"כל הכלים – פניה עשרים מעלות שמאלה", נשמעה קריאה ממכשיר הקשר הצרוד.
"קיבלתי, רות עבור" הגיב להם פטריק – קצין הקשר של ספינת הקרב הקטנה, שהשתייכה לכוח משימה של הצי האמריקאי האדיר.
הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, והכוח הימי כלל נושאת מטוסים, משחתות וספינות סיור קטנות, ושייט לאורך המים הקפואים של ים נורבגיה, במרחב שבין האי לופוטן לעיר הנמל בודה, בדרכו למהלך מכריע שנקרא לימים 'מבצע לידר'.
האזור שרץ ספינות טורפדו מהירות של צבא הרייך הנאצי, והקברניטים שבספינות האם נזהרו שלא להיקלע לתוך מארב או עימות חזיתי, שיגרור כלי טיס רבים לאזור ויסכן את הכוח כולו.
פטריק, קצין הקשר, עמד לסובב את ההגה קלות בהתאם להנחיה מגבוה, אלא שאז – קפאה ידו לפתע לקול זעקה חדה.
"עשרים מעלות שמאלה?!" נזעק סטיב, חובל טרי שהצטרף לראשונה אל ספינה בקרב אמיתי, "מה פתאום שמאלה?! הם לגמרי טועים! חייבים להמשיך ישר!" טען בלהט.
"סטיב, אתה מתווכח עם רב החובל של נושאת המטוסים?" שאל פטריק בתמיהה, "הוא הרי מפליג כבר שנים רבות, עבר אינספור אימונים ותרגילים ומכיר פה כל סלע וכל שרטון, אתה רק חודשים ספורים על המים…"
סטיב לא התבלבל.
"אני בהחלט מכבד אותו מאוד", אמר בטון עמוק וסמכותי, "אבל לדעתי הוא ממש טועה! הרי בצד שמאל אנחנו מתקרבים לסלעים משוננים ומסוכנים, ובצד ימין
נהיה חשופים לפגיעה, לכן צריך להמשיך ישר ולשמור על מרחק שווה מקו החוף. היגיון פשוט!".
פטריק התלבט מה נכון לעשות.
לבו אמר לו כי לקברניטים היושבים על גשר נושאת המטוסים והמשחתות המלוות אותה, יש ניסיון וידע בלי שום השוואה אליו. אך טענותיו של סטיב בכל זאת נשמעו הגיוניות מאוד.
סטיב לא הרפה. "אני אומר לך, הדבר הנכון הוא להמשיך ישר, הבט! תראה את הסלעים המשוננים שאנו מתקרבים אליהם משמאל, אם אחד מהם יפלח את תחתית הספינה נהיה בצרות צרורות!".
פטריק זרק מבט קל אל המים הקפואים בהם צפו גושי קרח קטנים, והצטמרר רק מהמחשבה על נגיעה קלה בהם. הוא ממש התחבט.
מצד אחד – סטיב וטענותיו ההגיוניות.
מצד שני – הרי סטיב רק חייל צעיר שטרם סיים הכשרה ראשונית, והוא כל חייו היה אמון על הקשבה וציות לפקודות שניתנו לו. האם כעת יפר זאת?! ובכלל, הרי הספינה שלו נראית קופסת צעצוע, ליד ספינות הענק האדירות ששטו במרכז הצי, אם רבי החובל שלהן רגועים ובטוחים בדרכם – מה פתאום שיחשוב אחרת?
* * *
"המפקד, אתה קולט? אני שומע בקשר שיש ספינות ענק שנסעו במסלול אחר לגמרי, הן נסעו כל כך ימינה שהן עקפו מימין את כל המיצר" עדכן סטיב, והוסיף: "זהו סימן מובהק שיש צדק רב בדברינו! אנו סבורים בדיוק כמותם".
"ידידי, רואים שאתה חדש פה במים…" ענה פטריק, "הספינות ההן – הן בכלל לא חלק מהצי שלנו! זהו כוח משימה אחר שיש לו מהלך משלו, ודרכים אחרות משלו. זה שהן שטו מימין זה מסלול שונה לחלוטין, עם אתגרים אחרים ופתרונות אחרים" הסביר.
סטיב עדיין לא נרגע. "מה הבעיה להמשיך ישר, ואפילו לקחת קצת ימינה? וכי אנחנו פוחדים מכמה ספינות סיור גרמניות?! אנחנו מצוידים כהלכה במקלעים ותותחים קלים, ומקסימום – יש לנו אפילו טיל טורפדו אחד שיכול לפרק משחתת גדולה. מי מפחד מהם בכלל?! נילחם בהם עד זוב דם ונכלה אותם!".
פטריק לא התרשם מהאמירות הפומפוזיות. הוא, בשונה מסטיב – כבר חווה קרב או שניים, וראה במו עיניו ספינות נקרעות לגזרים וחיילים טובעים אל המצולות. הוא הבין קצת יותר מידידו הצעיר את גודל הסכנה, ולא חפץ להסתכן.
מצד שני… הסלעים!
החשש באמת היה מוחשי עבורו.
מבלי משים, הדיון גרם לפטריק לפנות שמאלה רק בחמש עשרה מעלות ולא בעשרים כפי שהונחה. השינוי לא בלט, אך כעבור זמן מה הוא החל להתרחק מהצי.
"מדוע יש כאלו שלא צייתו להוראה והתרחקו?" נשמע קול מודאג בקשר, "תתקנו שמאלה כעת ותיצמדו אלינו, אתם בשטח מסוכן!" הקול כמעט התחנן.
"אתה רואה, הנה אנחנו במסלול טוב יותר, הם סתם מסתכנים, הם ייפגעו מהסלעים, הספינות הגדולות מוכנות לסכן את הקטנות מהן ביודען כי הן עמידות וחזקות מפגיעה! אם היה אכפת להן – היינו מקבלים הנחיה להמשיך ישר ואף לפנות ימינה, ולהיות נכונים לקרב".
פטריק שתק, וסטיב המשך במרץ: "תבין, יש שם על הספינה מלחים בעלי אינטרס. הם לא רוצים רעשי פיצוצים, הם מעדיפים שקט, ולכן הם מסכנים את כולם ובפרט את הספינות הקטנות יותר. הם משפיעים על החלטותיו של רב החובל בנושאת המטוסים, ושאר הקברניטים? הם מושפעים ממנו גם! וכך כולם עומדים ללכת אבדון…"
פטריק הלך והשתכנע. "הייתכן? והרי הסלעים כל כך קרובים ומוחשיים, אולי באמת יש צדק בדבריו של סטיב? אולי הוא קורא את המפה טוב יותר מכולם, וכל הימאים הוותיקים טועים?".
הוא קיבל החלטה. הוא ימשיך ישר. הצי כבר התרחק ממנו מאוד, אך אין שום ברירה אחרת!
ואם ספינות המשמר הגרמני תגענה מולו? הוא יילחם בהן! בכל הכוח!
"סטיב צודק, אנחנו לא חלשים כל כך! וזה ודאי טוב יותר מאשר ללכת לאבדון יחד עם כל ספינות הצי" חשב פטריק לעצמו, ובליבו כבר נפרד מהן, והפנים שהן ככל כנראה יעלו על שרטון ויתנפצו על הסלעים המשוננים.
הזמן חלף, והוא נותר לבד בים הפתוח. לזמן מה, נדמה היה כי בחירתם הייתה נכונה ונבונה!
אך לפתע, כמו סיוט – הופיעה מולו מתוך הערפילים משחתת שחורה, גדולה ומאיימת, כשלוע תותחיה מכוון ישירות אליו.
לבו החסיר פעימה. הוא ידע היטב שמשחתת כזו היא בעלת כוח אדיר, ולא זו בלבד – אלא שהיא לעולם לא שטה לבד. מן הסתם מתלווה אליה צוללת מסוכנת, ומן הסתם גם מערך של ספינות מלחמה קטנות שאולי כבר מקיפות אותו ממש כעת!
הוא לחץ בפראות על כפתור החירום, אזעקה נדלקה וחובלי הספינה אצו כל אחד למשמרתו ואיישו את כלי הנשק.
"אש!!" הוא צרח, וכולם החלו לירות כאחוזי אמוק לכיוון המשחתת. המקלעים היו רחוקים מדי והתקשו לפגוע. וגם מה שפגע – נבלם על ידי השריון העבה, ולא נראה היה שהירי משפיע יתר על המידה.
"טורפדו!" הוא צרח לסטיב, שרץ בצעדים קלילים, כמעט עליזים, לשחרר את טעינת הטיל הגדול ולדרוך אותו. "אש!!" זעק שוב, והספינה רעדה כשהטיל בקע מפתח השיגור, וטס לכיוון המשחתת. הם חדלו מירי לכמה שניות מתוחות, בתקווה כי הטיל יפגע במשחתת, אך כעבור זמן קצר הם הפנימו כי הטיל יורט או שהחטיא את מטרתו.
לפתע ספינתו החלה לחטוף צרורות מספינת גרמנית נוספת שהגיחה מבעד לערפל, והוא החל להפנים כי גורלו נחרץ. 'מאיפה הגיע כוח כזה גדול?!' חשב לעצמו בתסכול, 'חשבתי שמדובר רק בכמה ספינות משמר שנוכל לנצח!'.
בתוך הדי היריות והצעקות, הוא לא יכול היה שלא לעשות חשבון נפש. 'הם בפיקוד כנראה ידעו על הכוח המסוכן הזה, ולכן נצמדו כל כך לסלעים המשוננים והמסוכנים' חשב.
'מה חשבתי לעצמי?!' הרהר בחרטה. 'הרי הם ישבו שם, רבי חובל ותיקים עם ניסיון של שנים רבות, עם האסטרטגים המומחים ביותר שמייעצים להם, עם הכלים המשוכללים ביותר והמידע המפורט ביותר, ולמרות זאת החליטו להיצמד שמאלה אל הסלעים. מה חשבתי לעצמי שפעלתי אחרת?!'.
בשלב הזה, כשהם חווים מטחי יריות מכל הכיוונים, והספינה כולה התחוררה, כל יושביה, כולל סטיב, הפנימו שכנראה טעות הייתה בידם, ושהיה להם לסמוך על הפיקוד הגבוה ולציית.
כשטורפדו אכזרי פילח את הספינה ופירק אותה לרסיסים, והם זינקו אל המים הקפואים בבעתה – הם כבר היו בטוחים בכך.
אך אז – כבר היה מאוחר מדי…
* * *
מזה כאלפיים שנות גלות, מתקיים כלל ישראל ושורד דור אחר דור, הודות להוראותיהם של מנהיגי הדור, דור דור ודורשיו. יפתח בדורו כשמואל בדורו.
והנה, הגם שזכינו לעלות אל ארץ הקודש, 'גם שם לא שקטתי', גם כאן קמים אויבים חדשים לבקרים ומנסים להצר ולכלות אל התורה מישראל ר"ל. במשך עשרות בשנים עמדו מולם הקברניטים, ה"ה מרנן ורבנן חכמי וגדולי התורה מנהיגי ומאורי הדור, והנחו את הצי האדיר של צבא ה' כיצד לנהוג בנפתולי הים הסוער.
כבימים ההם – גם בזמן הזה, נאלצים מנהיגי הדור לנקוט בתחבולות ובעצות שונות, וכן, לעיתים גם להיצמד אל הסלעים המשוננים והבעייתיים…
גם אז וגם היום, נעשו הדברים מתוך אחריות עצומה, מתוך אכפתיות בלתי נתפסת, מתוך מחשבה מעמיקה ובחינה יסודית של כל הנקודות המובילות אל ההחלטה כיצד נכון לנווט ולנהוג. מי שמעורה בסוד העניינים, מי שנמצא בחדרי החדרים ושותף לדיונים – יכול לראות ולהתפעם מעומק המחשבה, רוחב התפיסה ודקות ההבנה של כל פרט ופרט, מול אתגרים העומדים לעולם הישיבות.
וכבימים ההם – גם בזמן הזה, ישנם כאלו אשר כפי שכותב בעל המסילת ישרים בלשונו המופלאה: "תלמידים שלא שמשו כל צרכם, שכמעט שנפקחו עיניהם – כבר חכמי החכמים שווים להם בלבם". גם בזמן הזה ישנם צעירי צאן, שלעתים טרם מלאו להם עשרים, נעדרי כל הבנה בזירה הציבורית, וכבר בטוחים המה כי הם מבינים יותר מכל חכמי וגדולי ישראל כיצד נכון לנהוג.
אל אותם צעירים המונעים מכוונות טובות, אך חסרים יותר מקורטוב בינה ודעת, קוראים אנו באכפתיות גדולה ומלב בוער: אל תסטו מן הדרך!
אנא, סמכו את דעתכם וליבכם על רבי החובל של דורנו – מרנן ורבנן מנהיגי הדור שליט"א, והבינו כי ציות מוחלט הוא זה שעמד לדורות רבים של כלל ישראל, ורק הוא זה שיעמוד בדורנו זה.
הלוא רואים הם ומבינים את התמונה על כל חלקיה פי אלף יותר מאיתנו! הלוא חשופים הם למידע אמין ומדויק שלציבור הרחב כלל לא מגיע! הלוא מדקדקים הם ומנתחים את הסוגייה הבוערת, בעיון ובלמדנות שאינם כלל מנת חלקנו ובהשגתנו, והם בדעת תורתם יודעים לזהות סכנות שאנו אפילו לא מודעים אליהן!
אנא הפנימו שלבם הטהור, בוער באהבה ואכפתיות עד אין קץ, לנפשו של כל בחור ובחור בעולם הישיבות הקדושות, לאין כל שיעור ממה שאכפת לכל אחד מאיתנו.
אנא! התקרבו אל הצי! אל תחשבו שדרככם חכמה, נבונה או נכונה יותר.
כי יום אחד – תבינו שטעות הייתה בידכם, וכלל לא ראיתם את התמונה המלאה.
ואז – כבר עלול להיות מאוחר מדי.
