שאלה: בבית האופים עמד ראובן מול טאבון גדול ולוהט, האופה 'לאפות' דקות ועריבות תוך שניות ספורות ממש. ראובן נטל את ידיו, ועוד בטרם הכניס הנחתום את בצק הפיתה אל התנור – כבר ברך ראובן ברכת 'המוציא' בכוונה ובאריכות. כשסיים את ברכתו הפת טרם הייתה מוכנה, וכעבור מספר שניות יצאה מהתנור הבוער, והוא נטל חתיכה ואכלה בזהירות. ומכאן יש לדון, האי ברכת הנהנין פוטרת דבר שלא בא לעולם בשעת הברכה? האם עליו לברך שוב?
תשובת הרה"ג רבי שמעון מועלם שליט"א
מו"ץ ומחשובי קהילת "התאחדות בני הישיבות" רמות פולין
יש לדון האי ברכת הנהנין פוטרת דבר שלא היה בעולם בשעת הברכה, וכגון בנידו"ד שי"ל שבשעת הברכה היה קמח או בצק ולא היה עליו תורת לחם, האם ברכת המוציא יכולה לחול עליו, או שחלות הברכה אינה צריכה לחול על אוכל מסוים אלא הברכה על עניין הטובה שמברך עליו, וכיון שהודה על עניין טובה זה רשאי להנות מן העולם ולא אכפת לן שלא היה לחם זה בעולם בשעת הברכה.
ונחלקו בזה רבותינו, הכף החיים (בסימן קס"ט אות י"ח) דן לעניין העומדים בבית ד' בלילות ושמש בית הכנסת מגיש לפניהם שתיה חמה מדי פעם האם יברכו על כל כוס, וכתב שכיון שהשמש צריך לקלות את הקפה ולהכינו נמצא שלא היה בעולם בשעת הברכה, ואיך יפטור מראש דבר שלא היה בעולם בברכתו. ולפי"ז הנ"ל לא עשה כדין, וראוי שיברך שוב על הפת.
ובאור לציון (פי"ב תשובה י"ז) כתב שאף שאינו בעולם, כיון שבדעתו להכינו שפיר פוטרת הברכה. וא"כ בנידו"ד אי"צ לברך שוב.
והנה מצאנו כסברת הכף החיים בשו"ת מהר"ח (או"ח סימן קכ"ט) בשם האו"ז דכתב לעניין כסוי הדם שאם בירך על כיסוי הדם ולאחמ"כ שחט עוף נוסף, אין ברכת הכיסוי פוטרת את הדם של העוף השני, כיון שלא היה בעולם בשעת ברכה. איברא יש להקשות שבשו"ע (יו"ד סימן י"ט, ס"ו) מבואר להדיא שברכת כיסוי פוטרת גם דם של עוף שעדיין לא נשחט, וזו דעת שאר ראשונים בחולין (פו ע"ב) וא"כ אדרבה נקטינן שברכה חלה על דבר שלא בא לעולם. ויש ליישב בדעת הכף החיים שבזה שונה ברכת הנהנין מברכת המצוות, שבברכת המצוות אין הברכה חלה על חפץ מסוים, שעיקר הברכה היא הודאה לקב"ה שציוונו במצווה זו, ואין ההודאה על מה שהקב"ה המציא לנו את חפץ המצווה, ולכן גם אם חפץ המצווה אינו בעולם לא אכפ"ל. ומשא"כ בברכת הנהנין שההודאה היא על עצם זה שהקב"ה נתן פרי זה ליהנות ממנו, וא"כ אין הברכה חלה אלא על פרי הקיים בעולם.
ויסוד הנידון בזה האם הברכה נאמרת על מאכל זה שהאדם אוכל, או"ד שאינו מודה על אוכל פרטי זה כלל אלא מודה על עניין הטובה שב"א ליהנות ממנו.
ובחזו"א באגרות (ח"א אגרת כ"ז) כתב: "שאינו מודה לה' על החתיכה שהוא אוכל, אלא על המין שברא בעולמו וכל שמה שהוא אוכל הוא תולדות המין זו בשעה שהוא ראוי להודות על המין" עכ"ל בקיצור. וצ"ע מדברי רש"י בברכות (לח ע"א) שמבאר דבר הגמ' שברכת המוציא צריך להיות בלשון שעבר – דלשעבר בעינו שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא ברא ליהנות ממנו", ומבואר שהברכה נאמרת על לחם זה.
