הוא הצטרף לתפילת ערבית עם הציבור ב'מוסאיוף', וכשיצא מהתפילה התבררה לו הטעות

ר' רפאל, ראש כולל חשוב בשכונת בית ישראל, נהג מדי שבוע למצוא פינה שקטה, ולסכם את החבורה השבועית אותה ימסור בכולל. לשם כך, מצא את בית המדרש 'מוסאיוף', הסמוך למקום לימודו. 

אחר מנחה, החל שיעור מעניין, ור' רפאל החליט לשבת ולהחכים. בסיום השיעור שאל הרב בקול 'הגיע הזמן?' והקהל ענה במרץ 'הן'. החלונות הצבעוניים החשיכו את מראה השמיים בחוץ, ור' רפאל שמקפיד על תפילת ערבית אחר צאת הכוכבים, לא שת את ליבו לגוון המדויק, ולתומו התפלל ערבית עם הציבור מתוך מחשבה שזמן צאת הכוכבים חלף. 

כאשר סיים את תפילתו ויצא אל הלובי, מיד תפס שהשמיים עודם מוארים באור יום, ושהתפילה התקיימה בפלג המנחה. 

כעת שאלתו בפיו האם תפילתו מועילה, או שמא עליו לחזור ולהתפלל שוב?

תשובה:

הנה בשו"ע סי' רס"ג סעי' י"ד איתא שציבור שטעו ביום המעונן וקבלו שבת והתפללו ערבית אינם צריכים לחזור ולהתפלל כיון שהתפללו מפלג המנחה, אבל יחיד שטעה אף שהתפלל מפלג המנחה צריך לחזור ולהתפלל, וכתבו האחרונים שגם ביום חול הדין הוא כן. [מ"א א"ר פמ"ג ושאר אחרונים- שער הציון סקנ"ז, ובמאמר מרדכי הבין שכן כוונת הב"י] וביארו המפרשים משמיה דגמרא שמן הדין גם בציבור היה צריך לחזור ולהתפלל אלא שלא הטריחו את הציבור לחזור ולהתפלל. ולפי זה באופן שיחיד בתוך ציבור טעה והתפלל מפלג המנחה, אין כאן סברא שלא הטריחוהו ולכאורה מן הדין לחזור ולהתפלל. וכ"כ בפסקי תשובות רל"ה הערה 35 וז"ל 'ומשמע אפילו התפלל עם ציבור, כל שבדעתו היה להתפלל לאחר צאה"כ, וטעה וחשב שכבר הגיע הזמן, צריך לחזור ולהתפלל, דזיל בתר טעמא'.

אך לכאורה הדברים מתמיהים, הרי אם היה יודע שהגיע פלג המנחה והתפלל ביודעין, ודאי יצא יד"ח כדקי"ל דעביד כמר עביד, ובדיעבד אפילו באותו יום מהני לעשות תרתי דסתרי כמו שכתבו הפוסקים. וא"כ מאי גרע בזה שלא ידע שהוא מתפלל בפלג המנחה. ובמאמר מרדכי הקשה ן וכתב שכיון שאילו היה יודע לא היה מתפלל בשעה זו, גרע טפי. ועדיין צ"ב מהכ"ת לומר שלא יועיל אפילו בדיעבד. [1]

והנה בדברי האחרונים יל"ע, דהנה בסוגיא בברכות כ"ז: דנה הגמרא אם צריך לבדול ממלאכה כשמתפלל ערבית של שבת בפלג, והוכיחה הגמרא מרב שבדל ממלאכה, והקשו מאביי שהתיר לעשות מלאכה אחרי תפילת ערבית. ותירצה הגמרא ששם היה טעות בקבלה,[2] והקשתה הגמרא וכי מחמת טעות חשוב שאינו קבלת שבת, הרי שנינו בברייתא מעשה שהתפללו בפלג במוצ"ש בטעות[3] והכריעו, שכיון שהתפללו התפללו.[4] ותירצה הגמרא שקבלה בטעות אינה קבלה אלא שלציבור לא מטריחים לחזור ולהתפלל, נראה מבואר שכוונת הגמרא לדון שאם קבלה בטעות אינה נחשבת קבלה, איך יתכן שהתפללו בלא קבלת שבת, ותירצה הגמרא שבציבור הקילו להחשיב תפילה גם ללא קבלת שבת[5] וכתב רבינו יונה שלפי זה ביחיד צריך לחזור ולהתפלל כיון שלא נתכוין להתפלל רק אחרי השקיעה. ולכאורה מהכרח המו"מ בסוגיא יש לפרש כוונת רבינו יונה שמדבר בערב שבת או במוצ"ש שביחיד אינו יוצא ידי חובה בלי כוונת קבלת שבת. אבל אין מקור שיש חידוש מהלכות תפילה שצריך דעת לסבור כרבי יהודה.

וביותר הדברים מבוארים לפי שיטת הרא"ה והריטב"א [הוא השטמ"ק והר"א אלשבאלי] שכתבו שבאמת גם היחיד יוצא ידי חובה באופן שהתפלל בטעות. ומה שאמרו בגמרא שהקילו בציבור מדובר באופן שהציבור התפללו לפני פלג המנחה [ועי' הערה[6]], והגם שהשו"ע פסק כדעת רבינו יונה שמדובר שם באופן שהתפללו אחרי פלג המנחה ואעפ"כ היחיד לא יצא ידי חובה, מכל מקום מהכ"ת לומר שכוונתו שיש הלכה לדעת שהוא מתפלל בפלג, ופשטות הסוגיא הנידון שם כלפי קבלת שבת, והיינו שבאופן שטעה חסר בקבלת שבת והרי זה כמתפלל של שבת בחול או של חול בשבת, כנידון הסוגיא שם. וזה לא שייך בתפילות יום חול שלא צריך קבלה בשביל שיהיה אפשר להתפלל ערבית. ומצאתי בס"ד בתשובות והנהגות ח"ו סי' ס"ב שתמה בזה. [וראה כעי"ז בבאר יעקב (אריאלי)]

וסיים בתשובות והנהגות 'וכמדומני שלא שמענו כן מעולם, על מי שטעה וסבר שכבר צאה"כ והקדים להתפלל מעריב שיחזור ויתפלל'

ולעניין דינא נראה שלמעשה יש לחוש לדברי האחרונים אלא שיש לצרף כנגד את הראשונים שכתבו להדיא שאין צריך לחזור, וגם בשאר הראשונים לא מבואר להיפך מסברתם.[7] ובפרט שנראה שלפני רוב הפוסקים לא היה את דברי הני ראשונים[8] [ובצירוף כל מה שנתבאר לעיל], ועל כן נכון לצאת ידי חובה מחזן פעם נוספת בברכות ק"ש, ולהתפלל ערבית עם תנאי נדבה.[9]

אמנם בנידון השאלה שלנו שהתפלל בבית הכנסת של הנוהגים לכתחילה להתפלל בפלג, יש לומר בצירוף כל מה שנתבאר למעלה שכיון שהציבור ודאי יצא ידי חובה, יש להחשיבו כטפל לציבור ולומר שיצא ידי חובה. והגם שזו סברא חלשה, ראה הערה[10]. מכל מקום חזי לאיצטרופי לכל הנ"ל. [11]

הארות וציונים

[1] ובפרט שעד כמה דבדיעבד קי"ל כרבי יהודה, הרי לרבי יהודה גופיה מהכ"ת לומר שצריך לדעת שהוא מתפלל בפלג המנחה, ויש שרצו לתרץ שכשאומרים 'עביד כמר עביד' פירושו שאנחנו 'מכריעים' כרבי יהודה, (או שאנחנו נעשים 'תלמידים' של רבי יהודה)  ואם עשה זאת בשוגג אין כאן הכרעה כרבי יהודה. [עפ"ד הקהילות יעקב ברכות א'] אבל הרי דין זה של השו"ע מקורו בדיוק של הגמרא בברייתא, שנשנתה עוד לפני שהכריעו שהלכה 'עביד כמר עביד' [דו"ק שם שאין שם נידון כלל מצד שי' רבי יהודה או רבנן] ומוכח לכאורה שגם לרבי יהודה צריך לדעת שמתפלל בפלג המנחה, וצ"ב הטעם.

[2] אבל תפילה בלי קבלה לא מועילה, וממילא מי שהתפלל בטעות לא יצא.

[3] ופרש"י שהגם שעל ידי התפילה אינו יכול להוציא שבת 'אבל לענין תוספת אף על גב דבטעות הוה, תוספת הוא על ידי תפלה, הואיל ואמר תפלה קבלה היא'.

[4] ואם יצאו ידי חובת תפילה בהכרח שקבלתם קבלה, כי הרי למדנו שתפילה בפלג מחייבת קבלת היום.

[5] ובנידון הגמרא צריך כוונה להוציא שבת, והגם שאין בכח החלטה זו להתירו במלאכה, מ"מ חשיב שעשאו חול לענין תפילות כמש"כ רש"י.

[6]   ידוע מחלו' הפוסקים בחישוב שעות היום אם מעלוה"ש לצאה"כ [להלן :מג"א] או מזריחה לשקיעה [להלן: גר"א] ושיעור פלג למג"א ג' דק' לפני השקיעה, ולגר"א שעה ורביע. הרא"ה סובר כמג"א ורבינו יונה כהגר"א [אורות חיים דרוק עמ' קצ"ז]  בגמרא מבואר שהתפללו לפני ששקעה חמה והקילו בציבור. למג"א  התפללו לפני פלג המנחה. וכתב הרא"ה שהקילו בציבור אפילו לפני השקיעה, והיחיד לא יוצא רק בגלל שהתפלל לפני השקיעה.  לגר"א התפללו בזמן של רבי יהודה, וכתב רבינו יונה שהיחיד לא יצא בגלל שטעה. לפי זמן מג"א אין יסוד לדברי רבינו יונה, לחדש שתפילה בטעות מעכבת בדיעבד כי מדובר בגמרא באופן שהתפלל לפני הזמן. גם לזמן הגר"א אפשר לפרש כרא"ה ולהעמיד את הברייתא כדעת רבנן שאי אפשר להתפלל לפני השקיעה. או כדברי העולת שבת שהעמיד את הסוגיא באופן שהתפלל מנחה אחרי פלג, וכמ"ד שאי אפשר לעשות תרתי דסתרי באותו יום. [ויתפרש הסוגיא ממש כהרא"ה]

בדעת השו"ע בענין המחלוקת בחישוב השעות יש סתירות [ראה מאמרנו האוצר פ"ד עמ' צ"ט] וכאן סתם כרבינו יונה. [ויש רבנים שמפרסמים כל הזמן שלדעת מרן פלג המנחה הוא שעה ורביע זמניות מצאת הכוכבים דהגאונים, אך הוא תמוה מאוד ראה מה שכתבנו בירחון האוצר פ"ד בארוכה והעולה משם שלסוברים כהגאונים לא שייך לחשב פלג המנחה מצאת הכוכבים ודעת הבא"ח המפורסמת אינה ענין לזה עי"ש בעמ' ע"ב]

[7] ובאמת כפי הנודע רוב ככל ראשוני ספרד וצרפת סברו בשעות היום כמג"א, [רש"י תוספות רמב"ן רשב"א רא"ה ריטב"א ועוד] ולפי שיטתם ברור דלא כרבינו יונה וכנ"ל. [והגם שנידון השאלה שלפנינו באופן שהתפלל בפלג הגר"א, אין הדברים תלויים בזה, כיון שגם להגר"א אפשר לפרש את הסוגיא כרא"ה וכעולת שבת וכנ"ל ונמצא שיסוד שיטת העולת שבת היא שיטת רוב הראשונים בביאור הסוגיא]

[8]  הריטב"א על ברכות נדפס לראשונה בשנת תרכ"ג בספר ברכה משולשת על שם שיטה מקובצת. [ובשנת תשכ"ז על שם ר"א אלשבאלי] פקודת הלוים לרא"ה [הידוע גם בשם 'חדושי הרא"ה על ברכות'] לא היה לפני רוב האחרונים ונדפס מכת"י בשנת תרל"ד, אמנם הב"י מביא ממנו בכמה מקומות בודדים אך ברוב המקומות נראה שלא היה לפניו דבריו.

[9] בעיקר דין תפילה בפלג המנחה יש כמה עיקולי ופשורי, ורבים נמנעים אפילו בשעת הדחק מלהתפלל בפלג המנחה, [ובפרט לענין ברכות ק"ש לפני שקיעת החמה ראה אמרי שמואל פלג המנחה פ"ב] אך נידו"ד לעניין דיעבד.

[10] כיון שמדינא גם ציבור צריכים לחזור, רק שלא הטריחו את הציבור, אבל באופן שרק היחיד יצטרך לחזור לא שייך לומר שלא הטריחוהו. אלא שגם בכל ציבור היה מקום לדון כל יחיד ויחיד ולומר שיהיה חובה על היחיד שבציבור לחזור ולהתפלל. אלא שההוראה ניתנת ככלל אחד לציבור. (משא"כ בנידו"ד שרק ליחיד היה 'שאלה') אך בדוחק יש לומר שכיון שלכלל הציבור ההוראה היא שיצאו ידי חובה גם היחידים טפלים להוראה זו.

[11] באופן שאירע טעות כזאת בערב שבת, תלוי הדבר אם רצה להקדים את קבלת שבת או לא, שאם נתכוין לקבל שבת מוקדם אבל לא רצה להתפלל לפני הזמן, הרי שהנידון שווה ממש לנידון של יום חול, אבל אם טעה והתפלל וחשב שאסור במלאכה ואם היה יודע שאינו אסור במלאכה לא היה מקבל שבת, הרי שלדעת רבינו יונה צריך לחזור ולהתפלל, ולרא"ה יצא ידי חובה. ולכאורה ודאי העיקר כרבינו יונה שכן נפסק בשו"ע וכן הוא פשטות הסוגיא לדידן שעושים פלג של הגר"א.

[גם אם ענה ברכו בציבור שאינו מחוייב לפרוש ממלאכה מחמתם, כגון בזמנינו שיש הרבה קהילות, לא חלה קבלת שבת שלו בטעות וממילא זה נחשב שהתפלל ערבית ללא רצון לקבל שבת, שכל מה שאמרו שבעניית ברכו מקבלים שבת, זה באופן שהוא מחוייב בלא"ה בפרישה ממלאכה, ובקבלת שבת הוא מצטרף בקום ועשה לציבור, ולכן נאסר בתפילת מנחה ולכן משמע בתרומת הדשן הו"ד בב"י סי' רס"ג שלא מועיל בזה תנאי שאינו מקבל שבת כי הוא כבר מקובל ועומד לאיסור מלאכה, והקבלה מהני רק שיהיה נאסר גם בתפילה של חול, משא"כ בזמנינו שאינו נאסר במלאכה כיון שיש כמה קהילות בכל מקום ואינו מעוניין להשתייך בהכרח לציבור שאומר ברכו ובפרט באופן שאינו מתפלל עמהם הרי ברכו לא נחשב אצלו כתחילת התפילה. (ראה שמש ומגן א' ל"ח גליון מים חיים שבת עמ' 17 ויוסף איש א' עמ' תרמ"ב אמרי שמואל פלג המנחה סו"ס ו')  אמנם לדעת היחו"ד חל עליו שבת גם בכה"ג וממילא לפי דרכו באופן שענה ברכו כבר מחוייב בשבת מן הדין וממילא דינו כדין טעה בחול שכתבנו למעלה שצריך לעשות תנאי נדבה, אלא שבשבת אין תקנה לעשות תנאי נדבה, וצריך שישמע מעין ז' מהש"ץ]