רבינו משה טוויל מעלי הכהן זצוק"ל הינו נצר לגזע תרשישים ממשפחת טוויל מעלי. ישנה מסורת על פיה שם המשפחה 'טוויל מעלי' נועד להצביע על חזקת ייחוסם לעלי הכהן, עד שרבים מהדרים לקחת ממשפחה זו לפדיון בנם.
רבינו נולד לאביו רבי יוסף ולאימו מרת רחל בעיר חאלב שבסוריה בי"ז חשון תרנ"ו. ימים ספורים לאחר הברית הלך אביו לעולמו, ואימו האלמנה שנישאה בשנית, מסרה אותו לסבו רבי יצחק טוויל זצ"ל ששימש לו כאב.
בבחרותו למד אצל רבו המובהק הגאון רבי מטלוב עבאדי זצ"ל, שם עשה חיל בלימודו, עד שיצא שמו לתהילה ברחבי העיר חאלב כשקדן מופלג, וכתלמיד חכם עצום אשר כל רז לא אניס ליה.
כאשר הקימו פרנסי העיר את ישיבת 'דגל תורה', מתבקש היה, אפוא, כי בקשוהו לשמש בה כמגיד שיעור, ולאחר שנים מספר אף נמסרה לו הנהגת הישיבה – זאת למרות שטרם בא אפילו בברית הנישואין.
שדכני חאלב תרו במאמצים אחר שידוך ראוי אשר יתאם לגדולתו של רבינו, ומשלא מצאו פנו ליוצאי הקהילה בארץ ישראל, שמא משם תימצא הכלה הראויה לאדם הגדול. ואכן, בדרך זו נמצאה המתאימה הלא היא הרבנית מרת שרה – בת המקובל חכם אהרון טוויל זצ"ל, אשר באה לחאלב, נישאה לרבינו ועמדה לימינו בגדלות נפש עד יום פטירתה.
רבינו שימש ברבנות העיר לצד הגאון הגדול רבי שלמה סלים זעפראני זצוק"ל (סביו של מורנו הגאון הגדול רבי שלמה ידידיה זעפראני שליט"א – נשיא קהילות עמלי התורה, אשר קרוי על שמו).
ישיבתו של רבינו מנתה כמאה ושבעים בחורים מהמובחרים ביותר, כשהוא עומד על גבם שש עשרה שעות ביממה, החל מהשעה 2 לפנות בוקר, ועד כלות סדרי הלימוד היומיים בשעות הערב מידי יום ביומו.
סדרי הישיבה כללו גם את ימי השבת, חגים וחול המועד ולמעשה כל ימות השנה ללא יוצא מן הכלל, בבחי' יום ולילה לא ישבותו. רבינו יגע וטרח שעות נוספות להרביץ בהם תורה בשיטתו העיונית המעמיקה, אשר התאימה רק לנבחרי התלמידים שעברו מספר שנים של חידוד והעמקה בכיתות הנמוכות יותר.
הנהגתו עם תלמידיו הייתה כאב לבנו, כשלכל תלמיד היה נותן דרך שונה בעבודת השם כפי יכולתו וכישוריו. גם לאחר שכבר עזבו הללו את הישיבה ונישאו, היה חכם משה דורש בשלומם ומוסר להם ברכות שלומים, ואף מגיש סיוע רוחני וגם גשמי בעת הצורך.
בשנת תשי"ח לאחר ששיחדו בני ביתו את השלטונות בסכומי עתק, ניתן לרבינו האישור לעלות לארץ הקודש. השמועה כי הגאון הגדול חכם משה טוויל עומד להגיע לארץ חיש מהר פרסה כנפיים, וחכמי ארץ ישראל כולה ובראשם מרן ראש הישיבה רבי עזרא עטיה זצוק"ל התקבצו לקבל את פניו.
כאשר הגיע לארץ הקודש, קבע את מושבו בעיר תל אביב, שם התפרסם מיד כתלמיד חכם המפליא בחידושי תורתו את כל שומעיו, ורבים שיחרו לפתחו לטעום טעמה של תורה בסגנונו המיוחד. רבינו היה עמל במשך שעות להעמידם על האמת בדרך המסורה, וכעבור זמן לא רב הקים גם את ישיבת 'זכרון משה' בתל אביב, שם למדו טובי תלמידי החכמים מהאזור כולו.
גם על בני הקהילות בת"א רבתה השפעתו, וכאשר היו שהתנגדו למינויו של מרן הגאון הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל למשרת רבנות העיר תל אביב, הפעיל רבינו את כל כובד משקלו בקרב הגורמים השונים ופעל לבחירתו של הרב, מתוך הכרה וידיעה עד כמה גדול כוחו של מרן הגר"ע זצוק"ל להשפיע על העם שבשדות ולקרבן אל התורה.
בטוב ליבו ייסד רבינו קרן נכבדה אשר תמכה בחתנים בני תורה בסכומים נכבדים מאוד, שהיו ניתנים מיד קדשו במאור פנים, מתוך הערכה עצומה לתלמידי חכמים ועמלי התורה.
רבנו נסתלק לבית עולמו בשיבה טובה ביום ח' חשוון ה'תשל"ז, ונטמן סמוך ונראה לציונם של חכמי פורת יוסף. זכותו תגן עלינו אמן.
שניים מבתי המדרש של קהילות עמלי התורה נקראו על שמו, "מטה משה" ברמות א' ו"אהל משה" ברמות ב', לזיכרון עולם בהיכל ה'.
