דברי התעוררות נוקבים מאת ראש הישיבה הגאון הגדול רבי דוד אברהם שליט"א, לאור האסון הכבד עם פטירתו של הפעוט ישי מזרחי ז"ל, ביבדלחט"א הרה"ג רבי גדעון מזרחי שליט"א, אשר זכה ביומו האחרון להיכנס בשערי ת"ת 'מוסדי עולם' רמות.
עולם כמנהגו נוהג
פעמים ומתייחסים אנו בלשון ניחותא, את דברי הנביא; "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו".
אכן, ייתקע שופר בעיר.
אכן, למרבה הצער, פעמים ו'העם לא יחרדו'.
עולם כמנהגו נוהג…
* * *
אחר שבראם הקב"ה למלאכים, חילק את התפקידים ביניהם, כל אחד על פי משמרתו. את רפאל על הרפואות, את גבריאל על החסד, את שרי הים והאש, ואת הממונה על הגשמים.
ולס"מ קרא ומינהו למלאך הממונה על המיתה, על נטילת נשמת כל בריה, ביום הפקודה.
הוסיפו הדרשנים בדרך צחות, כי באותה העת התרעם מלאך המוות על שליחותו, וטען כי כולם ישנאוהו ומה עשה כי נגזר עליו שכך.
ניחמו המקום באומרו; "הסר דאגה מלבך, לעולם לא יאשימו אותך…
בהתרחש תאונת דרכים, ידברו בני האנוש על תוואי הכביש, ערנות הנהג, תנאי הדרך, מיקום התמרורים, השפעת מזג האוויר ומצבו המכני של הרכב.
בהתרחש מחלה, ירחיבו על אבחוני הרופא השגויים, איחורה של ניידת הנט"ן, חסרונו של הציוד הנדרש, היעדרו של התור הפנוי ושגיאתה הנוראה של האחות.
אותך לא יאשימו. כי עולם כמנהגו נוהג".
כי העם לא יחרדו…
לכל זמן ועת תחת השמיים
"עת ללדת, ועת למות", ואין איש שם על לב.
מעל חמשת אלפים ושבע מאות שנה חלפו על בני האנוש, וטרם הומצאה הנוסחה, המערכת או המכשור, משוכלל ככל שיהיה, שיצפה במדויק את תחילת רגעי הלידה.
ומבטיחנו החכם מכל אדם שגם לא תומצא כזו.
כי עת ללדת, אין בן אנוש יודעה.
כי עת למות, אף אותה מי ידענה.
כי נכתב הדבר ביום ראש השנה, בעבור כולם לפניו כבני מרום. כי נחתמה הגזירה ביום צום כיפור.
כמה יעברון, וכמה יבראון. מי יחיה ומי ימות.
מי בקיצו. ומי בלא קיצו.
* * *
זמן רב חלף.
זמן רב מדי, בו כמו הורגלנו לקרוא את מילות הפסוק בניחותא.
הייתקע שופר בעיר. אכן כך. והעם? ובכן, העם לא יחרדו…
והנה מזה קרוב לשנתיים ימים – כמו הוכרחנו לקוראו אחרת. לנגנו אחרת. להבינו אחרת.
הייתכן?! הייתכן שייתקע שופר בעיר, והעם לא יחרדו?!
עודנו רוטט הלב מכל אזעקה, מקול נפץ, מכל שמועה אשר הותרה לפרסום…
לב האבן נמס, והוכרח לשוב לפעום.
* * *
כזו הינה גם בשורת האיוב המרה, על אובדנו של הפעוט ישי ז"ל, נפש נקי וצדיק.
הייתכן?!
הייתכן שתישמע תקיעת שופר כזו, שנשמת תינוק תעל בסערה השמיימה, בפתע פתאום, באורח בלתי צפוי, באופן בלתי מוסבר, והעם לא יחרד?!
הייתכן לעבור על כך לסדר היום, ולהישאר שאנן?!
לא, אין לתלות זאת בשום דבר אחר! אין לחפש את הסיבות והטעמים, את פרטי המקרה וההתרחשות!
הן ייתקע שופר!!
בר בי רב דחד יומא
"רב אידי, אבוה דרבי יעקב בר אידי, הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא, וחד יומא בבי רב. והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא" (חגיגה ה:).
שלושה חודשים הלך, שלושה חודשים חזר, וזאת בשביל לימוד תורה של יום אחד.
במבט שטחי, ניתן לקרוא זאת כביכול בלגלוג.
אך הגמרא לא הביאה זאת בכדי לזלזל, כי אם להפך. לייקר. ולהתפעל בנפשנו במאוד מאוד.
חצי שנה עסק רב אידי בהליכה לצורך לימוד תורה.
חצי שנה השקיע, לצורך לימוד תורה של יום אחד.
צא ולמד מה כוחו של יום אחד של תורה. יום אחד בבית המדרש!
אין זו מצוות אנשים מלומדה. אין זו חציית כביש להיכל הכולל. זו הליכה של חצי שנה, לצורך אותו היום בו ילמד תורה.
ולפיכך, הגם שהוא רק 'חד יומא' – עודנו 'בר בי רב'.
* * *
אביו של התינוק ז"ל, יבדלחט"א ידידנו הרה"ג רבי גדעון שליט"א, עקר בעת האחרונה עם אשתו ליישוב הר גילה, מתוך מטרה להדריך עדה שלמה, לקרב ולרומם יהודים אל אביהם שבשמיים.
ובהחלטה מודעת, החליטו הוא ורעייתו תחי', להמשיך לשלוח את בנם בכל יום ויום, מרחק כה גדול עד לת"ת בשכונת רמות.
כי הדרך מוצדקת, לצורך לימוד התורה.
שח לי רבי גדעון שליט"א, שאם היה קורה המקרה ביום א' מנחם אב, לא היו אוזרים כוח להתמודד עם האובדן.
אך העובדה שקרה המקרה בא' אלול, הייתה להם לנחמה גדולה.
כי כעת – זכה הבן ונכנס במחיצת תינוקות של בית רבן. במקום הגבוה והנעלה ביותר, במקום של אלו שלא טעמו טעם חטא.
זכה לחבוש כתר של תשב"ר. אמנם, רק לשעה קלה, ובכל זאת. לא נקטף בעודו במעון התמ"ת, בגן פרטי או עירוני, אלא כתינוק של בית רבן.
יש עליו דין וחלות של תינוק של בית רבן. קטן ורך בשנים. עצום ורב במעלה.
בשלי הסער הגדול
בעיצומו של יום הכיפורים, קוראים אנו מפטיר יונה, ונחשפים לתיאור מכונן.
יורד יונה אל ירכתי הספינה, וישכב, ויירדם.
והמלחים – התאמצו בכל כוחם להשיב את הספינה אל היבשה, ולא יכולו.
הטילו את הכלים אשר באוניה ולא הועיל. והאונייה חישבה להישבר.
וברגע האמת כמו תופס את עצמו כביכול, ואומר בפה מלא.
"בשלי הסער הגדול הזה".
* * *
יכולים לחלוף עליו, על האדם, כל ימי הרחמים והסליחות, בסליחה, בתפילות, בתחנונים, ועדיין אינו תופס.
עדיין מתפלל הוא על הכלל, בשם הכלל, למען הכלל.
עדיין תר אחר תיקונם של אחרים, ואינו מפנים. עדיין אינו חרד.
בשלי הסער הגדול.
בשלי!!
* * *
בנובהרדוק תיארו את בן המלך אשר חלה במחלת שינה, וכל שעשו הרופאים לרפאו לא הועיל.
הציעו המומחים, כי יעבירוהו ממיטת הנסיכים המרופדת, למיטת בית רגילה. שמא שנתו לא תערב עליו שוב ויתעורר. אך לא הועיל.
הציעו המומחים כי יעבירוהו למיטת ברזל רעועה המצויה בישיבות, נטולת דיקט, עם מזרון דקיק.
והנסיך עודנו ישן.
הציעו שוב כי ישכיבוהו על הקרקע הקשה, ללא מזרון כלל, שמא כך יתעורר משנתו.
והנסיך עודנו ישן.
ולא עלה בידם, עד שהניחו תחת גופו חרבות וסכינים…
* * *
לבנו תפילה כי תכלה שנה וקללותיה, ותהא אחריתה חיים ושלום, כשנים הטובות לברכה.
הן שמענו זה עתה קול שופר חזק מאוד.
תרועה ושברים.
גנוחי גנח, וילולי יליל.
ולא נחרד?
