מאמר מיוחד על תולדות חייו של רב רבנן, רבן של כל בני הגולה מרן ראש הישיבה גאון העולם רבינו עזרא עטייה זצוק"ל[1] שנכתב במלאות י"ב שנים לפטירת מרן ראש הישיבה זצ"ל, ע"י תלמידו הגדול מרן הגאון הגדול רבי שלמה בן שמעון זצוק"ל חבר מועצת חכמי התורה וגאב"ד נווה ציון.
ונוסף עליו עוד כמה מאמרים וחידושים שאמר וכתב מרן זצ"ל מתורת רבו הגדול.
"אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים, עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח וכו', כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש וכו'". (מסילת ישרים פכ"ו)
רב רבנן מרן רבנו עזרא עטיה זצוק"ל
רבא רמי, כתיב (תהלים נז, יא) כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ, וכתיב (שם קח, ה) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ, הא כיצד, כאן בעושים לשמה וכאן בעושין שלא לשמה (פסחים נ:).
הסבא קדישא מרן קדש הקדשים גאון הגאונים רבנו עזרא עטיה זצוק"ל היה שואל, מה ההבדל במציאות בין עד שמים למעל השמים. והוא היה משיב, העושים שלא לשמה – עד שמים. פירושו, תחת מערכת הטבע וחוקי הבריאה שהטביע הבורא יתברך בבריאה. והעושה לשמה הוא מעל שמים, פירוש, מעל לחוקי הטבע, ללא הגבלה, ללא שעבוד לשום גורם טבעי. העוסק בתורה לשמה זוכה לכוחות על טבעיים ולהשיגים על אנושיים (עקדת יצחק סימן סב). אלו דבריו [ראה להמאירי בבית הבחירה (פסחים נ:) שפירש, ר"ל שהעושה מאהבה עליו נאמר 'גדול מעל שמים חסדך' ופרשו בו מקצת גדולי הדור שהוא ראוי לנס, והקב"ה משנה תפקידם של מערכות הכוכבים בשבילם. והעושה מיראה 'עד שמים' שאף זו מדה מעולה היא, ועליה אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמן שבודאי יבא מתוכן לשמה ר"ל לעשות מאהבה… עכ"ל המאירי].
מי שהכיר את הבוצינא דנהורא רב רבנן זצ"ל, יכול לומר אכן, זהו דמות מלאך שחי עלי אדמות. כל חייו היו מעל לטבע. לימודו, ענוותו, עניותו, יסוריו, הנהגותיו, דרכיו ומעשיו, כל כולו היה מעל לטבע. אמנם מי הוא שיכול לומר שהכיר את איש האלהים. אין אני מתיימר לשקף בשורות אלו את דמותו של האדם הגדול בענקים, זוהי משימה בלתי אפשרית, כי שקוד היה רבנו זצ"ל כל ימיו להחביא בתכלית את כחו וגבורתו הנדירים, ולהצניעם בסתרי סתרים ובחדרי חדרים מעיני כל חי. כך את תורתו, כך את חסידותו, כך את יתרונו והשגותיו הרוחניים האדירים, וכך גם את מדותיו. גם לעיניהם של אלה מתלמידיו שלא משו מתוך אהלו, נתגלו רק שיירי טפות אור מאור גדולתו ורוממותו, ומשיירי שיירים אלו נתעשרו תלמידיו המובהקים.
אך כדי לעורר בלבבות הקוראים את הרגש והתשוקה להדמות אליו, בבחינת מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי (תדא"ר פכ"ה), שפירשו שיהיה למעשי מעין דמיון משהו דמשהו, למעשה האבות, אולי נמצא בשורות אלו ציור קלוש, מעין בבואה דבבואה של רב רבנן ואותם נספר לבנינו ולבני בנינו ולדורות הבאים.
בחלב שבארם צובא, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, נולד רבנו לאביו החכם רבי יצחק ואמו הצדקנית לאה בת רבי מיכאל שמאע ז"ל, שניהם הצטיינו באהבת תורה מופלגת, אהבה עילאית, ועם חלב אמו ינק רבנו גם אהבת תורה המושרשת מדור דור במשפחה זו, כי אביו התייחס כנכדו של רבי יאשיהו עטייה זצ"ל מחבר ספר בגדי ישע, והוא נמנה מטובי תלמידי מרן הב"י זצ"ל (ראה באבקת רוכל סימן כה).
בוצין בוצין מקטפיה ידיע (ברכות מח.). עוד בימי נערותו בהיותו תלמיד בבית רבו ראו בו ניצוצי אורה מפליאים שהפליאו את רבותיו וחביריו. בדעתו העמוקה, מחשבתו הבהירה, וסברתו הישרה והנכונה, וביותר חסידותו וקדושתו, והעולה על כולם ענותנותו היתירה – הפליאו את לב כל רואהו. נפשו הטהורה לא גרסה הליכה בגדולות, ושום השתמשות בכתרה של תורה. בז היה לכל שררה, ולכל בבואה דבבואה של התנשאות. ואכן מעטים היו מבין תלמידיו שידעו את רוב גודלו, וככל שעלה ונתגדל, כך ירד מספר מכיריו ונתמעט, כי אף שיחה קלה של רבנו היתה צריכה עיון ועמקות להבין עומק כוונתו ועלהו לא יבול…
כשהכניסו אביו ללמוד תורה מפי הרה"ג רבי אליהו דוויק הכהן זצ"ל שהיה אחד מגדולי רבני אר"צ ומגדולי מלמדי ומרביצי התורה שם. לאחר שבוע ימים קרא הרב לאביו של רבינו רבי יצחק, ואמר שהוא אינו יכול ללמד את בנו כי בנו כבר עלה עליו גם בעיון וגם בהבנה.
בשנת תרמ"ה נולד רבינו, ובשנת תרס"א עלה עם אביו לירושלים להתקדש בקדושתה ולהסתופף בצל תורתה. כי ירושלים שאליה עלה רבנו לפני יותר משמונים שנה היתה ירושלים של מעלה. מאות דמויות הוד, שפניהן כפני הלפידים, שרי תורה, אבירי דעה, ענקי רוח, גאונים וקדושים, מרביצי תורה וטהרה, המזהירים כזוהר הרקיע, מקובלים ומכוונים, בעלי סיגופין ובעלי תריסין שאין להם בעולמם אלא עמלה של תורה.
הם לא היו מסתפקים במה שעמלו בתורה מזריחת החמה ועד לשקיעתה, אלא גם ובעיקר בהגיע שעת חצות עידן רעוא דרעוין נקיי הדעת שבירושלים כבר היו נמצאים בבתי כנסיות להתייחד עם גלות השכינה בצינעא, ומקוננים במסתרים על חרבן הקודש והמקדש, ואח"כ היו עוסקים בתורה עד עלות השחר ואז מכינים עצמם להתפלל תפלת שחרית כוותיקין.
זהו בדיוק סדר יומו של רב רבנן זצ"ל. מחצות הלילה היה קם לבתי הכנסת שבשכונת הבוכרים, שהיו מלאים ממש עשרות גדולים בתורה וחסידות, ועד לשקיעת החמה, כשבחיקו פת לחם קטנה בשביל כל אכילת היום. לאחר השמעת קול יבבה דקה מעמקי נשמתו הטהורה על גלות השכינה, היה מתגבר כארי ועוסק בהלכות עמוקות שבחושן משפט יחד עם חבירו ועמיתו הגאון רבי יוסף ידיד הלוי זצ"ל (מחבר שו"ת ימי יוסף ד"ח, ויחי יוסף על הל' גיטין ועוד), לימודו של רבנו היה כל כולו עמקות שבעמקות. יש והיה מתעכב על סימן אחד בחו"מ חדשים רבים, עד שכל החושן משפט היה ממש על לבו.
העיד מרן הראשון לציון הרב הראשי רבנו עובדיה יוסף (שליט"א) [זצ"ל], בהספדו על רבנו בישיבת תורה והוראה בתל־אביב, כי כל חשן המשפט היה בקי בו רבנו בע"פ כנתינתו בסיני, והיה זה בעוד רבנו צעיר לימים, וכבר בדור דעה זה היה נחשב לגדול שבגדולים. כשהיה נכנס אצל הסבא קדישא הגאון רבי שלמה אליעזר אלפנדארי זצ"ל שכל גדולי עולם היו מתבטלים לפניו מפני גדולתו, היה קם ממש לפני רבנו זצ"ל.
בעומק עיונו, לא היה רבנו מרגיש כלל מכל הנעשה סביבו. קרה ובתוך כדי לימודו נשתקע בסוגיא חמורה והעמיק בה עד שלא חש שהיה יוצא מבית המדרש ומהישיבה – בהיותה בשכונת הבוכרים, ויצא לרחובה של עיר והגיע עד לישיבת חברון, ללא גלימה לכתפיו וכובעו לראשו, עד שהבחינו בני ישיבת חברון, ונגשו במתכוון לשאלו שאלה ורק אז הרגיש שאין הוא נמצא בישיבה, וכהנה מעשים דומים.
אך לא ארכו הימים, ואביו נפטר עליו בעודו צעיר לימים, אמו הצדקנית אשר מסרה נפשה שרבנו ילמד תורה בשקידה עצומה, קבלה על עצמה את עול הפרנסה ויצאה היא לעבוד כדי שתוכל לתת למאור הגדול את אפשרות הקיום, ולו בצמצום משווע ביותר. די אם נזכיר את העובדא כי ביום חופתו לא היה לו אפילו מעיל ללבוש, והוצרכה אמו לשאול מעיל כדי שיכנס בו לחופה.
מעשה אחד ויחיד נזכיר שבו נראה את גודל צדקותה, בימים ההם ואור החשמל טרם היה בירושלים וכולם היו לומדים תורה לאור מנורת הנפט. רבנו היה לומד רוב שעות הלילה לאור המנורה, ובליל שבת קודש היה לומד מתחילת הלילה עד רוב הלילה, ומכיון שלפי ההלכה (ש"ע או"ח סימן ערה) אסור ללמוד לאור הנר מחשש שמא יטה, אלא אם כן יש עמו שומר שלא יטה, אמו שלא רצתה שבנה יתבטל מלימוד תורה, היתה נשארת ערה עמו כל הזמן והיא היתה השומרת עליו שלא יטה. אכן מאמהות כאלו יוצאים בנים המעניקים חמה בקומתם.
לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי (תהלים קיט, צב)
פסוק זה נתקיים ברבנו במלואו. יסורים ויסורי עניות היו מנת חלקו בחייו. מקטנותו כשנתייתם מאביו ועד סוף ימיו, עתים ופת לחמו שעליו חי ועסק בתורה היה חסר לו, אך את כולם קיבל רבנו באהבה ובשמחה. תורה נקנית ביסורין (אבות ו, ו) – היה רגיל לומר.
בן רבנו סיפר, שתקופה ארוכה היה רבנו לוקח מן הבית פיתה אחת קטנה עם קצת מלח, וזה היה מאכלו כל היום. והיה רגיל לומר תמיד לבנו בשמחה, ראה בני כי גבר עלינו חסדו, רְאה איך הקב"ה ישתבח שמו לעד מזמין פרנסתי. יש לי כבר היום לאכול פת במלח, מה אני צריך יותר מזה, כבר אפשר ללמוד. גם כשמצבו השתפר קצת היה ממשיך באכילת סיגופים זו.
וכמה תואמים לרבנו מה שפעם הוא הסביר את דברי הגמ' במסכת תענית (כד:), כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. והוא זצ"ל הסביר כל העולם כולו ניזון בשביל – בצינור – של חנינא בני ממנו היה יורד השפע לעולם, וחנינא בני די לו, על דרך וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי (מלאכי ג, י), דהיינו שלרבי חנינא גם קב חרובין היה די והותר. זהו הרגשתו של רבנו בעצמו, שגם הפת במלח שניתן לו הוא חסד שבחסד, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ (תהלים קיז, א), אין צורך ביותר מזה.
וכך היה ביאר מה שאנו אומרים במזמור 'אשרי יושבי ביתך' בפסוקי הפרנסה, פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן (שם קמה, טז), שהמפתח של הפרנסה בידו של הקב"ה (תענית ב:) והוא המשביע לכל חי פרנסתו וכל צרכיו, ואם אדם רואה שאין הוא מקבל כדי פרנסתו לא יתרעם על מדותיו יתברך כי צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו (תהלים שם יז), והוא ורק הוא היודע שזה לטובתו של האדם.
עם הווסדה של ישיבת 'אוהל מועד' בירושלים בשנת תרס"ז, על ידי הרה"ג המקובל רבי עזרא הררי רפול זצ"ל, הועמד בראשה הגאון רבי שלמה לניאדו זצ"ל. רבנו נכנס לישיבה זו כתלמיד חבר והוא היה האבן החיה שם. בישיבה זו היו כשמונה – תשעה תלמידים שכולם התפרסמו כגדולי תורה והוראה, ומהם נזכיר את הגאונים רבי יעקב עדס, רבי משה עדס, רבי עזרא עדס, רבי נתן סאלם, רבי אהרן הררי רפול והראש"ל הרב הראשי רבי יצחק נסים, זצ"ל.
ביקש רבנו לישב בשלוה בירושלים דדהבא, והנה קפצה רוגזה של מלחמת עולם הראשונה. היה זה עם כניסת טורקיה למלחמה לצידן של גרמניה ואוסטריה נגד בריטניה. כבר ביום הראשון להכרזת המלחמה החל הישוב היהודי להתדלדל, היוקר האמיר, וצרכי מזון בסיסיים אזלו כהרף עין מן השוק, ומיום ליום החלו להרגיש רעב וחולאין וכל מרעין בישין, כל שכן בירושלים שבלאו הכי תושביה היו במצב דחוק. המלחמה מיד נתנה את אותותיה בהם והדבר הקשה מן הכל היה גזרת הגיוס לצבא הטורקי של כל הנתינים שלהם. מאות נלקחו לצבא שכל באיה לא ישובון, מאות מאות התחבאו והיו כשבויים בבתיהם, כי סכנת מות היה לאותם שיתפסו כעריקים.
בהשתדלות החכם באשי של ירושלים הרה"ג רבי נסים דאנון זצ"ל, שוחררו חכמי ירושלים מחובת גיוס לשירות בצבא הטורקי, ובדרך זו שוחררו הרבה בחורי ישיבות וביניהם גם תלמידי ישיבת אוהל מועד ורבנו בתוכם.
אמנם רק חדשים ספורים היה השחרור, ומעשה שהיה כך היה. משרבו המשוחררים, צוה המפקד הטורקי לכל בני הישיבות להתאסף במגרש הרוסים, וכשאלה נאספו ועמדו שורות שורות העיף עליהם עין במבט זועף ואמר, הם נראים כסוחרים ולא כחכמים. הערה זו שיצאה מפי מפקד צבא טורקיה בירושלים הטילה רעד בלב כל בני הישיבות שחששו לבאות, ואז יעצו להם ללבוש כולם גלימא ומצנפת ובזה יוכרו כחכמים. כל רבני האשכנזים שהיו בירושלים הוכרחו ללבוש גם הם גלימא ומצנפת כלבוש המסורתי המקודש של חכמי ספרד.
אמנם עם ריבוי הגזרות והחיפושים אחר משתמטים מחד, וריבוי לובשי גלימות מאידך, היה חשש סביר שגם לובשי גלימות ילקחו לצבא, ולכך יעצו לרבנו – הגאונים המפורסמים רבי שאול דוויק הכהן זצ"ל ורבי אברהם עדס זצ"ל מגדולי הרבנים והמקובלים – שכדי להנצל מגזרת הגיוס שיברח מן הארץ עד יעבור זעם. עשו מאמצים והלבישו לרבנו בגדי בוכרים עם פספורט רוסי מזויף ובשם בוכרי הבריחו את רבנו מן הארץ למצרים ונתנו לו גם כמה לירות זהב כדי שיהיה לו במה להתפרנס שם.
מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר (תהלים לז, כג)
רבנו ראה בזה יד ההשגחה העליונה, שעל ידה נשלח למצרים כדי להציל את יהדות מצרים. עם בואו למצרים, תחנתו הראשונה היתה ביקור בבית הכנסת המרכזי והחל ללמוד שם, בהגיע זמן מנחה וערבית שאז באים ציבור רב, ראו את רבנו אך לא הכירוהו. אך, כדרכם של בני ישראל שבראותם חכם פונים אליו לשמוע ממנו דבר תורה, בקשוהו ללמוד איתם. כבר בשיעור הראשון שמסר להם הרגישו בגדולתו, ואז החלו לנהור לשיעוריו רבים רבים וביחוד צעירי חמד שנפשם חשקה בתורה והוקסמו מאישיותו ולמדנותו.
לא רצה רבנו להנות מכתרה של תורה, את הלירות זהב שהיו בכיסו נתן לאחד מעשירי מצרים שספרו עליו שנאמן הוא, על מנת שיסתחר בהם והרווחים יתן לרבנו, כנהוג באר"צ מימים ימימה שסוחר מקבל סכום כסף מהת"ח ומסתחר בהם וכל הרווחים הם לחכם, וזהו כאומרם ז"ל (סנהדרין צט.) עושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ומזה רצה רבנו להתפרנס. להפתעתו עבר חודש אחד ולא נתן לו כלום, חודש רודף חודש, ואין רבנו מקבל כלום, ובינתיים מצבו הולך ומחמיר, מאין פרוטה לפורטה. אמנם רבנו אמר, החלטתי שלא לתובעו ויהי מה.
הגיעו מים עד נפש. ומספר רבנו החלטתי לצאת לשוק אולי אמצא משהו, ומן השמים זימנו לי את הצדיק הנודע בעל מעשים ובעל חסד, בגופו, באונו והונו, רבי נסים נחום זצ"ל שגם הוא לקח את מקל הנדודים מירושלים וגלה למצרים. מיד נשק לידו ושאלני למה יצאתי לשוק, אמרתי לו שאני מחפש מקור פרנסה. מיד אמר לי רבי נסים נחום כל מחסורך עלי. וכך ישב שם רבנו שמונה שנים כשהוא מרביץ תורה בישיבת אהבה ואחוה ובישיבת כתר תורה שיסד בשבילו הצדיק רבי נסים נחום. ישיבה זו נשארה קיימת גם אחר שעזב רבנו את מצרים עד למלחמת השחרור בשנת תש"ח.
סיפור זה סיפר רבנו בעצמו לתלמידו הרה"ג עזרא בצרי שליט"א (אב"ד ירושלים) מתוך מעשה שהיה. בביתו בירושלים, נכנס אליו רבי יעקב דוויק – מתלמידי רבנו במצרים – והביא לו סכום כסף, ואמר לו שכסף זה מפלוני העשיר. רבנו לא דבר מאומה ולקח ממנו את הכסף. לאחר שנפרד ממנו בנשיקת יד ויצא, צחק רבנו ואמר, חכם יעקב חושב לתומו שעשיר זה שולח לי מתנה, ואינו יודע שכסף זה שלי הוא.
שמונה שנות שבתו במצרים היו ימי תנופה וימי עליה ליהודי מצרים. ראשי הציבור בקהיר ומלכם בראשם הגאון הנודע רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ"ל שהעמיד את הדת במצרים בתקנותיו ובספריו הנודעים, נהר מצרים, שער המפקד וכו', הבינו היטב מה רב כוחו של רבנו בביצור חומת היהדות שם. אין אפשרות אף במשהו דמשהו במסגרת שורות אלו לספר מעשיו הכבירים לתורה במשך שנות שבתו שם, ואי"ה במאמר אחר נפרט יותר.
עם סיום מלחמת עולם הראשונה, הודיע רבנו לתלמידיו כי הוא עומד לחזור לירושלים. תלמידיו במצרים קבלו בשורה זו כרעם ביום בהיר, וניסו בכל כחם לבטל את הגזירה שגזר עליהם רבנו. לא הועילו כל תחנוניהם בכיותיהם ודמעותיהם להניא את רבנו מהחלטתו. גם הגאון רבה של מצרים בא אליו ובקשו לפחות לדחות את נסיעתו לעוד שנה, אבל רבנו בשלו כי הרגיש רבנו כי נכונו לו בירושלים ביצור והקמת שבט שלם בישראל, להחזיר עטרה ליושנה. ביום הפרידה עזבו אלפי אנשים את עסקיהם ובאו ללותו ולקול בכיותיהם נפרד רבנו מהם.
עם חזרתו לירושלים, הוסדה ישיבת פורת יוסף בירושלים על ידי הנדיב יוסף אברהם שלום ז"ל מכלכותא שבהודו. הגאון רבי שלמה לניאדו זצ"ל נתמנה כראש הישיבה וכל תלמידי ישיבת אוהל מועד נכנסו לישיבה זו. מהם כלומדים, ומהם כרמי"ם, ורבנו היה הרוח החיה. עם פטירתו של ראש הישיבה נתמנה רבנו כראש הישיבה. ארבעים וחמש שנים עמד רבנו בראש הישיבה וניהל אותה גם בתנאים הקשים ביותר, ובשנים אלו העמיד מאות תלמידים ממשיכי דרכו. כמה עמל רבנו עם תלמידיו, שיעוריו – היו ניתנים ארבע שעות לפני הצהרים, וגם אחרי הצהרים, ואף בימי ששי וערבי חג.
כל כוחו מסר רבנו לתלמידיו בהקנותו להם את דרך קניית התורה באמת, את הידיעה האמיתית בהבנת הפשט ובעומק העיון. האמת בתורה היתה נר לרגליו, שעות היה עמל עם תלמידיו על דיבור אחד של רש"י להבינו על אמיתתו, על ה'כלומר' שברש"י. רגיל היה לומר, הכל נמצא ברש"י, הכל תמצאו ברש"י. [ראה הקדמת המאירי בבית הבחירה למסכת אבות שכתב, פירש"י ז"ל, ואם רבו הלוחמים עליו, כלי זיינו עליו, ותשובתו מתוך דבריו כולם נכונים למבין, אין מעלתו ניכרת אלא ליחידים, כי במלה אחת יכלול לפעמים תירוצים של חבילי קושיות וכו'], רבנו היה ממש חד בדרא בהבנת דברי רש"י. כמה דִרבן את תלמידיו ללמוד מהרש"א ומהר"ם שיף שהם יסוד הבנת הפשט, לא נטה אחרי פלפולים וסברות מחודשות המצלצלות באזני שומעיהם אך רחוקים מן האמת.
היה רגיל לפרש לרבני הישיבה את הפסוק כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא (מלאכי ב, ז). ודרשו רז"ל (חגיגה טו:) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו. ופירש רבנו דהיינו אם הרב הוא בבחינת מלאך שאינו מהלך אלא עומד, כמו שנאמר (זכריה ג, ז) וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה, אם הרב אינו נוטה ללמד לתלמידיו פלפולים וחילוקים המגדלים רק את אומרם, אלא אך ורק בבחינת 'עומד' שמלמד הפשט לאמיתותה, ממנו ילמדו תורה. הרב שדואג רק לעליית תלמידיו בהבנת הפשט הפשוט של הגמ', מרב כזה ילמדו תורה, וכך התנהג רבנו כל ימיו. בצדק נאמר עליו כי אלמלא הוא נשתכחה תורה משבט בישראל. ואם יש בתוכנו היום גדולי תורה ויראה הממשיכים להכות שרשים עמוקים ולקיים דורות של בני תורה, הרי זה מכוחו וכח כחו של רב רבנן זצ"ל.
בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת (שיה"ש ד, ד)
בנוי לתלפיות היה רבנו. תל שהכל פונים אליו (ברכות ל.). מגדולי הגדולים פוסקי הדור כשהיו דנים ועוסקים בדברים חמורים היו מבקשים את חות דעתו של רבנו. הדברים ידועים שגאון ההלכה ופוסק הדור רבה של ירושלים הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל היה פעמים רבות מבקש לדעת דעתו של רבנו. ועד לקטני הקטנים, יהודים מכל הסוגים מקרוב ומרחוק ממזרח וממערב, מי לברכה ומי לתלמוד, מי לפסק הלכה ומי לעצה, אהבתו הגדולה לכל אדם היתה נכרת ביותר. בבוא אליו מישהו לשאול בעצתו היה מתעמק וחודר לתוך לבו של האדם השואל, ואח"כ היה שוקע במחשבות ויגע למצוא עצה הוגנת. היה אפשר להרגיש על רבנו שהוא שקוע בזה כבהבנת סוגית גמ', ולכולם היה עונה בחמימות אבהית, בחיוך ובמאור פנים. כל הנכנס לביתו עצוב ומדוכא, היה יוצא מעודד ושמח. כל הבא במחיצתו, היה מיד מריח ריח של קדושה.
וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם (משלי יב, טו)
אחד מתלמידי רבנו הקרובים אליו, בא לשאול בעצתו לפני נשואיו אם לגור בירושלים או בבני ברק לפי הנסיבות שהשמיע בפניו. לאחר שרבנו ישב עם אותו תלמיד כשעה ורבע, וחקר אותו חקירות שתי וערב על כל פרט ופרט, עד שאותו תלמיד אמר בפירוש לרבנו לא ידעתי שאני צריך להתכונן כל כך לפני שבאתי לשאול. לאחר שעה ורבע השיב רבנו עכשיו תלך, ומחר תשוב אלי, בינתיים אני עוד אחשוב על זה…
תלמידי רבנו המובהקים לא עשו שום צעד קטן או גדול בחייהם מבלי להועץ עם רבנו, שדבריו היו כדברי האורים ותומים. פעם התבטא רבנו לאחד מתלמידיו, הרבה שמעו לי והצליחו.
כל דיבור שהוציא מפיו שקל אותו במאזנים של זהב, במאזני האמת שהיתה נר לרגליו, ושתיקתו מרובה מדיבורו. מעולם לא דיבר בגנותו של איש, והיה נזהר עד מאד בכבודו של הזולת, קל וחומר שנזהר שלא לצער את מישהו במשהו אף אם הדבר היה למורת רוחו. נזכיר מעשה אחד שילמד על הכלל.
מאורע מחריד ומעציב קרה בשנותיו האחרונות של רבנו, כאשר נבחר רב למקום מסויים ודעת רבנו לא היתה נוחה מבחירה זו, ועד עומק לבו כאב לו לרבנו, אותו רב שרצה לזכות בהכרתו של רבנו עשה כל טצדקי שרבנו יסכים על בחירתו ואף פעם לא נאות לו רבנו.
קרה ותלמיד מן הישיבה הלך להרשם לנישואין באותה עיר שכיהן בה אותו רב, אך בא להרשם מאוחר מכפי שצריך בדרך כלל. פקיד הרישום לא רצה לרושמו והפנה אותו לרב המקום הנ"ל, הרב אמר לו לאותו בחור שיביא מכתב מראש הישיבה שאפשר לסמוך על הבחור בכל הקשור לזה ואני אתן את האישור לעריכת חופה.
בבוא אותו תלמיד אל רבנו, רבנו נבוך, כי בלי מכתב כזה לא יוכל החתן להרשם לנישואין ויהיה הכרח לדחות את מועד הנישואין שנקבע, לכתוב מכתב לאותו רב ולא לכתוב אותו בתוארו שהוא רבה של… אין רבנו רוצה לפגוע בו, לכתוב בו שהוא מכהן כרבה … לא יכתוב רבנו… לבסוף כתב רבנו מכתב סתמי לכבוד רבני המחלקה לרישום נישואין. וכל זה כדי שלא לפגוע באותו רב.
סלד מכתיבת תוארים ושבחים שהכו שרשים עמוקים בדור אינפלציוניזה, שבהם ראה רבנו את השקר והחנופה. כשהיה רבנו צריך לכתוב מכתב, היה שוקל כל מלה אם ניתן לכותבה. נזכיר מעשים בודדים שיהוו נר לרגלינו.
זכורני פעם אחת ביושבי לפני רבנו זצ"ל, למדנו במסכת סנהדרין (טו:), תוך כדי לימוד, בא תלמיד חכם גדול אל רבנו ובקשו שיכתוב המלצה בענין חשוב וחיוני בשביל איזה ת"ח מסוים, כשהוא מציין בתוך דבריו כי ראוי הוא ת"ח זה להמלצתו של רבנו כי הוא תלמיד חכם גדול בקי בש"ס. רבנו נזדעזע לשמוע זה וכדרכו לא דיבר מאומה, ונתן לו המלצה. לאחר שהלך המבקש אמר לי רבנו כי בתשובת הריב"ש (סימן שעה) כתב שם, לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד דבר אחד לדור הוא מורנו הרב הגדול רבנו נסים (הר"ן) נ"ר, היה כאחד מהם לדעת טוב טעם ודעת בקי בשלשה סדרים ודמו ליה כמאן דמנחי בכיסתיה. ודעתו רחבה מני ים ושכלו זך וישר, אין ערוך אליו בכל חכמי ישראל, עכ"ל הריב"ש. והיום – מוסיף רבנו – כולם בקיאים בש"ס. ועוד הוסיף רבנו ואמר כי בספר צמח דוד מובא שם הספד על מרן רבי יוסף קארו בעל הבית יוסף והש"ע. ובתוך הספדו הוא מעיד כי רבי יוסף קארו גמר את הש"ס פעם אחת וחצי. והיום אלפים ורבבות חושבים שהם בקיאים בש"ס. צריך לפחד כשאומרים בקי בש"ס.
עם פטירתו של הרה"ג רבי בנימין לוי זצ"ל, הוציאה הישיבה מודעת אבל, וכרגיל מנסח המודעה היה רק ראש הישיבה. לאחר שכתבו מספר שבחים ורצה גם לכתוב עליו תואר של חזרן במצות, אך היה מתלבט אם ניתן לכתוב עליו תואר זה. אפשר היה לראות על רבנו כאילו עומד הוא עכשיו בקושיא חזקה, ולא נחה דעתו עד שקרא אליו את הגאון רבי יהודה צדקה (שליט"א, כיום ראש הישיבה) [זצ"ל] להתיעץ עמו אם אפשר לכתוב עליו חזרן במצוות.
אחד מגדולי תלמידיו שכיום מכהן בתפקיד בכיר, מספר, ביום אחד שנקבע גט, לפני נתינתו ממש פתאום נגלה לעינַי דמותו של רבנו ראש הישיבה, נרתעתי מיד, והודעתי לזוג שהיום הגט לא ימסר אלא רק בעוד כמה ימים. עוד באותו יום נסעתי לירושלים ועליתי על קברו של רבנו והתפללתי שיאיר עיני במאור תורתו. לאחר ימים מספר שוב בא הזוג הזה לגירושין, ואז לאחר חקירות שוב ושוב, מתברר כי אדם זה אינו בעלה של האשה כלל, ומפני שדמותו דומה מאד לזה של בעלה, שׂכרה אותו האשה שיתן לה את הגט.
פעמים רבות היה בא ראש הישיבה בשעת הבוקר המוקדמות לישיבה, ומודיע שהיום נאמר תהלים ונעשה סליחות. ופעם אף אמר, יהודי מצרים בסכנה, ורק אחרי כמה ימים התפרסם כי אכן סכנה מרחפת עליהם.
סח לי ידידי הרה"ג רבי אליהו שרים ראש ישיבת תורה והוראה, כי לאחר ימים מפטירתו של הרה"ג המפורסם ח"ק ציס"ע רבי אפרים הכהן זצ"ל, ראש המקובלים בירושלים, נכנס הוא אצל ראש הישיבה והחלו להזכיר בשבחיו של הנ"'ל, ועל דברים רבים שנגלו אליו בחלום ובהקיץ. ואז סיפר ראש הישיבה באותה שיחה כי היה לו מראה חלום בשנת תרפ"ט – שנת מאורעות חברון. במוצאי יום הכיפורים, חלמתי – אומר ראש הישיבה – ולפני אני רואה אותיות כתובות באש אדומה על גבי אש שחורה, נחרדתי בחלום, והתעניתי שוב למחרת יום הכיפורים, וכל השנה הייתי חרד עד שהגיעו מאורעות תרפ"ט.
ענות אמת
אמת, אמת ואמת. דבריו היו תמיד האמת הברורה והחשופה ללא כחל וללא שרק, מלווה בענות אמת מפי העניו, בה"א הידיעה. רבנו זצ"ל התבטא בהסכמותיו לספרי חזון עובדיה ויביע אומר, ולמודעי אני צריך, כי דברי אלה אינם בתור הסכמה, כי מכיר אני את מקומי, ומקרא מלא בִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד (משלי כה, ו) כי דבר זה ניתן רק לגדולי הדור… ידענא בנפשאי שלא הגעתי למדה זו. ולא נצרכה אלא לברכה. זוהי דמותו של עניו אמיתי.
שיחותיו של רבנו היו תמיד על מעלת הענוה. הוא היה אומר, אין בין כבוד עצמו לכבוד תורה אלא כקליפת השום. כמה זהירות צריך כדי להבחין בין מחאה על כבוד תורה ובין מחאה על כבוד עצמי. מקורבי רבנו יכולים להעיד, כיצד רבנו שענותנותו נעשתה לו קנין נפש טבעי, היה נלחם כששכלו הטהור קבע שיש כאן ענין של כבוד תורה.
מעשה היה לאחר חורבנה של הישיבה, עם נפילת העיר העתיקה בידי הערבים והישיבה עברה לבתי כנסיות בעיר החדשה, בצפיפות ובדוחק רב. והנה תלמיד אחד מן הישיבה המרה את פי רבנו בענין מסוים, ורבנו עשה עצמו כאילו אין הדבר נוגע לו כלל. אך משראה רבנו שאותו תלמיד מנסה לארגן וללמד תלמידים אחרים ממעשיו בנוכחות רבנו, קם רבנו ויצא את אולם הישיבה כשפיו הטהור התבטא 'אם חכמה אין כאן, זקנה אין כאן' [ראה במסכת ברכות (לט.) שאמר כן בר קפרא תנא ושניהם לא הוציאו שנתן]. לא עברו ימים רבים ואותו תלמיד לקה באזניו ועד לאבדן שמיעה, הגיע מידה כנגד מידה [חרשו, נותן לו דמי כולו. (ב"ק פה:)]. ורק בזכות תפילתו של רבנו עבורו, חזרה לו במקצת שמיעתו.
ושוב מעשה ובא לישיבה אחד מגאוני הדור (זצ"ל) שהיה רגיל להשמיע בפני כל לומדי הישיבה שיחות מוסר, ודרכו שכל שיחה היתה נאמרת בהתלהבות ורגש רב. רבנו ראש הישיבה היה משתתף בשיחות אלו, יושב לידו ומטה אוזן לכל דבריו. והנה קרה שבתוך השיחה השמיע ביטוי חריף נגד אחד מגדולי פוסקי הדור (זצ"ל), רבנו בשומעו כך הזדעזע ואמר לאותו רב שדיבר, אני לא מרגיש טוב מוכרח ללכת וקם ויצא.
אך כשהדבר נגע לכבוד עצמו, אף פעם לא ידע שמגיע לו כל דהו כבוד. מעשה היה וישב במסיבה של גדולי הדור, והנה נכנס ובא תלמיד חכם מופלג שהיה צעיר בגילו לכל הנוכחים ונחשב כננס לגבי רבנו, ובהיות שלא נותר עבורו מקום ישיבה נשאר לעמוד. רבנו נחרד מכך שאותו גדול צריך לעמוד על רגליו, אמנם ידע שאם יציע הוא לו את מקומו בודאי שלא יסכים לקבל, אך נפשו הטהורה לא יכלה לסבול לראות תלמיד חכם שמצטער, והרגיש בזה עלבון לתורה. מה עשה, קראו רבנו אליו ואמר לו שהרב אינו מרגיש טוב ומוכרח ללכת, והרי לפניו מקום פנוי לישיבה, ותיכף קם והלך מבלי שירגיש אותו ת"ח שכיבדו והלך מן המסיבה לכבודו.
עגמת נפש וצער רב היה לרבנו עת שמע שאחד מתלמידיו סובל ביסורי פרנסה ואין לאל ידו להושיע. רגיל היה לנחם נדכאים באומרו להם, בבדיחותא, כי בתהלים (מ, יח) כתוב "ה' יַחֲשָׁב לִי עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי, תחליט מי יותר כדאי שיחשוב, אתה או הקב"ה. כי אומר הקב"ה לאדם, אם אתה הוא הדואג על פרנסתך, אם כן למה אני אחשוב לך. לכן היה אומר אתה תעשה את שלך ובודאי שגם הקב"ה יעשה את שלו.
בימי המלחמה כשהיה מחסור במזון, היה רבנו רץ ומתרוצץ להשיג מחיה מַבְריאה לתלמידיו, אותם שנחלשו קצת על ידי עמלם בתורה. הוא היה אומר, אין הפירוש חסר קצת מחיה, אז יש קצת פחות אוכל. אלא שזה קצת פחות תורה שעליה העולם עומד, ועל זה מי יתן את הדין אם לא מי שבידו לעשות, וזה למרות כל חולשתו הגדולה. מי לא ידע והכיר בחולשת רבנו, גופו מצומק ואין רואים בו אלא עור ועצמות, ממש כרבי צדוק (גיטין נו:), ועם כל זה היה מרגיש שיש בידו לעשות. פעמים רבות היה הוא עצמו, ממשכורתו הדלה, נותן לתלמידיו עזרה וסיוע.
מספר בנו הרה"ג רבי דוד עטייה (ראש ישיבת היכל עזרא שנקראת על שמו, ואב"ד בירושלים), בשנה האחרונה לחייו כשהיה רתוק למיטת חוליו, פנה אליו החנוני שבקרבת ביתנו ואמר לו, רשום אצלי חשבון נפרד של אביך חוב כספי גדול שעדיין לא נפרע. נדהמתי, ידעתי שאין אנו חייבים למכולת כלום, אבל בעל החנות הסביר לי פשר דבר, שאבא פקד עלי לספק מצרכים ומוצרי מזון למשפחת תלמיד חכם אחד שהוא עני ובן טובים, ככל שיבקשו, ואני אשלם לך, הלכתי וסיפרתי לאבא את דברי החנוני, אבא הצטער מאד שהדבר נודע לי וביקש ממני שלא לגלות זה לאיש.
שמחתו של רבנו היתה בערוב ימיו, כשראה שתלמידיו המובהקים הדומים לארז אשר בלבנון, וכמגדלור השולחים אורם לכל רוחות השמים שוטפים מרחבים וחודרים למרחקים, מקפלים בתוכם את אשר למדם וחינכם הוא, פשטות ושלמות, ענוה וגדלות, זה היה חלקו ושמחתו מכל עמלו.
בגאוניותו וענותנותו היה רבנו ממש חד בדרא. די אם נזכיר את הסיפור הידוע כי מרן החזון איש כשהיה פעם אחת בכותל המערבי, בשנת תש"ו [לאחר הלוית רבי משה בלוי זצ"ל], וחזר משם וביקר בישיבת פורת יוסף והפליג עם רבנו בדברי תורה, ולאחר מכן הגדיר אותו החזו"א 'סברתו היא כסברת הראשונים'.
כל סולם המעלות שנמנו בברייתא של רבי פנחס בן יאיר (ע"ז כ:), רכשם רבנו כבר בצעירותו, כל ימיו חי בקדושה יתירה ובפרישות כחד מקמאי, וכל סבלו נשא בשמחה ובלי אנחה כלשהי, כי הרגיש רבנו שאין כל העולם הזה כדאי אף בשביל אנחה אחת, ואת זה החדיר בלב כולנו. אך ילדות היתה בנו בשומעינו דברי מוסרו שלא רשמנו אותם על לוח לבנו, וכ"ש שלא רשמנו אותם עלי גליון, וכל אותם המרגליות שהיינו שומעים מפיו נאבדו מאתנו כי לא ידענו חן ערכם. ורק עכשיו אנו תוהים על עצמנו כיצד אִבדנו בעצלותינו מרגליות במחי יד.
עתה שרָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי (איכה א, טז), עתה שעברו שתים עשרה שנה (נכתב בשנת תשמ"ב) מאותו יום המר והנמהר, יום י"ט אייר תש"ל, שבו לקו המאורות ונשבה ארון הקודש, לאחר ארבע וחצי שנות יסורים מסמרי שער, שאת כולם נשא בדומיה, אך צער אחד לא יכל לסבול- שיסורין אלו מבטלים אותו מעבודת הבורא כראוי. מה נורא היה היום ההוא בעיני רבבות רבבות תלמידיו ותלמידי תלמידיו, תדהמה כללית שלא יכלה למצוא את ביטוייה במלים. מועקה כבדה ודממת צער אפפה את כולם. עצם המחשבה האומללה כי עם ישראל, ואיתם כל תלמידיו נשארו ללא רכב ופרשים, בלא אביהם ורבם של ישראל, נתנה את אותותיה בהרגשת יתמות כללית.
רבי רבי על מי נטשת מעט הצאן!
שנים עשר שנים עברו מאותו יום, וככל שאנו מתרחקים, אנו יותר ויותר מרגישים את ההפסד. וכמה תואמים הם על רבנו דברי הילקוט שמעוני (דברים רמז תתא), רבי שמעון בן יוחאי אומר, לשבע שמחות פניהם של צדיקים דומין לעתיד לבוא. לחמה וללבנה, לרקיע ולכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורת בית המקדש. לחמה וללבנה מנין, שנאמר (שה"ש ו, י) יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה. לרקיע, שנאמר (דניאל יב, ג) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. לכוכבים, שנאמר (שם) וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים. לברקים, דכתיב (נחום ב, ה) כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ. לשושנים, דכתיב (תהלים מה, א) לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים. למנורת בית המקדש, דכתיב (זכריה ד, ג) וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, ע"כ. והסביר אחד מגדולי המוסר, בהספדו על רבי ישראל מסלנט מחולל תנועת המוסר, כי כשעומדים מרחוק נראה לנו סופו של רקיע והתהום שנופל על הארץ, אבל כל מה שמתקרבין אל הרקיע אז נראה יותר כי הרקיע ממנו והלאה. כן הוא רבנו ראש הישיבה זלה"ה, כי מה שאנו מתעמקים בתורתו במעשיו ובענותו ובכל תנועותיו, אנו יותר מרגישים כי גבוה מעל גבוה היה.
תפלתנו היא שזכותו הגדולה של רבנו תעמוד לכל תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ותורת האמת אשר זרע בחריש עמוק על תלמי לבבות תלמידיו, תוסיף להפעים ולהסעיר לחזק ולעודד נפשות עד כי יבוא שילה.
מעשים מיוחדים ונפלאים
שהעיד הגר"ש בן שמעון זצ"ל ממורינו ראש הישיבה הגר"ע עטיה זצ"ל
* הגמ' בברכות (לג:) שואלת על הפסוק (דברים י, יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵֽעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה, אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים וכו'. אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא.
וביאר ראש הישיבה זצ"ל, ד'לגבי משה' הפירוש הוא למי שנמצא בקרבת משה רבינו ע"ה. בשביל מי שנמצא בסביבתו של משה רבינו יראת ה' זה דבר קטן. מי שהכיר את רב רבנן זצ"ל, יכול לומר אכן, למי שנמצא בקרבתו יראת שמים מילתא זוטרתא היא.
* בחתונה שלי, הזמנתי את כל רבני הישיבה, ומסדר החופה וקדושין היה צריך להיות – כמובן – ראש הישיבה, ולפתע אמר רה"י לחכם יעקב עדס תסדר אתה את החו"ק. חכם יעקב אמר מיד מי אני, והרי רה"י הוא… וכו' וכו', מיד עצר אותו רה"י ואמר אני יסדר חו"ק, רק תשתוק…
* פעם הגיעו לבית רה"י למסיבה, ורה"י שאל מדוע באתם, וחכם שאול שהרבני התחיל לומר 'איך לא יבואו לזכות להיות אצל וכו' כו" ומיד רה"י אמר טוב טוב לא אמרתי…
* ופעם קראו לי להספיד את רה"י זצ"ל, וסיפרתי, שכאשר רה"י השתתף בכנס של כל בוגרי הישיבה, הוא נכנס לאולם יחד עם ר"י צדקה וכל הציבור נעמדו, ורה"י אמר 'שיחשבו שהם צריכים לעמוד'. יש בזה מוסר השכל גדול למתבונן.
* כאשר היה קשה לרה"י זצ"ל לכתוב, היה מכתיב חידושים על הש"ס למו"א הגה"ק חכם מנצור בן שמעון זצ"ל. אולם רוב כתבים אלו נשרפו בשריפה שהיתה בעיר העתיקה בשנת תש"ח. היו עוד כמה תלמידים שכתבו מרה"י, אך הרוב הלך, ורה"י הצטער על זה רבות. יש לי שני הערות שכתבתי מרה"י, ומצויינות אצלי. היינו שומעים הרבה מרה"י, רק לא היה מכשירי הקלטה כמו היום שיש לכל ילד צעיר.
* בישיבת 'פורת יוסף' היה בית מדרש לקבלה 'עוז והדר' שלא כל אחד יכל להכנס לשם. ורק מי שקיבל אישור ממרן ראש הישיבה רב רבנן זצ"ל היה יכול להכנס, זה היה נעול עם מנעול. ואבא זצ"ל היה הכי צעיר מבני החבורה שקיבל את אישורו של מרן רה"י להכנס לשם ללמוד איתם.
* יומים לפני פטירתו של סבי רבי נסים עיני זצ"ל, בא מו"ר ראש הישיבה רב רבנן זצ"ל מביתו ברחוב יוסף בן מתתיהו עד לבית וגן לבקרו. הדבר הפליא מאד, כי הוא לא היה חולה, ורה"י אמר, כבר הרבה שנים לא ראיתי אותו ועל כן באתי לבקר אותו. לאחר יומיים נפטר הסבא, ואז ראינו איך שרבנו רה"י ידע ברוח קדשו ובא להתברך ממנו.
ומעשה דומה אירע עם הגאון רבי ראובן כץ זצ"ל אב"ד פתח תקוה, שלפתע הגיע לבקרו רבי מאיר ועקנין שטרח מטבריה עד פתח תקוה, ולא הבינו מדוע. וכעבור יומיים נפטר רבי ראובן.
ואני זוכר שמרן הגר"ע יוסף זצ"ל הגיע לבקר את מור אבי זצ"ל [הגה"ק חכם מנצור בן שמעון], ודבר זה לא היה מצוי, שכן תמיד היה שואל בשלומו וכו' אך לא היה מגיע לבקר בבית. וכשהגיע זה קצת הפריע לי, וכעבור ימים ספורים אבא נפטר.
* לפני שנים רבות, הייתי קורא בספר תורה מנין ספרדי שפתחו בישיבת פוניבז', והיה שם ספר תורה [ספרדי] שלקה בחסירות ודבקים וכדו', ועוד ס"ת אחד אשכנזי. לפני שבת זכור שאלתי את רה"י אם עדיף – בשבת זכור – לקרוא את הפרשה ממרחק על מנת שלא להיתקל בדבקים, או לקרוא כרגיל, ואם יתקל – יקרא בספר תורה האשכנזי. ואמר רה"י חס וחלילה! מוטב שיקראו בס"ת האשכנזי ולא בס"ת ספרדי ממרחק עם דבקים.
* בכל שנה, בתאריך י"ח אב היו עורכים למקדיש הישיבה ואשתו אזכרה, וכל הצורבים הצעירים היו יושבים באולם של הישיבה, ובכל שנה היו רבני הישיבה בוחרים בחור אחר שידבר בפני כולם ונכחו שם מרן ראש הישיבה זצ"ל, רבי יהודה צדקה ורבי יעקב עדס, והיו שומעים אותם. מרן רה"י וחכם יהודה לא היו מגיבים כלום לתלמידים, ורק רבי יעקב עדס היה עונה להם, ומי שהיה מדבר שטויות היה גוער בו וכו'. ושאלו את מרן רה"י מדוע אינו מגיב כלל, ואמר זוהי ההנהגה שלנו [של מרן רה"י וחכם יהודה] אנחנו רוצים שהתלמידים יבינו לבד האם הם אמרו דברים נכונים או לא, אולם רבי יעקב רוח אחרת היתה עמו וסבר שצריך להוכיח בשבט מוסר לשוגים בדבריהם.
שנה אחת, הודיעו לי שאני צריך לדבר, ודיברתי בפני כולם. כשאמרתי סברא כל שהיא, גער בי חכם יעקב ע"ה באומרו 'זה לא סברא נכונה'. אך אני מיד התעשתתי ואמרתי לו 'סברא זו כתובה גם בספרו של רבי ראובן כץ לענין אחר…' מששמע חכם יעקב כך הרהר מעט ואמר 'אם כך, אז זה בסדר…'.
* זכינו וראינו בעינינו את הגה"ק רבי יוסף עדס זצ"ל בתפילת נעילה מנפנף ב'מַרְוּאַחַה" על רב רבנן מרן ראש הישיבה הגר"ע עטיה זצ"ל, מפני שהיה חם לו מאד ולא היה מזגנים כמו היום… ואחד העיז פניו ושאל את רבי יוסף, מה עם תפילת נעילה. ורבי יוסף עדס ענה לו 'לעשות לרה"י יותר קל, שלא יקשה עליו, זה התפילת נעילה שלי, ואיני צריך יותר מזה'. זוהי הנהגה נפלאה מאד, וזוהי ההסתכלות הנכונה וצריך להתבונן בה מאד.
* מרן רה"י סיפר לנו פעם, שהרמ"א העמיד כל כך את המנהגים, אף כשזה נגד למה שפסק מרן בשלחן ערוך, מפני מעשה שהיה. כאשר התמנה הרמ"א לכהן בקראקא, היה הרמ"א צעיר לימים, ונוכח לדעת שיש בקהילתו מנהג תמוה מאד, והוא, שבכל בוקר, הבלן שאחראי על המקוה נשים, נעמד לאחר התפלה ומכריז בקול 'אשתו של פלוני טבלה אתמול' וכן על כל מי שאשתו טבלה אמש. והקהל אומרים לבעלים של הטובלות 'מזל טוב'. והרמ"א תמה מאד על מנהג זה שהינו פרוץ מאד וסותר גדרי הצניעות. ועמד וביטל מנהג זה.
היה שם עשיר גדול אחד שבאותו שבוע לא היה בבית הכנסת, מפני שנסע לעסקיו, וכשחזר למחרת, בתפילת שחרית שמע שהבלן לא הכריז מי טבלה, וניגש אליו ושאלו מדוע לא הכריז. אמר לו הבלן, ראשית כל, רבנו הרמ"א ביטל את המנהג, ושנית, אשתך באמת לא טבלה אתמול!! העשיר הזדעזע וסיפר זאת לרמ"א, וכששמע זאת הרמ"א הבין מיד שכנראה מנהג זה הוטבע מפני שהיו פרוצים בנושא הטבילה מפני שזהו דבר קשה, והחזיר מנהג זה לקדמותו. ומיני אז הקפיד לקיים כל מנהג.
חידושים מתורתו
של רבינו מרן ראש הישיבה זללה"ה בעניני מתן תורה ומגילת רות
אשר נאמרו ונמסרו ע"י הגאון רבי שלמה בן שמעון זצ"ל[3]
רצון המלאכים לקבל את התורה ותשובת משה רבינו ע"ה
איתא במדרש (שמו"ר כ"ח, א') "ומשה עלה אל האלהים" (שמות י"ט, ג'), הדא הוא דכתיב (תהלים ס"ח, י"ט) עלית למרום שבית שבי. מהו עלית? נתעלית, נתגששת עם המלאכים של מעלה". ע"כ. ובגמרא דשבת (פח:) מבוארת ההתגוששות, "אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים' (תהילים ח', ה'-ו'), אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה וכו', אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה וכו', למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם וכו', בין עמים שעובדים ע"ז אתם שרויים וכו', כלום אתם עושים מלאכה, כלום משא ומתן יש בניכם? אב ואם יש לכם? קנאה יש בכם? יצר הרע יש בכם? מיד הודו לו". ע"כ.
וכבר האריכו בזה המפרשים לבאר מאמר זה כי קשה הוא, וכי המלאכים לא ידעו מה כתיב בתורה עד שבקשו מהקב"ה שיתן אותה להם אף שאינם שייכים בה, וכמו שהחזיר להם משה.
והנראה בזה כי התורה מתחלקת לב' חלקים חלק הפשט וחלק הסוד, ובודאי חלק הפשט אינו שייך אלא רק לבשר ודם, וכמו שהחזיר להם משה כלום יצה"ר יש בכם? ולכך אין המלאכים שייכים בחלק הפשט ובקיום המצוות כשמירת שבת, כיבוד אב ואם וכל מצוות שבין אדם לחבירו, אבל בחלק הסוד הם שייכים ללמוד את סודות ורזי התורה הטמונים בה, ולכך בקשו את התורה עבור חלק הסוד שבה.
משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו סחורה למכור ויש לפניו ב' קונים, האחד קונה את כולה אבל אינו בטוח בתשלומים, והשני מוכן לקנות מחצית מהסחורה, אבל בטוח בתשלומים ומשלם מיד, למי יתן המוכר? ודאי לאותו שמוכן לקנות את מחציתה ולשלם מיד, כן הדבר בעניינינו, שני קונים היו לתורה, ישראל והמלאכים, ישראל נוטלים את כולה אבל אינם בטוחים בקיומה כי יש להם יצה"ר, אבל המלאכים נוטלים רק את חלק הסוד שבה, אבל בטוחים בתשלומים כי אין להם יצה"ר, לכך טענו 'תנה הודך על השמים', שהרי ילוד אשה בשר ודם יש לו יצה"ר, ועתיד לחטוא ולאבד גם את חלק הפשט וגם את חלק הסוד.
ולכך אמר לו הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי והחזר להם "תשובה", כלומר ענה להם שגם ישראל בטוחים בתשלומים, לפי שנתן לנו הקב"ה את מידת "התשובה" שגם אם חוטאים ומאבדים הכל, הרי כשעושים תשובה מתקנים הכל, וממילא יהיה להם את שני החלקים, וזהו שרמז לו 'אחוז בכסא כבודי' כי "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא פו.).
עוד יש לרמוז בזה, כי המלאכים באו בטענה של בן מצר, שהרי הם בשמים קרובים לתורה יותר מבני אדם, ולכך אמרו 'תנה הודך על השמים', א"ל הקב"ה למשה 'אחוז בכסא כבודי' והחזר להם תשובה, לרמוז בזה כי נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד, ולהם מגיע לקבל התורה לפי שקרובים הם יותר מן המלאכים.
***
מעלת התורה כמצווה ועושה, ובבחינת 'עשה טוב'
איתא במדרש (דברים רבה פ"ח, ב') "אם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם, שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן". ע"כ.
והתמיהה גדולה היא, איך יעלה על הדעת לומר שהתורה ניתנה לרעת עם ישראל, וכי יש דבר יותר מתוק מלימוד התורה הקדושה וקיום המצוות? ואם בגלל מלחמת יצר הרע שיש בקרבנו, א"כ מה תשובה היא זו 'שהרי מלאכי השרת נתאוו לה' הרי להם אין יצר הרע.
ויבואר על פי דברי רבותינו במסכת ב"ק (פז.) "אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצוות עבידנא יומא טבא לרבנן, מאי טעמא משום דלא מפקידנא ועבידנא, השתא דשמעית להא דרבי חנינא, דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן, מאי טעמא דכי מפקידנא אית לי אגרא טפי". ע"כ.
ועל פי זה יש לבאר את דברי המדרש 'שמא תאמרו לרעתכם ניתנה תורה', וכמו שסבר רב יוסף מתחילה, שמי שאינו מצווה ועושה שכרו גדול יותר, וא"כ אילו לא ניתנה תורה היתה מעלתם גדולה יותר, על זה אמר להם, 'לא נתתי אותה אלא לטובתכם', כי גדול המצווה ועושה, שהרי מלאכי השרת נתאוו לה, ואם נאמר שמי שאינו מצווה ועושה גדול יותר, א"כ מפני מה חמדו מלאכי השרת לקבל את התורה, אדרבה טוב להם שלא יקבלו אותה, ויקיימוה כמי שאינו מצווה ועושה. אלא ודאי משום שגדול המצווה ועושה לכך רצו לקבל את התורה ולקיימה כמי שמצווה ועושה.
עוד יש לבאר, כי מעלות התורה שתיים הם. א. בחינת 'סור מרע', לתקן את המדות המגונות שבאדם, כי המאור שבה מחזירו למוטב. ב. בחינת 'ועשה טוב', שהרי התורה מזככת את נפשו של האדם עד שנעשה בריה חדשה, כי עולה למעלות רבות ונשגבות מאוד, וזה כוונת המדרש שמא תאמרו שרק לרעתכם ניתנה התורה, כלומר להסיר את הרע מקרבכם, ולתקן את המדות המגונות שבכם, אבל אין בתורה סגולה אחרת, ומי שמדותיו ישרות ומתוקנות אין לו צורך בתורה ח"ו, לזה אמר לא נתתי אותה אלא לטובתכם, כי סגולה אחרת יש בה, להעלות את האדם ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה, ויכול להשיג על ידה טובה מרובה ומעלה נשגבה, והראיה לכך שהרי מלאכי השרת נתאוו לה, ואע"פ שאין להם יצר הרע, ואין בהם מדות מגונות ושפלות, וא"כ מפני מה רצו את התורה, אלא ודאי הוא שידעו שטובה גדולה טמונה בתורה, שלא רק להסיר את הרע, אלא גם לחזק את הטוב וא"כ ודאי שלטובתכם ניתנה תורה.
***
מגילת רות
"ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה'" (רות ב', י"ב).
יש לדקדק בכפילות הלשון בפסוק זה, שבתחילה כתב "ישלם ה' פעלך" והיה די בזה, ומדוע סיים "ותהי משכורתך שלמה מעם ה'".
ולבאר זאת נקדים משל למלך שהזמין מהנדס לבנות לו ארמון, וקבע לו סכום על הטירחה ועל הוצאות הבניה, לאחר השלמת הארמון בא המלך לראות, והתפעל ממעשה האומן, כי לא היה כמותו ויופיו היה מרהיב ביותר, ואמר המלך הבית נתון לך במתנה. וכי יעלה על הדעת שהמלך לא ישלם לו בעבור הבניה, בודאי שהמלך ישלם, אלא שיקבל מהמלך גם את הארמון וגם את שכר הטירחה.
והנמשל מובן מאליו, 'ישלם ה' פעלך' זהו שכר הבנין והוא השכר בעולם הבא, ובכל זאת הוסיף לה עוד 'ותהי משכורתך שלמה' וגו' דקאי על שכר הטירחה בעולם הזה.
פנינים והנהגות – מרן ראש הישיבה[4]
יראת שמים
"ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" (דברים י, יב). בגמ' (ברכות לג: מגילה כה.) שאלו, אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? ותירצו, אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. וכבר תמהו המפרשים על הדברים, דאטו כולי עלמא כמשה רבינו חשיבי. ושמעתי מהגאון הגדול ר' שלמה בן שמעון שליט"א, בשם רב רבנן מרן ראש הישיבה חכם עזרא עטיה זצוק"ל, שאמר לבאר, שכיון שלגבי משה רבינו שהוא מנהיג ישראל יראת שמים היא מילתא זוטרתא, מעתה גם כלל ישראל, שקרובים תדיר אצל משה רבינו, אפשר להם לבוא לידי יראת שמים. וכן הדבר בכל דור ודור, שכל אחד מחכמי ישראל יש בו ניצוץ מנשמת משה רבינו, ועל ידי הקירבה אל החכמים, לראות וללמוד ממעשיהם, דרך הנהגתם בלימוד התורה, בתפילה, באכילה ושתיה, בדיבור, בהנהגה עם הפרט והכלל, רק ע"י כך יכול כל אדם להגיע לידי יראת שמים. ובפרט אם זוכה לשמש תדיר את התלמידי חכמים.
ובענין זה סיפר לי הגר"ש בן שמעון שליט"א מעשה, באחד מימי כיפור, שראש הישיבה חכם עזרא עטיה זצ"ל לא חש בטוב כל כך, ועם זאת בא להתפלל בהיכל הישיבה יחד על כל התלמידים. וכך כל היום דאגו החכמים המורים וכל בני הישיבה לשלומו. והנה לקראת סוף היום הקדוש, בזמן המרומם ביותר – עת תפילת נעילה, כשכל המתפללים מנגנים יחד בקול גדול: "אל נורא עלילה, אל נורא עלילה"… ראו כולם על פניו של ראש הישיבה שאינו חש בטוב, מחמת החום הרב שהיה במקום (שלא היה מזגנים באותה העת), וחששו לשלומו. ואז בא חכם יוסף עדס זצ"ל עם מניפה, והיה מנשב כל אותה העת רוח על פניו של ראש הישיבה. והנה הציבור התחיל בתפילת העמידה, וחכם יוסף עדס עומד על מקומו ומשמש לחכם עזרא. וכך המשיך לעשות גם במשך כל זמן חזרת השליח ציבור, עד ששקעה החמה. תלמידי הישיבה שחשבו שאין חכם יוסף שם לב לזמן שעובר, ניסו להעיר את אוזנו כי עוד רגע קט והוא יפסיד את תפילת נעילה של יום הכיפורים. כשהבחין בכך חכם יוסף, ביטל דבריהם בביטול גמור ובהנפת יד, כשהוא פונה אליהם ואומר: "זו תפילת הנעילה שלי"… ישמע חכם ויוסף לקח.
מידת הענווה
עוד שמעתי מפי הגאון הגדול ר' שלמה בן שמעון שליט"א, כי אביו הגדול חכם מנצור בן שמעון זצ"ל ביאר דברי רבותינו בדרך אחרת. והיא, כי משה רבינו זהו בחינה של ענווה, שעליו נאמר (במדבר יב, ג): "והאיש משה עניו מאד מכל האדם", וכאן באו ללמדנו שאין אדם יכול להגיע לידי יראת שמים אלא רק ע"י מידת הענווה, שרק אז יהיה אצלו יראת שמים כמילתא זוטרתא.
וסיפר, כי מעשה היה בישיבת "פורת יוסף", שהתאספו כל רבני הישיבה והתלמידים יחד בהיכל הישיבה, וכאשר נכנס ראש הישיבה חכם עזרא עטיה יחד עם הגאון חכם יהודה צדקה נעמדו כל הבחורים, כראוי לתלמיד בפני רבו. וכשראה כך ראש הישיבה פנה לחכם יהודה צדקה, ובנקיות הלב אמר לו (בערבית): "אם הם חושבים שצריך לעמוד – שיעמדו". והדגיש בפני הגר"ש בן שמעון שליט"א, כי זוכר הוא איך שדבריו אלו יצאו מלבו הטהור בהרגשה אמיתית וכנה, ולא כאותם חכמים בעיניהם שבדור הזה, שאין פיהם ולבם שווים.
ועוד מעשה היה באחד מימי חול המועד, שעלו כל חכמי ורבני הישיבה לקבל את פניו של רב רבנן ראש הישיבה חכם עזרא עטיה זצוק"ל בביתו הסמוך לישיבה, וכאשר נכנסו כולם, שאל ראש הישיבה באמת ובתמים: "מדוע באתם?". אז נעמד הזקן שבחבורה חכם יהושע שהרבני זצ"ל, ושיבח לעיני כל את מרן ראש הישיבה, באומרו: "אתה הוא רבינו! אתה הוא גדול דורינו!" וכו'. מיד השתיקו חכם עזרא, והורה לו בידו להפסיק דבריו.
רוח הקודש
שמעתי מפי הרה"ג חכם שלמה בן שמעון שליט"א על סבו, אבי אמו, רבי ניסים עיני ז"ל, שהיה איש תם וישר, ממשכימי קום, ומנהגו הטוב היה לשבת בבית המדרש ולעסוק בתורה עד חצי היום, חוק ולא יעבור. לימים עלה מארם צובא לירושלים עיר הקודש. באחד הימים הגיע חכם עזרא עטיה זצ"ל מביתו שברחוב יוסף בן מתתיהו עד לשכונת בית וגן לביתו של ר' ניסים. כל בני הבית התפלאו על הדבר, מפני מה טרח כל כך מרן ראש הישיבה לבוא עד לכאן? והוא השיבם בפשטות: מפני שלא ראהו כבר זמן רב, וכעת בא לבקרו ולקבל ממנו ברכה. לאחר יומיים נפטר בפתע פתאום ר' ניסים עיני ז"ל למנוחת עולמים. ויהי הדבר לפלא.
ידיעת התורה
סיפר לי הרה"ג חכם שלמה בן שמעון שליט"א מעשה מופלא שהיה נוכח בו, שפעם הגיע לישיבת "פורת יוסף" רבה של תל-אביב הגאון רבי משה אביגדור עמיאל, ומסר שיעור בגמרא בפני כל תלמידי הישיבה. במקום נוכח גם כן מרן ראש הישיבה חכם עזרא עטיה זצ"ל, שהקשיב לכל מהלך הדברים. לאחר השיעור פנה הרב עמיאל לראש הישיבה ושאלו על התרשמותו מן הדברים שאמר, אמר לו חכם עזרא: "אכן כל פלפולך נחמד, רק שהוא נסתר ממילה אחת בפרש"י במסכת אחרת". וכך היה, שהביאו לפניהם את אותה המסכת, ולא מצא הרב עמיאל יישוב לדבריו.
שאלתי את הגר"ש בן שמעון שליט"א אם זוכר הוא מה היה תוכן הדברים, והיכן נמצא אותו פרש"י שממנו הקשה ראש הישיבה? והשיבני: "איני זוכר"… שבעת היותו בחור צעיר בישיבה היה מצוי תדיר בקרבת ראש הישיבה, ושמעו ממנו הרבה מאוד, אך לא כימים הללו, שלא כתבו אז כלום ממה ששמעו, ועל דא קא בכינא. (ואמר לי, כי אביו חכם מנצור בן שמעון זצ"ל כתב קצת ממה ששמע מחכמי הישיבה, אך כל הכתבים נשארו בישיבה בעיר העתיקה, ולדאבון לבנו היו למאכולת אש בשריפה הגדולה. וחבל על דאבדין).
הערות:
[1] א. מאמר זה מכתב יד מו"ר זצ"ל, נכתב בשני חלקים, וכעת נערך למאמר אחד, מתוך הספר משנת רבינו.
[2] ב. נכתב מפי הגאון רבי שלמה ידידיה בן שמעון זצ"ל, על ידי תלמידו הרב יוסף ברקת שליט"א, ותודת המערכת (משנת רבינו) נתונה לו על כך. הדברים היו לעיני מו"ר שליט"א סמוך להדפסתן בקונטרס משנת רבינו.
[3] א. תודתנו נתונה להרב י.ב. שליט"א על הבאת הדברים לתועלת הרבים.
[4] חלק זה נמסד לידי המערכת ע"י הרב דוד מור שליט"א, ועל כך תודתנו.
