברית, והרב ז"ל היה אומר מי יתן והיה לרצון לפני הקב"ה שתהיה מיתתי כפרה לכל ישראל והריני מקבל על עצמי מיתה כזו, עד שכל השומעים נרתעים לאחוריהם מדבר זה וכן היה אומר כל שעה'.
במשך חודש חשון, מצאוהו תלמידיו עוסק בסוגיות של קידוש השם וענייני מסירת הנפש, הוא הרבה ללמוד לחקור בסוד סילוק נשמתו של רבי עקיבא אשר מסר נפשו על קידוש ה' ונשמתו יצאה באחד, תלמידיו שראוהו חוזר ושונה בסוגיא זו הרבה פעמים התפלאו על הדבר אך לא העזו לשאול אותו מה יום מיומיים, הם לקחו את הדבר לתשומת ליבם וחששו מאוד מפני הבאות, וכפי שהביא בס' מלכי רבנן: 'עוד שמעתי מחכם אחד מתאפילאלת שמו כהה"ר מסעוד נ"י שכמו חודש קודם פטירת החכם חשקה נפשו ללמוד ענין מסירת הנפש ובסוד סילוק רבי עקיבא שיצאה נשמתו באחד, ודבר זה לפלא'.
עת הוציאוהו הפורעים להריגה. אותו יום, שבת היה. מתח חילופי שלטון שרר באוויר, הצרפתים ששלטו עד אז, לעומת השבטים הברברים שלחמו למען המולדת המרוקאית ותפסו את השלטון בחזרה, והיהודים הריחו את חבית אבק השריפה הבוערת תחת רגליהם. המושל החדש מולאי מוחמד הודיע כי היהודים הם משתפי הפעולה עם הצרפתים, מהם ובהם עליו להתחיל ולגמור. לא יישאר יהודי אחד בכל המחוז. שליחים ודורונות שבו בידים ריקות, הדורונות נשארו, הבקשות לא התקבלו.
בליל שבת קודש נותר רבי דוד עם הג'לאבייה הכהה של יום חול, לא החליפה בבגדי לבן כאשר הייתה באמנה איתו. איש לא העז לשאול, ורק המחשבות טרדו. לאחר סעודת ליל שבת, קרא עטרת ראשנו לתלמידו רבי מכלוף פדידה (ע"פ עדות בנו רבי דוד זצ"ל), והסתגר עמו בעליית הגג. הניח לפניו ספר שער הכוונות והורהו להתחיל ללמוד. התלמיד שאל מה ללמוד, ורבי דוד אמר לו שילמד באשר יפתח. פתח ויצא לפניו דרושי כוונות קריאת שמע, במקום שבו מבאר את הריגת רבי עקיבא בזמן שקרא את שמע. עד הבוקר למדו, ומשם יצאו לתפילה.
'נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו'
ובחצות אותו היום רעש והמולה, המלאח היהודי הוקף בחיילי המורדים, ונתנה הפקודה לקבץ את כל היהודים בעיצומו של השבת למרכז העיירה שם יוציאו אותם להורג במיתות אכזריות ר"ל, וכפי שהעלה תלמידו הגה"ק רבי יחייא אדהן בהספד על רבו : 'ועתה בעוונותינו הרבים שגברו עד למעלה מן השמים נכבה אורנו וגלה יקרנו וביום שבת קודש יד' לחודש כסלו שנת על הר ציון ששמ'ם (תר"פ) גברה יללתנו ושלח הצר הצורר שקם לנגדנו בעווננו בעדו ובעד קהל הקדוש גרי תאפילאלת יע"א שיחללו שבת ויבואו אליו מחוץ לתחום בעל כרחם שלא בטובתם באו משום דינא דמלכותא דינא'.
וכך תיאר רבי מכלוף אביחצירא (בהקדמה לס' קהלת יעקב) וז"ל: ולא עברו ימים מועטים עד שהארור שלח למור אבי לאמור לו שיזמין את כל העם היהודי שבכל הסביבה שיהיו מוכנים ליום השבת וכן היה, וביום השבת הלכנו כולנו וגם הרב החסיד (ר' דוד) בכלל ולא ידענו שום דבר, ובהגיענו למקום המשפט אזי הארורים השוטרים לא הניחו לשום אדם שיכנס לפנים רק מור אבי ז"ל עם הרב החסיד הי"ד, וכל הקהל עומד בחוץ ומשתומם, ואחר עבור כחמש דקות שמענו קול ההד של התותח [את גופו הקדוש והטהור הניחו על קנה התותח, וכך נטלו את נפשו הזכה בירית פגז בודד] ולא ידענו מה בזה השמע.
ואחר עבור כחמש דקות הנה מור אבי ז"ל מתקרב לבוא אצלינו וכנף מעילו על ראשו ובוכה וממרט זקנו, תיכף אני אמרתי לו היכן הרב וכו' אזי סטר את פניו והתחיל למרוט זקנו, וכשומעי זאת סטרתי את פני, ואחד מהשוטרים הארורים ראה אותי מה עשיתי ובא וקרב אצלי ותפס אותי בידו באומרו בוא עמי ללכת להריגה בר מינן, יען שהיה להם חוק שכל מי שמת לו איזה קרוב ע"י הארורים אם יבכה עליו גם הוא יתחייב מיתה זהו החוק וכו', אזי התחיל מור אבי להתרפס ולנשק את רגליו שירף ממני ולא קיבל להרפות אותי עד שנתפשר עם מו"א ז"ל בסך שלוש מאות דורו וכו', אזי נכנסנו לתוך העיר ועשינו כל מה שראוי לעשות עליו.
כהשלמה לדברים כתב בס' מלכי רבנן: ובעוונות הדור נלכד בשחיתותם ומת באותה מיתה, כי ביום שב"ק אחר חצות שלח הצר הצורר וקיבץ את כל הקהל מנער ועד זקן טף ונשים להשחית להרוג ולאבד ח"ו במיתות אכזריות, ובגדול החל גדול אדוננו הרב ז"ל אוי לעינים שכך רואות, ואזי תכף חמת מלך אכזר שככה באמור לו כל יועציו זה שקול כי גדול ישראל וכפר על כל הקהל.
יצאה נשמתו בטהרה
יש לציין שטרם יציאתו של רבינו מביתו, מצאוהו עוסק בסדר ח"י פרקי משנה כמנהגו ומנהג אבותיו דבר יום ביומו, ובאותו היום סיים את ששה סדרי משנה, וכפי שהובא בפיוט הנורא (איש חי עלה שמים) 'יום השבת מלכתא נדרש חסידא קדישא וסיים מתניתין ששה עבד המלך דוד' [את לימודו האחרון סיים רבינו זיע"א במשנה סוף עוקצין 'עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות'].
למרות עוצמת יריית הפגז נשאר גופו של רבינו שלם למעט הזרוע של יד שמאל, אך סיפר רבי דוד פדידה "אבא (רבי מכלוף) היה בצער גדול, איך ייתכן שהמלאך הזה ייטמן ללא היד המקודשת שהניחה תפילין. הוא היה האיש שמשכן עצמו למען קבורת רבו. הברברים מיאנו למסור את גופתו הקדושה לקבורה, ורבי מכלוף קיבץ ממון הרבה לפדותו מידיהם. ממילא, כשקברו לבסוף ללא יד, הדבר זיעזע את מורשי לבבו. "בלילה נגלה אליו רבי דוד, מושיט לו את שתי ידיו בשלמותן ופניו קורנות. אבא שואל בחלום, למה זה ואיך ייתכן שקרה לו כך, השיב שנגזר עליו כך בגלל שפעם הסיח דעתו בין תפילה של יד לתפילה של ראש, ומדקדק ה' עם חסידיו כחוט השערה, ואף על פי כן התגלגלה היד והשתרבבה לקברי, והרי הוא שלם.
בסיום דבריו כתב בס' מלכי רבנן הנז': ושמעתי מחכם אחד מעיה"ק טבריה ת"ו והוא ירא את דבר ה' וכדאי הוא לסמוך עליו ושמו ר' דוד שטרית נר"ו שאחרי פטירת הצדיק בא אליו בחלום ואמר לו אבי לא תיקן נשמת אדם הראשון ואני תיקנתי אותה זיע"א.
ישיבת 'אביר יעקב'
בין תלמידי ישיבת 'אביר יעקב' זכה להימנות הגה"ק רבי מכלוף פדידה זצוק"ל, וכפי שכותב בתחילת ספרו 'כתם פז': "ברוך ה' אשר יעצני להיות מחובשי בית המדרש של אדמו"ר עט"ר המלך דוד אביחצירא זלל"ה".
את דרך לימודם היטיב להעלות ע"ג הכתב אחד מבני החבורה הלא הוא הגאון רבי מכלוף אביחצירא זצ"ל (ב"ר אליהו ב"ר אהרון) בהקדמה לס' קהלת יעקב, וז"ל:
"כיון שראינו הצרות נתרבו נתאספנו באסיפה אחת ללימודים, והיינו לומדים בי"ג תלמידים עם הרב מורינו ורבינו רבי משה אתורג'מן ז"ל, והתלמידים הם הר' ישראל אביחצירא, ואני ע"ה החו"מ, והשלישי הרב מסעוד הכהן ז"ל שחיבר פרחי כהונה, והרביעי הרב מכלוף פדידא ז"ל שגם הוא חיבר איזה חיבור על הפרשיות, וכו'.
והיינו לומדים גפ"ת וכן היה דרך לימודנו, הר' ישראל היה מסדר הגירסא ואח"כ מתחיל לפרש בלא ראיה בפרש"י ז"ל, וכשמתחיל לפרש כל מי שהיה יודע איזה דבר היה אומר, ורבינו משה לא היה לוקח ספר יען שלא היה יכול לראות בספר, יום אחד ההוא אמר אני חושדכם שאתם רואים בפרש"י ז"ל וגונבים ממנו ואיך אני שאין בידי ספר אוכל ללמד עמכם, ולכן ככה תעשו תביאו נייר חלק ותחתכו אמצעיתו שכנגד הגמ' והצדדים שכנגד רש"י ותוס' ז"ל תניחו שלמים וכן עשינו, וכו'.
איך שיהיה היינו אדוקים מאוד בלימוד שמהבוקר אחר תפילת שחרית וטעימת איזה דבר היינו מתחילים בלימוד עד שעה שלוש מ"מ".
משיכה לעולם הסוד
את המשיכה לעולם הסוד, גילה רבי מכלוף בגיל צעיר. מילדותו בלט בשקידה. "בבא עז'יז'י" היה שם התואר שלו, תואר כבוד שליווה אותו כל ימיו, לאמור, 'האהוב' (עז'יז'–אהוב), כפנינת חן המעניקה גאווה חמימה לכל המשפחה המורחבת, ואת הסיפור הבא מספר נכדו רבי מאיר פדידה שליט"א (מו"צ ורב קהילת דרכי תורה ורמב"ה ברכסים), כפי אשר שמע מאביו רבי דוד זצ"ל:
"בנערותו למד סבא בישיבת 'אביר יעקב 'אצל עטרת ראשנו הגה"ק רבי דוד אביחצירא זי"ע. ערב אחד מצא סבא ספר קבלה ישן, מצא בו עניין והחל להגות בו, לומד לראשונה על עשר ספירות ועל צינורות השפע, בחינות של אלוקות בעולם ועל שמות הקודש.
"איננו יודעים איזה ספר זה היה, אבל למחרת בבוקר התעורר וראה אפלה סביבו, וימש חושך. בבהלה קרא לאמו והסיקה שדבר מה קרה לעיניו, מוטב יישאר בבית להשגחה.
"בינתיים מתחיל בישיבה השיעור של עטרת ראשנו. הוא סוקר את התלמידים ומכלוף חסר. היכן הוא, החברים לא יודעים, היום לא הגיע. רבי דוד מחייך ולא אומר דבר.
"לאחר השיעור צועד רבי דוד לבית של סבא ומבקר את תלמידו. 'אמור לי', הוא שואל אותו, 'אולי אתמול עיינת בספר פלוני'? כן, הוא עיין וראה, נכנס לפרדס ועוד לא יצא בשלום. רבי דוד ביקש ממנו הבטחה ששוב לא יעיין בספרי קבלה עד שימלא כרסו בש"ס ופוסקים, ורק אז יהב ליה ידיה ואוקמיה, העמידו על רגליו בריא ושלם".
מעשה מופת – "גדולים צדיקים במיתתן"
עובדה מצמררת סיפר הגאון רבי מאיר פדידה שליט"א (רב ומו"ץ ברכסים) אשר היה בעל המעשה: היה זה באחת הפעמים שנסענו להשתטח בקברי הצדיקים הטמונים במרוקו, בשנת תש"ס (בערך) כאשר נבחר הגאון רבי שלמה שלוש זצ"ל לכהן כרב העיר חיפה, נסענו אני הרב שלוש ועוד להשתטח על מספר קברות צדיקים במרוקו כהרגלי כבר למעלה מעשור שנים, באחד מן הימים לאחר שהגענו למרוקו, היה זה יום י"ד שבט יומא דהילולא של ר' יצחק בעיירה טולאל, שהיינו שם עד הצהרים ומשם המשכנו לציונו של ר' אבא בעיירה בודניב, עם שעות הערב החזרנו פנינו לכוון ארפוד ע"מ לישון שם באותו הלילה כאשר ייעדנו את עצמנו למחרת לעלות להשתטח על ציונו של 'עטרת ראשנו' אשר מנוחתו כבוד במחוז תאפילאלת.
בדרכנו פונה אלי הרב שלוש ובקשני שנלך עוד באותו הערב לקברו של מרן עט"ר, לטענתי לא היה כדאי לנסות זאת שכן לפי ידיעתי מהעבר עד שנגיע אל המקום יהיה בערך תשע בלילה ומקום הקבר כבר לא יהיה פתוח, אולם הרב ביקש מאוד שבכל זאת מאחר ששמע הרבה על עט"ר נפשו חפצה במיוחד להשתטח על קברו ולכן על אף החשש הודאי שהמקום יהיה סגור, בכ"ז הוא רוצה להשתדל בדבר וללכת באותו היום למקום קבורתו של הרב, ואכן כך היה.
עם הגעתנו למקום, החשש התממש ואכן מקום הציון היה סגור, והנה בעודנו מדברים ולאחר כרבע שעה אני רואה למרחוק את השומר הגוי רכוב על אופניו בדרכו לכוון הציון, שאלתיו בנוכחות כולם לפשר הדבר שיצא בשעה כה מאוחרת מביתו לכוון הציון, נענה השומר והשיב: 'החכם בא אלי בחלום ואמר לי גש תפתח הגיעו אנשים מישראל ואין להם מפתח לפתוח הדלת', ואכן בלי שאלה ומחשבה נגשתי לקיים את מצוותו.
