לרגל יומא דהילולא לרבינו הגה"ק רבי יצחק אביחצירא הי"ד זיע"א דמן תולאל, כותל המזרח בסקירה מרתקת על קורות ימיו, החל מלידתו בשנת תר"כ ועד להסתלקותו ביום י"ד שבט תרע"ב, דברים מתורתו וכן תמונות נדירות בפרסום ראשון.
'ואלה תולדות יצחק'
לאחר שנולדו למרן רבי יעקב שלשה בנים (ר' מסעוד, ר' אהרון, ר' אברהם) ושתי בנות, החליט לקבל על עצמו פרישות. לאחר זמן בעוד מרן רבי יעקב נוהג בפרישותו זוכה הוא לגילוי רבינו האר"י הק' בו מודיעו כי עתיד להוולד לו בן ששורש נשמתו מתנוצצת בוולד, ואשר על כן עליו לחזור לאשתו, הרב טיהר וקידש את עצמו ומתוך קדושה עילאית חזר לאשתו וזכה ונולד לו בן זקוניו הגה"ק רבי יצחק זיע"א, מי שלימים הגדירוהו גדולי מרוקו כיורש הרוחני של אביו מרן רבי יעקב. לא זאת בלבד אלא כפי עדותו (במכתב) 'אהבתו היתה תקועה בלב אביו יותר משאר אחיו'.
רבי יצחק נולד לאביו בשנת הכת"ר. לפי המסורת בקרב רבני מש' אביחצירא ובני עדת תאפילאלת רבינו נקרא יצחק ע"ש רבינו האר"י אשר טרם לידתו ראה אביו בחלום את רבינו האר"י וגילה לו על לידת בנו שיש בו ניצוץ מנשמתו וציווהו לקרותו בשמו, וכפי שהעיד על כך תלמידו הגה"ק רבי אבא חיון זיע"א בהקדמה שכתב לספרי רבנו, וז"ל: ונאה הוא לשמו, לטובה נתכוון מו"ר, כאשר יקרא שמו על שם הרב אשר ראה בחלומו וכו'. וכ"כ ג"כ נכדו הלא הוא ר' יצחק דמן חיפה בהקדמה לספרי מו"ז, בזה"ל: אשר ניצוץ נשמת רבינו האריז"ל להתנוצץ בנשמתו הטהורה בחרה, ועל כך בשמו הגדול הוא נקרא וכו'.
[צא וראה מש"כ הרב בעל אמרי נועם על רבינו אור שבעת הימים הבעש"ט הק', וז"ל: הבעש"ט ז"ל זיע"א נשמתו היה כל כך גבוה אשר לא היה אפשר לבא לזה העולם אם היה לאביו איזה כח התאוה, על כך היה אביו בן מאה שנה כשנולד לו הבעש"ט שכבר נתבטל ממנו כח התאוה ולא היה נולד רק בעזר הש"י].
על כוחו הגדול של רבי יצחק וגודל הערכת האב מרן רבי יעקב לבן זקוניו עוד בהיותו נער, ניתן ללמוד מתוך עובדה שנשמרה בזכרונם של זקני עדת תאפילאלת ואף נמסרת מדור לדור בקרב בני משפחת אביחצירא. על אמיתות העובדה ניתן ללמוד מכך שמדי שנה היה נוהג הגה"ק בבא סאלי לספר עובדה זאת ביום הילולת דודו ורבו רבי יצחק זיע"א. לפיה בהיות רבי יצחק בן שמונה שנים, יצא אביו עם הקהל לרחובה של עיר במוצאי יום הכיפורים לקדש את הלבנה, להפתעתם כוסו פני השמים בעננים ולא יכלו הקהל לקדש את הלבנה, משהמתינו שעה ארוכה והלבנה לא התגלתה שלח מרן רבי יעקב לקרוא לבנו יצחק וביקשו לפעול לגלות הלבנה מתוך אמונתו ששורש נשמתו מסוגלת לשלוט על הדינים השולטים בלילה, [ויש לרמוז: שיום פטירתו הוא י"ד בחודש, שהוא ר"ת יצחק דין]. יצחק הקטן התייצב לפני אביו שמע את מבוקשו, הביט כלפי מעלה וציוה על הלבנה להתגלות, כדברי הבן הקטן כן היה, וכל הקהל הוכה בתדהמה בראותם היאך מתפזרים העבים והלבנה מגלה פניה. החל מאז ידעו כל הקהל כי כוחו של הילד גדול ומעותד לגדולות. לפי נוסחא אחרת המעשה היה באחד מחודשי החורף ביום האחרון שניתן לקדש את הלבנה (ס' גאוני משפחת אביחצירא ח"ד, עמ' 317).
'עם קונו נקשר בעבותות האהבה הפנימית ויראת הדוממות'. כ"כ סידנא בבא סאלי על מור דודו רבי יצחק בהקדמה לספרו של רבי יצחק 'שערי בינה'. במילים קצרות אלו כלל מסכת חיים מופלאה של עבודת ה' בשמחה ובהשתוקקות, מתוך אהבה עמוקה וערגה עד כלות הנפש.
עוד כתב סידנא בבא סאלי בהקדמה הנז': חזו לי הנהו ספרי דרב האי גאון, האשל הגדול אשר ברמה, שתול על פלגי ומעייני החכמה, אשר יראתו לחכמתו קדמה, על אחת כמה וכמה, תם וישר, עם קונו נקשר, בעבותות האהבה הפנימית ויראת הדוממות, בכל מיני שלימות, הדר הוא הצדיק והקדוש, מו"ר דודי, הדרי והודי, כמוהר"ר יצחק אביחצירא זצוקללה"ה מו"ר בריה דרבינא מו"ר זקיני המקובל האלקי המלוב"ן אביר יעקב אביחצירא זצוקללה"ה אשר בצילו אנו חיים ומסתופפים זיע"א בנו הרביעי בקודש יצק ובלל וחפן וקדש וכו'. כי הנה נוראותיו ונפלאותיו של פחד יצחק מודעת זאת בכל קצווי ארץ אשר פעל ועשה וכו', קדושתו ויראתו הם מעידים על גדולתו ומעלתו אשר השיג וירש ממרן הקדוש קודש קדשים אבא חלקיה אשר ילדו בקדושה ובטהרה מהריון ומלידה, טור אדם פטדה, וקרא שמו ע"ש אדונינו הקדוש קו"ק רבינו האריז"ל וכו', וכל דברי אך למותר וכו', ורק אך חובתי היא ואעשנה כי יצקתי מים על ידו ולמדתי וכו' והוא מורי ורבי וכו'.
יש לציין: שבברית של הבבא סאלי, אביו ר' מסעוד היה המוהל וכמ"ש הרמב"ם (בריש הל' מילה) מצוה על האב לימול את בנו, ומצוה בו יותר מבשלוחו. והסנדק היה הגה"ק רבי יצחק הי"ד וזיע"א בן זקוניו של מרן האביר יעקב זצוק"ל (ס' הסבא קדישא ח"א, עמ' כב).
חמש שנים רצופות דבק סידנא בבא סאלי במור דודו ר' יצחק עד ליומו האחרון, ובלילות למדו בצוותא גפ"ת עם מהרש"א וזכו לסיים את כל הש"ס. וציין האדמו"ר כי מכלל הדברים שלמד מדודו, למד לא להתעייף, ולהתגבר כארי בשעת הלימוד, כי למרות שדודו היה עמוס בתלאות הציבור במשך היום, בלילה למד בעיון מעמיק ומעולם לא נראתה בו עייפות או ליאות. וכלשונו: 'אני הייתי מתעייף והוא לא התעייף' למרות שהיה מבוגר ממני (שם, עמ' מד). (וראה עוד בדבריו של הגה"צ רבי מאיר אמסלם שליט"א על מרנא בבא סאלי זיע"א.
מתוך עדויותיהם של גדולי רבני משפחת אביחצירא וגדולי אותו הדור, ניתן לראות בעליל היאך זכה הגה"ק רבי יצחק זיע"א לירש מאביו לא רק את החלק התורני אלא גם את ההנהגות במידות מעולות בכל המובנים. הראשונה היא עדותו של הגה"ק מרן רבי דוד אביחצירא זיע"א עטרת ראשנו בפיוט שחיבר לכבוד רבינו ('אני הדל באלפי') לאחר שמונה שבחיו וגדלותו מתאר במשפט אחד היאך היה דודו בעל צדקה מחזיק ידי כל נצרך וז"ל: יושר לבב בתומו עם אלהים ואדם הולך לילו ויומו מחזיק לכל ידם תמים סומים ערומים. גם הגה"ק בבא סאלי מעיד על דודו בפיוט שחיבר לכבודו ('אשירה נא לידידי') ולאחר שאף הוא הרבה במניית שבחיו מתאר וכותב אודות שלימותו של דודו במידות וז"ל: שלם בכל מידותיו תם היה בדורותיו מלא על כל גדותיו בכל מידה יקרה ישר צדיק נאמן נדיב היה ורחמן כמה צדקות טמן בכונה גמורה.
'מי יוכל להעמיק בסודך'
הן אמת שהיה הגה"ק רבי יצחק רגיל בשתיית העראק, אלא שזאת למודעי שגם שתייתו היתה במושגים רוחניים בלתי נתפשים בשכל אנוש קרוץ מחומר. [לך נא ראה בס' גאוני מש' אביחצירא (ח"ד, עמ' 317) שהאריך בטו"ט בענין זה, ומשם בארה].
לימים הסביר הגה"ק רבי יצחק אביחצירא דמן חיפה את יסוד שתיית הערק שהיה רגיל סבו הגה"ק רבי יצחק זיע"א, לדבריו היה זה תוצאה ישירה משורש נשמתו הגבוהה שקיבל נשמת רבינו האר"י. ללא כל ספק נשמת רבינו האר"י היתה נשמה גבוהה במיוחד. בהגיע נשמה כה גבוהה לשכון בגוף קרוץ מחומר ללא כל ספק זקוק האדם הזוכה לכך למין איזון מול אותו אור גבוה שבא לשכון בתוכו. העראק היה אצל רבינו זיע"א בחינה של איזון למול אותה נשמה שזכה אליה ולא חלילה במובן החומרי שבני נשמות זוטרות כמותנו משיגים ומבינים. והמשל בזה שתיית יין שמחד על ידו יכול האדם להגיע לדרגות השפלות והבזויות ביותר וכמאמרם ז"ל הרואה סוטה בקלקולה וכו' משום דיין מביא לידי ניאוף, ומאידך הפליגו רז"ל במעלת היין כמאמרם אמר רבי חנינא כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, אמר רבי חייא כל המתיישב ביינו יש בו דעת שבעים זקנים, אמר רבי חנין לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר טוב לרשעים.
להלן מקבץ תמונות נדירות מהציון:
מתורתו של רבינו יצחק אביחצירא זיע"א בספרו "שערי בינה" (אות מג)
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים (אבות ה, כ).
יש לדקדק: למה כותב ארבעה סוגים אלו שהם נמר צבי נשר ארי ולא זולתם. ועוד, למה ליה לאשמועינן פעולתם דהיינו העזות והמרוץ והקלות והגבורה. ולפי הענין צריך להבין מאי שייכות איכא כלפי שמיא, והא אמרי' (שם) עז פנים לגיהנום?
ונראה לענ"ד דרומז כאן על ארבעה יסודות אש רוח מים עפר. יסוד האש פעולתו לחמם גוף האדם כתנור אש, אם מצד יצר הטוב מתעורר לדבר מצוה מה טוב, ואם הוא מתעורר מצד יצר הרע לדבר עבירה מתחמם מרוב התעוררות הדם.
וכל ארבע יסודות יפעלו להרע או להטיב, אל מקום אשר יפנה ה"ראש", שהוא האדם, אחריו ילכו, אם רצה האדם לעשות מצוה, הולכים אחריו.
וכל אחד מארבע יסודות, פעולתו בפני עצמו, לא ראי זה כראי זה. זהו סידרן:
יסוד האש, מחמם גוף האדם. יסוד הרוח, עושה האדם קל ברגליו. יסוד המים, מקרר גוף האדם. יסוד העפר, מטמטם לב האדם ועושה אותו עצלן.
ואפשר שזו היא כוונת התנא באומרו ארבע יסודות אלו, והם משתנים לפי מעשה האדם להרע או להיטיב. לכן הזהירנו שילך האדם בדרך ישר וטוב, כדי שהארבע יסודות יפעלו להיטיב.
וזהו שכתב 'הוי עז כנמר', כאן רומז על יסוד האש, שפעולתו לחמם גוף האדם ועושה אותו עז, דומיא של הנמר. ובא להזהיר האדם, שבשעה שיתעורר עליו יסוד האש יתגבר עליו שלא לעשות עצת היצה"ר, כי אם בהתעוררו בחמימות, יעסוק בתורה שנקראת אש, שנ' 'מימינו אש דת למו', ותכבה אש של יצה"ר, כדרשתם ז"ל (קידושין ל:) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין.
ולכן הזהיר התנא ע"ה בסיום דבריו ואמר 'לעשות רצון אביך שבשמים'. ועל כל יסוד מהארבע יסודות מזהיר את האדם עליו, בהתעורר אותו היסוד, יתעורר לדבר מצוה דוקא ולא לדבר עבירה. וזהו לעשות רצון אביך שבשמים.
'וקל כנשר' זה כנגד יסוד הרוח, שהוא עושה האדם קל ברגליו, ומזהיר האדם שיהיה קל ברגליו ללכת לדבר מצוה ולא לדבר עבירה.
'ורץ כצבי' כנגד יסוד המים שהם הולכים במרוצה, ומזהיר את האדם שיהיה רץ למצוה קלה כבחמורה כמאמר התנא (אבות ד, ב).
'וגיבור כארי' זה כנגד יסוד העפר שעושה האדם עצל מן עבודת השם, מזהירו שיתגבר כארי לעבודתו יתברך ולא יהיה עצל.
